ראש השנה הוא לא רק תאריך בלוח השנה העברי שמסיים שנה ומתחיל שנה חדשה, אלא גם הזדמנות לכל אחד ואחת מאתנו לחשב מסלול מחדש: להגשים חלומות, לסלול דרכים חדשות ובקיצור – לצאת מאזור הנוחות. עד כאן המחווה שלנו לטורים של יאיר לפיד. עכשיו איך עושים את זה? או, טוב ששאלתם.
מה שעוזר לא פעם הוא להיתלות באילנות גבוהים. באמת. זה לא מסובך ועם זאת די אפקטיבי. כל מה שצריך זה לחפש אילן אחד גבוה במצב טוב ולשאוב ממנו השראה. יש המון אילנות כאלו. אנשים מעוררי השראה, שלא נכנעו לייאוש, לציניות, לפחד לשנות, ופשוט העזו לעשות את הצעד הראשון ולהתחיל – תנועה חדשה, מהפכה רעיונית, זרם מחשבה מקורי.
כדי להקל עליכם את החיפוש ריכזנו עבורכם ארבעה סיפורים על אילנות גבוהים במיוחד, דמויות מההיסטוריה היהודית שהתחילו משהו חדש ומבלי שידעו בכלל או התכוונו במיוחד – שינו את פני המציאות של כולנו.
הרצל אמר? הם הרבה קודם
רייטינג הוא הרבה פעמים עניין של טיימינג. הרי לכם שלושה יהודים, שני רבנים וקומוניסט, שאילו היו נולדים חצי מאה מאוחר יותר לבטח היו מוכתרים כ"חוזי המדינה", או מינימום נכנסים לחלקת גדולי האומה. לצערם זה לא קרה ובגלל תזמון גרוע ולובינג מרושל, הם נדחקו לשולי ההיסטוריה היהודית, ובמקום לקבל שדרות וכיכרות על שמם, זכו לסמטה צדדית, מקסימום, חוזי מדינת היהודים שלא תמצאו בספרי הלימוד – משה הס, הרב צבי קלישר והרב יהודה אלקלעי.
אפילו האיש שגרף את כל התהילה הלאומית, בנימין זאב הרצל, הודה כי אילו היה קורא את ספרו של משה הס "רומי וירושלים" לא היה בא לעולם רב המכר שלו – "מדינת היהודים".
ואכן למשה הס יש את כל הזכות לתבוע את הרצל על הפרת זכויות יוצרים אודות הרעיון להקים מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. הס, שנולד בעיר בון, גרמניה, בשנת 1812, הצטרף בבגרותו לתנועה הסוציאליסטית, שם התיידד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס – מייסדי הקומוניזם. בהמשך פרק את עול "הקפיטל", בצעד שעורר עליו את חמתם של חבריו, והפך לציוני נלהב, שלושים שנה לפני שהמילה "ציונות" בכלל הומצאה. למגינת לבו, בשנות ה-60 של המאה ה-19, שלושים שנה לפני הופעת הרצל, הרעיון של מדינה יהודית נשמע מופרך מדי. הס נותר אנונימי, מבלי לדעת שהרעיונות "המופרכים" שלו יהפכו אחרי מותו לתנועה המונית.
בשנת 1843, עשרים שנה לפני שמשה הס הוציא לאור את חיבורו "רומי וירושלים", פרסם הרב יהודה אלקלעי, רבה הכריזמטי של קהילת זמלין, סרביה, את החיבור "מנחת יהודה" שקרא לעלייה אקטיבית לארץ ישראל ולהחייאת השפה העברית. ספרו של אלקלעי עורר סערה בסביבה היהודית הדתית בו פעל, מאחר ונחשב לכפירה בעיקרון האורתודוקסי על פיו אין לדחוק את הקץ עד בוא המשיח.
אלקלעי סיפר כי הסיבה שחיבר את הספר הייתה האדישות המופגנת של יהודי העולם לנוכח הפוגרום שפרץ בקהילה היהודית בסוריה ואשר נודע בשם "עלילת דמשק". הרב אלקלעי, אינטלקטואל, תלמיד חכם ואיש אמיץ, שלא חשש לקרוא תיגר על האידיאולוגיה השמרנית של סביבתו הקרובה, היה אחד החלוצים הרעיוניים של התנועה הציונית. כמה מכם שמעו עליו?
