"כשחיוך שטני על פניו אורב הצעיר היהודי שחור השיער לנערה הארית התמימה, על מנת שיזהם את דמה ויפקיעה מבני-עמה. בכל אמצעי ישאף להרוס את הבסיס הגזעי של העמים עליהם הוא מנסה להשתלט. לבסוף יבוא קצו של הערפד מוצץ הדם הזה, הטפיל של ההיסטוריה, אך ורק אם הארים יכירו בסכנה היהודית בכללותה ויפעלו ליצירת מדינה גרמנית טהורה עבור העם הגרמני הטהור". (מתוך מיין קאמפף)
האמת היא, למרות שבחרנו לפתוח דווקא בציטוט הנ"ל, כי בדומה לטלאי צהוב, קונספט הגטו והגירושים ההמוניים, שהיו נפוצים בימי הביניים באנגליה ובצרפת, כך גם דימוי הערפד היהודי לא היה המצאה של המוח הנאצי החולני. בכלל, היטלר לא היה טיפוס יצירתי במיוחד. אחרת אולי הוא היה מתקבל לבית ספר לאמנות בווינה, מצטרף לזרם האימפרסיוניסטי, ומוציא את האגרסיות שלו על לוח הקנבס, במקום על אירופה.
דימויי הערפד היהודי הופיעו בתרבות האירופאית עוד בימי הביניים. אפשר היה למצוא אותו על פסלים בחזיתות של כנסיות, בציורים קלאסיים, יצירות אמנות, פרסקאות בקתדרלות וגם לא מעט יצירות ספרותיות הצטרפו לחגיגה ורקדו על הדם היהודי, מ"סיפורי קנטרברי", "היהדות המגולה" ועד רומנים מודרניים ברוח אוליבר טוויסט. ברובן הופיעה מתישהו דמותו של יהודי שמסתובב בלילות בחבורות ומחפש "לדפוק את הראש" עם איזה צ'ייסר של דם נוצרי.
הדימויים החזותיים לא נוצרו יש מאין אלא התכתבו עם סוגה אנטישמית חדשה: "עלילת דם" קראו לה, והיא הייתה אכזרית ויעילה. עכשיו אם אתם מצפים שכיאה לעלילה תהיה כאן התפתחות דרמטית, טוויסטים ודמויות עגולות, מצפה לכם אכזבה. עלילות הדם היו די משעממות והן חזרו על עצמן בדרך כלל ללא שינוי. זה הלך פחות או יותר כך: בדרך כלל לפני חג פסח נמצאה גופה של נער או נערה נוצרייה. מה שהוביל את המוחות הכבירים למסקנה שהיהודים השתמשו בדם הקורבן לאפות מצות לפסח. הרי ידוע שאם נתקעתם בלי קמח חיטה כזה או אחר לפני החג, מצות אופים מקמח-דם.
עלילת הדם הראשונה התרחשה בשנת 1141 בעיר נוריץ' באנגליה, כשילד נוצרי בשם ויליאם נעלם יום אחד מהבית ולא חזר. כעבור מספר ימים נמצאה גופתו קבורה באדמה לא רחוק מביתו. באותו זמן נפוצה שמועה שהיהודים באירופה קשרו קשר להפיל בכל שנה גורל, באיזה מקום יקריבו ילד נוצרי לחג הפסח. והשנה הגורל נפל על נוריץ'. למרות שלא היו ראיות שהילד נרצח, ויליאם הפך מיד לקדוש דתי ועלילות דם נוספות פרצו באזור ומאנגליה הן התפשטו כאש בשדה קוצים בכל אירופה. "לזכותם" של מעלילי העלילות ייאמר שהם לא הפלו בין דם לדם. כאן לא תמצאו אפליה עדתית. גם יהדות המזרח זכתה לעלילות דם משלה. המפורסמת מכולן היא כמובן "עלילת דמשק" שפרצה ב-1841 והובילה לפוגרום ביהודי העיר.
בשנת 1922 התרחש המפגש בין ערפדים ויהודים גם בתקשורת ההמונים, הקולנוע. "נוספרטו" היה סרט הערפדים האילם הראשון בהיסטוריה של הקולנוע. הוא יצא לאקרנים בגרמניה ב-1922 ונוצר בהשראת הספר "דרקולה" שהופיע 20 שנה לפני כן. גיבור הסרט, הרוזן אולוק, היה כל כך מכוער שגם מקל לא היה נוגע בו עם מקל. היו לו פנים של עכבר, אף מעוקל ומבט חמדני שנשלח מעיניו הקטנות והכהות לכיוונן של נערות אריות צחות עור.
בהקרנה החגיגית של הסרט ישב בקהל יוליוס שטרייכר, מי שלימים יהפוך לעורך הראשי של "דר שטרימר" – העיתון האנטישמי הידוע לשמצה שנחשב לביטאון של היטלר. הוא התאהב מיד. סצנות הדם הפורץ מחלקות העור הענוגות של הנערות הצעירות הסעירו את נפשו, עד כדי כך שהעדויות מספרות כי פקד את בית הקולנוע יום יום כדי לצפות בסרט. כשהתמנה לעורך הראשי של "דר שטרימר", דמות הערפד העניקה לו השראה ועד מהרה הופיעו על גבי העיתון עשרות קריקטורות של ערפדים ממוצא יהודי. הרי מה סימל עבור יוליוס אותו ערפד, אם לא את ה"אחר" האבסולוטי, המכוער והמעוות, האנטי-גרמני המוחלט, מזהם הדם ונושא המגפות. או במלים אחרות: היהודי.
ערפדולוגים (חוקרים שמתמחים במדע הערפדים. כן יש כאלו) טוענים שהערפד מייצג את הדחפים האפלים המודחקים בחצר האחורית של נפש האדם. התאוות, האלימות והסקס שהתרבות והמוסכמות החברתיות מחניקות. לטענתם, הערפד הוא השלכה של היצרים שלנו וזו הסיבה שהוא הפך לכל כך מצליח בתרבות הפופולארית. בשנות ה-20 בגרמניה של המאה הקודמת הבחירה על מי להשליך את היצרים המודחקים הייתה מאוד ברורה. הם פשוט היו שם: שונים, עם מבטא זר ופרופיל חריג.
נקודה מעניינת היא העובדה שהשיוך הערפדי מבחינה ויזואלית וסטראוטיפית עבר מטמורפוזה רצינית בעידן המודרני. בשנים האחרונות החלו להופיע על המסכים דמויות ערפד מסוג אחר לגמרי: שרירי, גבוה, לבן, עם אף סולד ועיניים כחולות. מי שיצפה בסדרות טלוויזיה כמו "דם אמיתי", "דמדומים" או "באפי ציידת הערפדים" יבחין בנקל כי הם נראים כאילו בקלות היו יכולים לצאת הרגע ממחנה קיץ של ההיטלר יוגנד. האם זה אומר שבימינו האדם הלבן מגלם את האיש הרע במחזה העמים? לאו דווקא. מה שכן בטוח זה שאם אדולף קשישא היה בחיים כדי לראות שהפכו את הערפד היהודי שלו לארי זך וטהור, יש סיכוי לא רע שהוא היה מתאבד שוב.