בואו נודה על האמת. לנו, היהודים, יש חיבה עמוקה להתכנס ולערוך קינה בציבור על ימים נוראים שהתרחשו בהיסטוריה המשותפת והמדממת שלנו. העניין הוא שלפעמים, בין הקינות, נוצרת אפליה, כי במלחמה על הזיכרון יש ימים נוראים שזוכים למלוא החשיפה – ימי הנצחה, טקסים מרגשים ונאומים חוצבי להבות – ומנגד ישנם ימים איומים ונוראים אנונימיים, שאף אחד לא מכיר והם חולפים עלינו מבלי שנדע על קיומם. ארבעה כאלה בחרנו להביא לכם הפעם, בין ראש השנה ליום הכיפורים – סיפורם של ארבעה ימים בתולדות העם היהודי שלא נכנסו לספרי הלימוד, לתקנון טקסים וסמלים, או ליומנים שחברות הביטוח מחלקות בתחילת השנה. קבלו אותם – התאריכים שסוכני הזיכרון הלאומי בחרו להשמיט – אתם תחליטו מדוע.
6.7.1938 – האלמנט המיובא אינו טוב בעינינו
ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, אמר בזמנו קרל מרקס ומיליוני הפליטים שמציפים את אירופה בימים אלו כמו מאשררים את דבריו של אבי הקומוניזם היהודי, ומזכירים לנו יום מר ונמהר בתולדות הטרגדיה הגדולה ביותר של העם היהודי.
כידוע, לא חסרים ציוני דרך טראגיים בזמן השואה: ליל הבדולח, ועידת ואנזה והפתרון הסופי, צעדת המוות, הטבח בבאבי יאר ועוד. התאריך בו אנו בחרנו להתמקד נכנס כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה. עם זאת השלכותיו על גורל העם היהודי היו לא פחות מקריטיות.
התאריך הוא 6 ביולי 1938. בעקבות האנשלוס על אוסטריה ולפני כן הטלת חוקי נירנברג, מוצאים עצמם מאות אלפי פליטים יהודים ללא בית, ללא אזרחות, וללא מעמד משפטי. כשבליבם מקננת תקווה הם מתדפקים על שערי מדינות אירופה. ספוילר לא יהיה כאן. הכנסת אורחים לא הייתה שם.
העיירה אוויאן, השוכנת על שפת אגם ז'נבה למרגלות האלפים הצרפתים ואשר ידועה במעיינות המים המינראליים ומלונות הספא היוקרתיים שבה, אירחה באותו יום נציגים מ-31 מדינות שהתכנסו כדי לדון באופן רשמי בגורל הפליטים היהודים. מעשית, מה שהתרחש שם היה פסטיבל בינלאומי למירוק המצפון.
מאחר ועיני כל העולם הופנו אל אוויאן, ורוב עיתוני הימים פרסמו דיווחים יומיומיים על דיוני הוועידה, הידיעות זרמו החוצה ללא הפרעה. להלן תמציתן: ניו זילנד הביעה נכונות לעיין רק בפניות פרטניות של פליטים, קולומביה הודיעה כי היא יכולה לקלוט רק פועלים חקלאיים יהודים בעלי אמצעים, כמו גם אורוגוואי. הנציג האוסטרלי סרב להעמיד את בני ארצו, הידועים במוסריותם השברירה, בפני דילמות אתניות מיותרות: "עד כאן לא הייתה אצלנו בעיית גזע, ואין אנחנו מוכנים להסתכן בשינוי מצב זה עם בואם של יהודים" אמר. בריטניה, שלא רצתה להתגרות בערביי ארץ ישראל – שהיו עסוקים באותו זמן בטבח יהודים במסגרת המרד הערבי – התנתה קליטה של חלק קטן מהפליטים היהודים בארצה, רק אם שערי ארץ ישראל יסגרו בפניהם. או כפי שמגדירים זאת בבריטית לא מכובסת "מוסר כפול". הולנד הסכימה לקבל פליטים בתנאי שימשיכו ליעד אחר. איזה יעד? השאלה הזו לא טרדה את מנוחתם.
אבל תצוגת התכלית של גלגול עיניים למרחקים ארוכים באה מצדו של הנציג הצרפתי שאמר כי "המסורת הצרפתית מחייבת אותנו לשמש ארץ מקלט לנוודים. עם זאת איכותו המוסרית הידועה של האלמנט המיובא ייצור תחושת זרות בקרב התושבים המקומיים. עם אינו רשאי להרחיב את עצמו מתוך אהבת הזולת". צודק. חס וחלילה שהאלמנט המשוקץ יחדור לצרפת ויזהם את נפשם העדינה והרגישה של תושביה.
