מאת רחל דרוק
המסר הגלוי העולה מביקור בהיכל בתי הכנסת החדש של בית התפוצות, הוא שבית הכנסת הוא גורם מלכד ומאחד בחיי היהודים, על אף המנהגים, הניגונים והלשונות השונות. אך קיימים בעולם 1,400 בתי כנסת שחולקים ביניהם קשר מיוחד, סמוי יותר – בכולם שוכן ספר תורה מצ'כיה.
סיפור מסעם של אלפי ספרי תורה מהרפובליקה של צ'כוסלובקיה לשעבר אל מקומות מרוחקים כמו ניו זילנד, ארצות הברית ודרום אמריקה מתחיל במלחמת העולם השנייה. קבוצת אוצרים ואנשי רוח פעלה באותה תקופה מסוכנת במרוץ נגד הזמן במטרה להציל חפצי קדושה מקהילות ברחבי בוהמיה ומורביה.
המוזיאון היהודי בפראג נוסד באוגוסט 1906 והציג חפצים יהודיים מפראג ומאזור בוהמיה. רבים מהמוצגים השתייכו קודם לבתי כנסת שנהרסו כשנחרב הגטו של פראג. במרס 1939, כשהנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה והקימו את הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, היו במוזיאון היהודי בפראג 800 מוצגים.
החל מספטמבר 1941 נאסר על היהודים לקיים תפילות בבתי הכנסת. היתה זו האחרונה בסדרת חוקים ומגבלות שהוטלו על היהודים בשטחי מדינות החסות. זמן קצר אחר כך, בדצמבר, הוסב המוזיאון למחסן לחפצים שהוחרמו מבתי הכנסת בפראג. כשהתחילו לגרש את יהודי האזור לגטו טרזין, ומשם אל מחנות המוות ומחנות הריכוז, הבינו אנשי קהילת פראג כי קהילות בוהמיה ומורביה נמצאות בסכנת היעלמות והכירו בחשיבותו של שימור כמה שיותר חפצים מאזורים אלה. הם התחילו לאסוף חפצי קודש מכל המוזיאונים היהודים ויצרו את המוזיאון היהודי המרכזי בפראג.
על אף שהמוזיאון וקהילת פראג נשלטו על ידי המשרד הנאצי הראשי להגירה יהודית, לימים המשרד הראשי להסדרת השאלה היהודית בבוהמיה ומורביה, רוב התכנון והארגון של איסוף החפצים בוצע על ידי הקהילה היהודית עצמה, ובייחוד המייסד והאוצר של המוזיאון, סלומון הוגו ליבן, ואוצר המוזיאון היהודי במיקולוב, אלפרד אנגל. קיים הסבר נפוץ לנכונותם של הנאצים להרשות למוזיאון להמשיך בעבודתו. על פי הסבר זה הנאצים תכננו להקים בעתיד שלאחר המלחמה מוזיאון לגזע נכחד. אולם אין למעשה שום ראייה אמיתית לכך שהיו לנאצים תכניות ארוכות טווח שכאלה. למעשה, מה שהניע את הנאצים לאשר את התכניות להקים את המוזיאון היהודי בפראג היה כנראה רצונם של הכובשים לדעת את ערכם המדוייק של הפריטים המוחרמים, וחיבתם של הנאצים לארגון וקיטלוג השלל שבזזו.
ב- 3 באוגוסט 1942 יצא קול קורא מהמוזיאון המרכזי בפראג אל הקהילות היהודיות ברחבי מדינות החסות, עם הנחיות לשלוח כל פריט ופריט מבתי הכנסת שלהם, כולל תשמישי קדושה, ספרים וכתבים גנוזים. חברי צוות המוזיאון ידעו שהם אחראים לשימור שרידי החיים היהודיים בבוהמיה ומורביה, והיו זהירים ככל הניתן במגעיהם עם הרשויות הנאציות, כדי שיותר להם להמשיך במאמציהם. בזכות עבודתם המאומצת והעדינה, הצליחו עובדי המוזיאון המרכזי בפראג לחבל בהיקף הביזה הנאצית של רכוש יהודי, ולהעביר את השלל למקום מבטחים בהיסטוריה היהודית.