אישיות שפעלה במקביל לאלקלעי מבלי לדעת על קיומו היה הרב צבי הירש קלישר. במפעלו העיוני של קלישר, רבה של קהילת תורון בחבל פוזנאן, ניתן למצוא את אותן רעיונות לאומיים כשל אלקלעי. קלישר שאב השראה ואופטימיות מהצלחתה של התנועה הלאומית האיטלקית להשגת עצמאות לאומית. בספרו "דרישת ציון" (1863) תהה מדוע האיטלקים יכולים להתאחד סביב הרעיון הלאומי ואילו היהודים מפוזרים בגלות, איש איש בקהילתו, אדם ואדם לעצמו. ובמילותיו "מדוע אנשי איטליה ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם, ואנחנו נעמוד מרחוק, כגבר אין אייל ולב אין?". מילים כדורבנות.
אחלה שם, אחלה בעל
מי מאתנו שיקלע כיום לאחת מהישיבות החסידיות הפזורות ברחבי בני ברק וירושלים, יתקשה לדמיין כי אבות אבותיהם של אותם אברכים חיוורים השקועים בהוויות אביי ורבא, השתייכו לפני יותר מ- 250 שנה לתנועה חברתית אנרכיסטית וסומנו ככופרים מסוכנים ופורקי עול מהזן הגרוע ביותר. כן, זוהי הדינמיקה המסתורית של ההיסטוריה. המרדנים של היום הם הפקידים של מחר, ונשל הנחש של התרבות משיל את עורו ומגדל חדש. וכן הלאה עד סוף הדורות.
תנועת החסידות נולדה בפולין לפני 250 שנה מתוך תחושה עמוקה של מרידה ומיאוס – בממסד הרבני המסואב, במוסדות הקהילה המושחתים שניהלו יחסי תן וקח עם האצולה הפולנית וברעיון שהחוויה הדתית היא מונופול של האליטה הלמדנית בלבד, ולכן נמצאת מחוץ לתחום השגתו של היהודי הפשוט. האישיות שעמדה בראש התנועה – באותו זמן מבלי שידע שהוא כזה – היה אדם מסתורי, בעל כוחות ריפוי מיוחדים, כריזמה ממגנטת ושמחה מתפרצת יוצאת מגדר הרגיל.
סיפורים ומעשיות רבות נקשרו סביב דמותו של האיש – ישראל בעל שם טוב, או בקיצור הבעש"ט. אלו כונסו בספר "שבחי הבעש"ט" שהפך למאסטר פיס עם הדפסתו בשנת 1815. הבעש"ט כינס סביבו חבורה של תלמידים שהתבודדו בעיירה מדז'יבוז', והיו למעשה דגם החבורה הראשון לחצרות החסידיות שקמו אחריהן. אף על פי שהמודל של התנועה החסידית העמיד בראשה את דמות היחיד, האדמו"ר, כוחה של החסידות היה הקולקטיביות ולא האינדיבידואליות. התנועה, שהתפצלה במאה ה-19 למאות חצרות חסידיות (כגון גור, סאטמר, בעלז, חב"ד, ברסלב ויז'ניץ ועוד) ייסדה למעשה מודל חברתי שהבליט את הסולידריות, הפשטות, הצניעות, השמחה והריקוד הקבוצתי האקסטטי.
מטבע הדברים ככל שהתנועה הלכה וצברה חסידים, כך התגבר כוח ההתנגדות אליה, בעיקר בדמות קבוצה שכונתה בשם הגנרי "המתנגדים". שתי הקבוצות, "החסידים" ו"המתנגדים" (הממסד הליטאי בימינו) ניהלו בניהם קרבות מכוערים שכללו הלשנות, מכות, חרמות ונידויים. לבסוף, כמאמר הקלישאה, הדרך לפיוס הגיעה בזכות מציאת אויב משותף – תנועת ההשכלה החילונית שהופיע במרחב היהודי במהלך המאה ה-19.
הסוס מטרויה, גירסת הרוורס
ירושלים. שנת 70 לספירה. הלגיונות הרומים מהדקים את הטבעת סביב העיר הנצורה ובעין הסערה שורפים הקנאים הבריונים את מחסני התבואה ובכך גוזרים חרפת רעב על התושבים. צווחות הגוססים מחרידות את הלילה וצחנת הפגרים והגוויות נישאת באוויר. בניסיון נואש אחרון להציל את המצב מחליט איש אחד לעשות מעשה ויחד עם תלמידיו מטכס עצה כיצד לצאת מהעיר במטרה להיפגש עם מנהיג הלגיון הרומאי – המצביא אספסיאנוס.