עם סיום הוועידה צהלו כותרות העיתונים בגרמניה: "יהודים למסירה בזיל הזול! מי רוצה? אף אחד לא רוצה!". בהראלד טריביון היו יותר תמציתיים: "650,000 מהגרים יהודיים נדחו על ידי הכול באוויאן".
אבל ועידת אוויאן הייתה יותר מכישלון, היא הייתה המבוא הרשמי ל"פתרון הסופי". מרפרוף קצר בכתבי היטלר אפשר לראות כי הצורר הנאצי עקב בדריכות אחרי הוועידה, והסיק מתוצאותיה ששום ממשלה לא תתערב כאשר יחליט לנקוט בצעדים בלתי הפיכים לפתרון הבעיה היהודית.
מיד עם תום ועידת אוויאן כתב הסופר יוכן קלפנר ביומנו האישי שנחשף במשפט אייכמן: "אחרי שוועידת אוויאן הוכיחה שיהודי גרמניה לא יזכו לישועה מידי זרים, הכול הפך להיות טראגי יותר". כעבור חודש, ב-29 בספטמבר 1938, נחתם הסכם מינכן, שנחשב ליריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה. הכול אכן הפך טראגי יותר. הרבה יותר.
29.4.1843 – חוטפים ולא בוכים
רק אלוהים ורוביק רוזנטל יודעים כיצד המילה חאפער, שהייתה מעבירה צמרמורת בקרב כל יהודי ויהודייה ברוסיה במהלך המאה ה-19, הפכה כעבור שתי מאות בישראל לכינוי גנאי מחויך לבעלי מקצוע רשלנים.
החאפערים ("חטפנים" ביידיש) עבדו בשירות פרנסי ומנהיגי הקהילות היהודיות. תפקידם היה להוציא לפועל את מה שנהוג לכנות בדברי ימי ההיסטוריה היהודית כ"גזירת הקנטוניסטים".
ראשיתה של גזירת הקנטוניסטים בצו שהוציא הצאר ניקולאי בקיץ 1827. ההשוואה אמנם מצמררת אבל בדומה לבג"ץ חוק הגיוס העכשווי, מה שעמד מול עיניו של ניקולאי – או לפחות כך הצהיר – היה עקרון השוויון. אין סיבה, טען, ששאר תושבי רוסיה התגייסו לצבא ורק היהודים נהנו מפטור בנימוק של "חנוּניותם אומנותם" (באמת. הסיבה שצבא הצאר סרב לגייס יהודים עד אז הייתה משום שהם נחשבו לחלשים ולא כשירים להיות חיילים).
אבל הצאר ניקולאי היה חכם. ומרושע. כמו הנאצים שהיה מתחת לכבודם לנהל ישירות את היהודים, ולכן המציאו את התפקיד כפוי הטובה "יודנראט", כך הרוסים לא לכלכו את הידיים והשאירו ליהודים את המשימה לקבוע בעצמם מי ומי במתגייסים.
כאן מתחיל הקטע המלוכלך. מסתבר שהסולידריות היהודית המפורסמת שאפיינה את חיי הקהילות, התאיידה באוויר כשזה הגיע לגיוס. יותר מכך, החובה לעמוד במכסת הגיוס הנוקשה הובילה למצב מעוות מוסרית שבו פרנסי הקהילה, הרבנים הבכירים ויתר הקרובים לצלחת, פטרו את עצמם ואת ילדיהם מגיוס ומי ששילמו את המחיר היו בני המשפחות העניות, בני האלמנות ובקיצור, השכבות החלשות.
התופעה החמירה בתאריך הידוע לשמצה 29 באפריל 1843, אז החליט הצאר ניקולאי כי הוא אינו מסתפק רק בגיוס יהודים לצבא, אלא גם בהמרת דתם לנצרות. הצו החדש עורר בהלה והעלה את סף החרדה. כעת לא רק שנגזר על המתגייסים לבלות 25 שנה בתנאים הקשים של צבא הצאר, אלא גם נכפה עליהם לנתק קשר עם משפחותיהם, להשתתף במיסות של יום ראשון ולעבור חינוך מחדש במוסדות הכנסייה.
בשנים אלו – בין 1843 ועד ביטול הצו בשנת 1854 – עלתה על בימת ההיסטוריה היהודית דמות חדשה "החאפער" (חטפן). החאפערים היו גברים יהודים שמונו על ידי פרנסי הקהילה כדי לחטוף ילדים ולשלוח אותם לצבא. ממש כך. מאחר וגברים נשואים ניצלו מגזירת הגיוס, הקורבנות של החאפערים היו בעיקר ילדים יהודים ממשפחות מעוטות יכולת.
