קודקס ששון: התנ"ך העתיק והשלם ביותר

מפעל המסורה וקודקס ששון

מסורת הקריאה בתורה הועברה בעל פה מדור לדור עד למאות השביעית-שמינית, אז החלו להעלות את מסורות ההגייה על הכתב באמצעות סימני ניקוד וטעמי המקרא, בבבל ובמקביל בטבריה. לצד זאת החלו לנסח הערות שמטרתן לשמר גם את מסורות הכתיב והקריאה של המקרא, וכך לשמור על הנוסח הקבוע והמוסכם מפני טעויות בהעתקה. הערות אלו נקראות "הערות המסורה", ומי שעסקו בהן נקראו "בעלי מסורה" או "מסרנים".

הערות המסורה נחלקות ל"מסורה קטנה", שהן הערות קצרות ותמציתיות הנכתבות לצדי הטקסט המקראי, ו"מסורה גדולה", שהן הערות המרחיבות את דברי המסורה הקטנה ונכתבות בשוליים העליונים והתחתונים של הדף.

הערות המסורה המופיעות בקודקס ששון נכתבו בידי שני מסרנים בתקופות שונות. הערותיהם נבדלות בצבע הדיו, בצורת הכתב ואף באופיין. בחלקים רבים של הספר מחק המסרן המאוחר את הערותיו של המסרן המוקדם, וכתב אחרות במקומן. לעתים מחק את הערות המסרן הקודם אך לא הוסיף הערות משל עצמו.

המסרן המאוחר יותר מציין בהערותיו מסרנים חשובים שפעלו בטבריה, וכן מסורות בבליות. ואולם, המקור החשוב ביותר שהוא מזכיר ושעליו הוא נסמך הוא כתר ארם צובא – המכונה בפיו "אלתאג'" – שהכיל את הערותיו של גדול המסרנים, אהרן בן משה בן אשר. זוהי העדות המוקדמת ביותר לקיומו של הכתר, לכינויו בתואר זה ולייחוסו לאהרן בן אשר.

מסרן זה אף הגיה את נוסח הטקסט המקראי בהתאם להערות המסורה שהוסיף על הדף, ובכך חיזק את חשיבותו של הקודקס כעד נוסח נאמן למקרא.

קודש לה', לא ימכר: גלגולי כתב היד בימי הביניים

במהלך השנים נוספו על דפי קודקס ששון כתובות המתעדות מעט מקורותיו ומזהות כמה מבעליו. כתובת אחת בערבית-יהודית, המתוארכת לסביבות שנת אלף לספירה, מעידה על כך שנמכר בידי כלף בן אברהם ליצחק בן יחזקאל אלעטאר, בנוכחות שני עדים. הסופר המתעד את המכירה לא ציין היכן נערכה ובאיזו שנה. הוא מברך את הרוכש, יצחק, שאלוהים ישכילהו בתורתו ושיזכה לראות את צאצאיו הוגים בתורה – ואכן, בראש אותו עמוד מופיעה גם כתובת מאוחרת יותר, הפעם בעברית, ובה מעביר יצחק את האחריות על הספר לבניו, יחזקאל ומימון. הוא מכריז שהספר הוא "קודש לה'", כלומר, הקדש (רכוש שאינו פרטי), אוסר על מכירתו ומקלל את מי שיעז למוכרו או לגנבו.

סדרה נוספת של כתובות מעידה על קורותיו של הספר בתקופה מאוחרת יותר. כתובת אחת שפוצלה בין שני דפים מכריזה גם היא על הספר כקודש לה' ומציינת את הקדשתו לבית הכנסת במאכסין. היא אוסרת על מכירתו ומאיימת על העושה כן בקללה. על הקהילה היהודית במאכסין ידוע מעט מאוד. היא מזוהה כיום עם מרכדה שבצפון-מזרח סוריה ונזכרת בכתביו של עובדיה הגֵר, נוסע איטלקי מהמחצית הראשונה של המאה ה-12, שעבר בה בדרכו מחלבּ לבגדאד. בעמוד האחרון של הכרך מופיעה עדות יחידה לגורלה הטרגי של הקהילה ולחורבן בית הכנסת שלה. הספר, כך נכתב, הופקד למשמרת בידיו של סלאמה אבן אבי אלפכר, וזאת בתנאי שישיב אותו לבית הכנסת לכשייבנה מחדש. אם לא ייבנה בימי חייו, אומרת הכתובת, בניו יירשו את הספר באותו תנאי. נראה כי כתובת זו התווספה לכתב היד בשלהי המאה ה-14 ואולי מאוחר יותר. לא ידוע היכן היה כתב היד ומי היו בעליו מאז ועד המאה העשרים.

התגלות מחדש במאה ה-20

דוד סלימאן ששון היה בן למשפחת סוחרים ובנקאים חובקת עולם שמוצאה בבגדאד. הוא נולד בבומביי (מומבאי) שבהודו. אביו, סלימאן ששון, ניהל את עסקי המסחר הבינלאומי של המשפחה. אמו, פַרחה (פלורה) ששון, היתה אשה פורצת דרך, תלמידת חכמים ואשת עסקים מוכשרת. בשנות נעוריו של דוד נפטר אביו, ואמו דאגה לחינוכו בידי מורים פרטיים. כך גילה את אהבת הספר. בבגרותו שקד על איסוף כתבי יד יהודיים עתיקים מרחבי העולם ועל מחקרם. הוא החזיק באוסף הפרטי העשיר ביותר בעולם של כתבי יד עבריים, פתח אותו בפני חוקרים ואף חקר אותו בעצמו.

בשנת 1929 קיבל ששון הצעה לרכוש כתב יד של התנ"ך שנטען כי הוא אחד העתיקים ביותר שבנמצא. זהו כתב היד שלפנינו, שלימים נקרא על שמו. באותה עת הספר עדיין היה בידיים פרטיות באנקרה שבטורקיה. ששון בדק את כתב היד, ולאחר התמקחות רכש אותו תמורת 350 ליש"ט. הוא כרך אותו מחדש ונתן לו את המספר הקטלוגי 1053, הטבוע על שדרתו עד היום.

במהלך שנות השבעים מכרו צאצאיו של ששון חלקים מאוסף הספרים שלו. בשנת 1978 רכשה את קודקס ששון קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית, כחלק ממדיניות ההשקעה שלה בנכסי אמנות ותרבות. הקודקס הופקד בספרייה הבריטית בלונדון, שם הוצג לציבור פעם אחת ויחידה בשלהי שנת 1982, בתערוכה שהוקדשה לכתבי יד עבריים מאוסף ששון.

בשנת 1989 שוב הועמד קודקס ששון למכירה, והיה לכתב היד העברי היקר ביותר שנמכר מעולם ולכתב היד השני היקר ביותר שנמכר עד אותה עת. הוא צורף לאוסף יעקב (ז'אקי) ספרא מז'נבה, שווייץ, איש עסקים ובן למשפחת בנקאים שמוצאה בעיר חלבּ שבסוריה.

כאמור, בשנת 2023 נרכש הקודקס בידי אלפרד ה. מוזס, תמורת כ-38 מיליון דולר, ונתרם לאוסף אנו – מוזיאון העם היהודי, למשמרת עבור העם היהודי כולו.