הם הצליחו אמנם להציל את שרידי החיים היהודיים בבוהמיה ומורביה, אך בסופו של דבר לא הצליחו להציל את חייהם שלהם. כל היהודים שהשתתפו במבצע האיסוף גורשו, ורק שניים מקבוצת האוצרים המקורית שרדו, חנה וולבקובה וד"ר קרל שטיין – שניהם ניצלו וחזרו לעבוד במוזיאון בסיומה של המלחמה. ובכל זאת, פועלם והישגיהם היו מעבר לכל דמיון. בפברואר 1945 הסתיימו כל הגירושים, וכבר לא נותר איש שיפעיל את המוזיאון. עד לאותו מועד נאספו במוזיאון פריטים מ- 136 קהילות לשעבר במדינות החסות בוהמיה ומורביה. היו שם 212,822 תשמישי קדושה, ספרים וגנזים – וביניהם 1,564 מגילות תורה. עבודתם היתה כה מפורטת וכה יסודית, שלמעשה הקטלוג שהכינו משמש עד היום לזיהוי מדויק כל חפץ שאספו.
המגילות הצ'כיות
עבור ספרי התורה שנשלחו מהקהילות ברחבי בוהמיה ומורביה למוזיאון המרכזי, היתה זו רק תחילתו של מסע ארוך. אחרי מלחמת העולם השנייה נשארו המגילות במוזיאון המרכזי במצב של הזנחה ובסכנת ריקבון. גם אם בעיצומה של המלחמה היתה בלבם של האוצרים תקוה כלשהי שהחפצים שאספו יושבו לבסוף לקהילות המוצא, הרי שאחרי המלחמה כבר היה ברור שלא נותר למי להשיב את המגילות, והן נשארו להתפורר שם במוזיאון. בשנת 1963 פנו רשויות ממשלתיות לסוחר האמנות אריק אסטוריק בתקווה שיוכל לעזור להם למצוא אדם או ארגון שיספק משכן הולם למגילות המיותמות. אסטוריק יצר קשר עם לקוח שלו, ראלף יבלון, שפנה אל הרב הרולד פ. ריינהרט מבית הכנסת וסטמינסטר בלונדון. רצה המקרה והרב ריינהרט חשב בעצמו על הקמת תצוגת זיכרון לשואה בבית הכנסת שלו, ושמח על ההזדמנות להציג שם כמה מגילות. יבלון רכש את כל 1,564 המגילות, ודאג שיישלחו לבית הכנסת וסטמינסטר.
למרבה השמחה הרב ריינהרט הביע נכונות לטפל בשטף הבלתי צפוי של המגילות, שהתחילו לזרום ב- 5 בפברואר 1964. הוא מינה ועדת זיכרון מיוחדת לטיפול במגילות, שעברו קיטלוג ומיון לפי מצבן. המגילות שהיו פסולות לשימוש נועדו לתצוגה, והיתר תוקנו והוכשרו על ידי סופר סת"ם דויד ברנד כדי שיוכלו לשמש לקריאה בבתי כנסת. מאז שנות ה- 1960 כמעט 1,400 מגילות נשלחו בהשאלת קבע לקהילות ברחבי העולם, הרוב בארצות הברית.
את הקהילות היהודיות בבוהמיה ובמורביה אמנם לא עלה בידי אנשי המוזיאון היהודי המרכזי בפראג להציל, אך מאמציהם להציל לפחות את החפצים צלחו ואיחדו את הקהילות אחרי המלחמה, ובכך הציבו יד וזכר לקהילות בוהמיה ומורביה. פועלם במהלך מלחמת העולם השנייה היה צורה של התנגדות שקטה למשטר הנאצי, וגם הפגנה של אחדות ויכולת עמידה של חיי הקהילה היהודית.