כמנגנון הגנה פסיכו-חברתי השתמשו בכירי הקהילה בתירוץ העלוב שהגיוס של העניים הוא תרומתם לנטל הקהילה, מאחר והם (העניים) לא היו מסוגלים לשלם מיסים. שיר עם ידוע שהתפרסם באותם ימים סיפר על "פרנסינו ורבנינו המסייעים לתת אותם… לזושא רקובר שבעה בנים, ורק בנה יחידה של לאה האלמנה ביוונים".
מספרם של הקנטוניסטים היה בלתי-פרופורציונלי: מתוך כשבעים אלף יהודים שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו חמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה.
משנת 1848 החריפה תופעת החטיפות, ואימהות נהגו להישאר בבית כדי לשמור על הילדים מפני חוטפים. היו כנופיות חוטפים שעברו מעיר לעיר, חטפו ילדים ומסרו אותם לגיוס בערים אחרות. הפחד מפני חטיפות ילדיהן הפך את חייהן של משפחות רבות לבלתי נסבלים. הם השקיעו מאמץ לא קטן להסתיר ולהעלים את ילדיהם מעיני השודדים, רבים אפילו השיאו את ילדיהם הרכים – בני 8, 9 ו-10 – כדי להימלט מגזרת הגיוס הכפוי. התופעה קיבלה את הכינוי "נישואי הבהלה".
הסופר מרדכי רבינוביץ' מספר כי הורים הלבישו את ילדיהם בבגדי תינוקות במטרה לבלבל את החוטפים. בספר הזיכרונות שלו מספר יהודה לייב לוין כיצד נכנסו שישה אנשים לתוך בית יהודי והוציאו ממנו ילד קטן שצרח וניסה להימלט. הם חסמו את פיו כדי להשתיקו. האם ניסתה להתנגד, אך החוטפים דחפו אותה הצידה והעלו את הילד הבוכה צועק על כרכרה ונמלטו עם "השלל".
קו ארוך מודגש בשחור נמתח בין חטיפת ילדים יהודים על ידי יהודים במאה ה-19 ברוסיה לפרשת חטיפת ילדי תימן בראשית שנות ה-50 בישראל. קו שחור ומודגש, בעיקר בהשתקת הפרק האפל במשך עשרות שנים, ניסיון השתקה שרק הוסיף עוול לזה המחריד לכשעצמו, כזה שעד היום מותיר אות קלון על ההיסטוריה של העם היהודי.
15.2.1919 – אם כל הפוגרומים
בין רחוב "הנוקם" ע"ש שלום שוורצבארד בבאר שבע לרחוב "פטליורה" ע"ש סימון פטליורה בקייב מפרידים כיום אלפי קילומטרים. אבל בצהרי יום קיצי אחד, לפני 91 שנה, השניים נפגשו בפריז ואז כל מה שהפריד בניהם היו מספר מטרים בודדים. אלו הספיקו לשוורצבארד לחורר את פטליורה בשבעה כדורי אקדח ולשלוח אותו לעולם הבא.
לטענת חוקרי זיכרון, מידת השפעת הזיכרון עלינו נגזרת מהחוויה האחרונה המשמעותית שחווינו, לטוב או לרע. לכן, למשל, התרופה הכי טובה לחוויית כישלון, היא חוויה של הצלחה. אותו דבר תקף לגבי זיכרון טראומתי. קחו לדוגמא את הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. היסטוריונים רבים תמימי דעים שאם השואה לא הייתה מתרחשת, הזיכרון הטראומטי האחרון של היהודים היה הפוגרומים שהתרחשו בשנת 1919 באוקראינה, במהלכם נרצחו למעלה מ-50,000 יהודים.
קצת רקע היסטורי. מיד בתום מלחמת העולם הראשונה ב-1917, פרצה ברוסיה מלחמת אזרחים בין הכוחות "הלבנים", נאמני המשטר הצארי הישן, לכוחות "האדומים" שהשתייכו לצבא האדום הסובייטי.
באותו זמן סימון פטליורה היה ראש הקבינט האוקראיני ובן בריתם של הכוחות "הלבנים". פטליורה סימן את היהודים ה"אדומים" ובהוראתו ובעידודו פרצו מאות פוגרומים ביהודי אוקראינה. ההערכה היא כי במהלך 1918-1921 התרחשו כ-1400 פוגרומים (!), רובם המכריע ב-1919, בזמן שלטונו של פטליורה.