כעבור מספר שעות, בעלטת הלילה, נראים ארבעה גברים יוצאים משערי חומות העיר כשהם נושאים על גבם ארון קבורה. השמועה בעיר הנצורה מתפשטת – רבן יוחנן בן זכאי הלך לעולמו. לבריונים ששומרים בקפדנות על שערי החומות שאין יוצא ואין בא, לא נותרה ברירה, אלא לאפשר לחבורה לצאת החוצה. אישיות קדושה כמו רבן יוחנן אינה יכולה להיקבר בתחומי העיר הנצורה. כשהחבורה מתרחקת מהחומות, נפתח ארון הקבורה ורבן יוחנן יוצא ממנו בריא ושלם, בסצנה שנראית כאילו לקוחה מ"משחקי הכס".
הרב המתון והפשרן, תלמידו המובהק של הלל הזקן רודף השלום ואוהב השלום, מנער את האבק מבגדיו ופוסע בגב זקוף היישר לעבר אורות הלפידים המקיפים את מחנה הצבא הרומי. לא עוברות מספר דקות ורבן יוחנן בן זכאי עומד בתוך האוהל המפואר של אספסיאנוס. "תן לי יבנה וחכמיה" הוא דורש מהמצביא הרומי במשפט שנכנס לקאנון היהודי. אספסיאנוס שמתרשם מהדרת הפנים של הרב, שבאותה הזדמנות מנבא לו כי הוא עתיד להתמנות בקרוב לקיסר רומא, נענה לבקשת הרב. והשאר היסטוריה.
רבן יוחנן בן זכאי, שעזב את ירושלים הנצורה והסגיר עצמו לרומאים, היה בשנות השישים לחייו. בגיל מבוגר יחסית נטל על עצמו את האחריות לשיקום החיים היהודיים בארץ אחרי החורבן, בלי בית המקדש ובלי ירושלים והנהגתה. המנהיג הדגול שהתנגד למרד וצפה את תוצאותיו, החליט להקדים תרופה למכה ולהקים בעיר יבנה מרכז חדש – תחליף לבית המקדש ולסנהדרין – שיאחד מחדש את העם. הוא הצליח לשכנע את אספסיאנוס לאפשר לו לברוא יהדות חדשה ורוחנית, יהדות במסגרתה החליף הספר את הקורבן, הלימוד את הפולחן ובית המדרש את בית המקדש, יהדות שעתידה להישאר עוד שנים רבות אחרי שהאימפריה הרומית תיפול. מי ביקש אילן גבוה ולא קיבל?
אברהם, אבי(נו) התנועה הרפורמית
משנת 70 לספירה שימר העם היהודי את המודל דתי של רבי יוחנן בן זכאי. המשנה, התלמוד, ספרות האגדה וחז"ל – כולם היו צאצאים אידיאולוגיים של אותו מנהיג פורץ דרך שדרש מאספסיאנוס את יבנה וחכמיה ובכך הציל את היהדות מכיליון. אנחנו קופצים 1740 שנה קדימה, אל משפחת גייגר המתגוררת בעיר פרנקפורט, גרמניה. השנה היא 1810 ולאבא אהרון, שליח הציבור המכובד של הקהילה היהודית בעיר, נולד תינוק קטן בשם אברהם, שבדומה לרבן יוחנן בן זכאי עתיד לשנות את פני היהדות ולעמוד בראש זרם פופולארי חדשני.
כן חברים וחברות, אם אתם מעוניינים להבין את המחלוקות שעומדות כיום בלב היהדות – מתווה הכותל, סוגיות הגיור, מעמדה של הרבנות – הכול מוביל לאברהם גייגר, האיש שנענה לקריאתו הפנימית וייסד את התנועה הרפורמית, כיום התנועה הדתית הגדולה ביותר בקרב יהדות ארצות הברית.
דרכו של גייגר לא הייתה קלה. כמי שנולד למשפחה דתית שמרנית ולמד לימודים קלאסיים בבחרותו הוא ספג ביקורות וקיתונות רבים במהלך הדרך. אבל האמונה כי היהדות חייבת להשתנות על מנת להשתלב בעולם המודרני, וכי היסוד המהותי שבה הוא האוניברסלי – ערכי ההומניזם, חזון הנביאים ועוד, חיזקו אותו. כרב הראשי של העיר ברלין הצליח גייגר להוביל לשינויים רדיקלים בסידור התפילה, בביטול הלכות ישנות, בכינון תפילה שוויונית ועוד. בשנת 1874 נפטר גייגר. העיתונות המקומית דיווחה כי מעל 100,000 איש ליוו אותו בדרכו האחרונה. היום, המפלגות החרדיות היו מפילות על זה ממשלה.