הפוגרום המזעזע ביותר התרחש בעיר פרוסקורוב ב-15 בפברואר 1919. במהלך הפוגרום נרצחו כ-1600 יהודים ואלפים נפצעו. כ-960 ילדים נותרו יתומים. הפורעים אנסו נשים וילדות, סבתות ונכדות, גררו יהודים על השלג, כרתו איברים, העלו בתים באש בזמן שיהודים נעולים בתוכם, הוציאו עוברים מבטנן של נשים הרות ועוד מקרי זוועה הופכי קרביים.
בין הנרצחים היו גם 12 מבני משפחתו של שלום שוורצבארד, שנולד באוקראינה, שירת כלוחם בלגיון הצרפתי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ועם סיומה השתקע בפריז והתפרנס כשען. כשנודע לשוורצבארד שסימון פטליורה מצא מקלט מדיני בפריז אחרי המלחמה, הוא החליט שימיו של האחרון קצובים. כלומר הוא יקצוב אותם עבורו.
במאי 1926 יצא פטליורה ממסעדה ברובע הלטיני, ושוורצבארד שעקב אחריו וארב לו, ירה בו למוות. במשפט שנערך לשוורצבארד בפריז זיכה אותו חבר המושבעים פה אחד. כעבור שנים דבק בו הכינוי "הנוקם" ועיריית באר שבע בחרה להנציח אותו ברחוב בשם זה. בצד הצפוני של הגלובוס בחרה עיריית קייב להנציח את "הגיבור הלאומי" שלה, הרוצח המתועב סימון פטליורה. אתם יודעים, גם זיכרון הוא עניין של גאוגרפיה, לא רק פורנוגרפיה.
25.11.1940 – הסטירה הקטלנית של בן גוריון
המקום היחיד שבו הצלחה מגיעה לפני תכנון נמצא במילון. את התובנה הלא מקורית הזו הפנימו ראשי הפלמ"ח וההגנה במלוא העוצמה בזמן הטרגדיה שארעה ב-25 בנובמבר 1940 – היום בו טבעה אניית הגירוש "פאטריה".
הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, היטלר פוצח במסע טיהור אתני נגד יהודי אירופה, והבריטים ששולטים בארץ ישראל ולא מעוניינים להסתכסך עם העולם הערבי, אוסרים על כניסת העקורים לארץ.
למרות האיסור, מפליגות בסוף ספטמבר 1940 שלוש אניות מעפילים ועליהן 3,600 נוסעים מנמל טולצ'אה שברומניה. מסען נמשך כחודש ימים בתנאים קשים ביותר וגובה את מחיר חייהם של מספר מעפילים. ב-1 בנובמבר הספינות מגיעות אל מפרץ חיפה, שם הן נעצרות על ידי הבריטים אשר מעבירים את כלל הנוסעים לאנייה אחת בעלת נפח של 12,000 טון, במטרה להגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת.
ראשי היישוב היהודי לא מסוגלים להבליג ובהתאם למדיניות שנקט בן גוריון – "להילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ובספר הלבן כאילו אין היטלר" – הם מחליטים לחבל ביוזמה הבריטית. הרעיון המוצע הוא להפעיל מטען חבלה שיגרום לנזק בדופן האנייה "פאטריה" ובכך להשבית אותה.
אבל התכנון, אוי התכנון. לא מספיק שנוסעי האנייה לא עודכנו בפעולה ונותרו בתאים, גם המטען שהופעל היה גדול מידי וכתוצאה מכך נקרע לוח הפלדה של האנייה ובתוך 15 דקות היא שקעה במצולות. 216 ממעפילי שלוש הספינות ו-51 אנשי צוות, חיילים ושוטרים בריטים מתו באסון הטביעה.
הפעולה, שפגעה מוראלית בהנהגה, נחשבה לאחד הימים השחורים בתולדות היישוב. אולם עקרון "ציפוף השורות", שמפא"י כל כך הצטיינה בו, נשמר ואף אחד לא העז לצאת נגד ראשי ההנהגה – ובראשם דויד בן גוריון – שהורו על הפעולה. אחד הקולות הבודדים שכן העז לתקוף את "הזקן" היה יצחק לופבן, עורך השבועון "הפועל הצעיר", שפרסם מאמר שכותרתו "היד הזדונית" נפתח במילים אלו: "ביום מר ונמהר אחד הטביעה יד זדונית את האנייה "פאטריה" וגרמה לפציעת אנשים ולמיתתם". בעקבות המאמר הצטווה לופבן להתייצב במשרדים הראשיים של התנועה, שם זכה לעונש מקורי – סטירת לחי פומבית מעמוס בן גוריון, הבן של.