בלי נדר: הסיפורים שלא הכרתם על ההיסטוריה של "כל נדרי"

שריפת התלמוד

ב-12 ביוני 1242 חנו כארבעים קרונות עץ רתומות לסוסים סביב אחת הכיכרות המרכזיות בפריז. הקרונות היו עמוסים עד להתפקע באלפי כרכים של התלמוד הבבלי. השמועה על מה שעומד להתקיים בכיכר התפשטה ונחיל אדם החל לזרום למקום. בראש ההמון עמד יהודי מומר בשם ניקולאוס דונין, כשעל פרצופו מרוח חיוך שמח לאיד של מנצחים. לא חלפו מספר רגעים והקרונות, על רבבות ספרי התלמוד שבהם, הפכו לעמודי אש ענקיים.

שריפת התלמוד נחשבה לפולחן אנטישמי שכיח בימי הביניים. כמו בפריז התקיימו אירועים פירומנים מהסוג הנ"ל גם באיטליה, בפודוליה ובמקומות נוספים. עם זאת, אין ספק כי המפורסמת מכולם הייתה השריפה בפריז, בעיקר בשל הדיון המשפטי שקדם לה אשר נערך בארמון לואי התשיעי, מלך צרפת.

בראש התובעים עמד ידידנו ניקולאוס, שבין השאר האשים את היהודים כי הם משתמשים בפיוט "כל נדרי", המתיר נדרים והתחייבויות, כדי להתחמק מתשלום ולגזול את הגויים. הסנגורים היהודים הגיבו שכוונת הפיוט להתיר נדרים כלפי אלוהים ולא כלפי בני אדם. אבל לא עזר להם. הטריבונל המשפטי בארמון פסק לטובת ניקולאוס וגזר הדין היה כאמור שריפת התלמוד, שזוהה עם שנאת הגויים והמוסר היהודי הקלוקל.

יחלפו 600 שנה ומומר יהודי אחר בשם היינריך היינה יאמר את המשפט הקאנוני, "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". האירוניה היא שאילו ניקולאוס היה חי באירופה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, גורלו – מומר או לא – היה כגורלו של התלמוד. מוות בשריפה.

הפולמוס סביב הפיוט

הפיוט "כל נדרי" חובר בתקופה שבין השנים 500-700 לספירה, עידן אותו נהוג לכנות בהיסטוריה היהודית "תקופת הגאונים". הגאונים היו הדור שבא אחרי חכמי התלמוד- האמוראים. הם חיו בבבל (עיראק של היום) והיו חבורה אליטיסטית שהתברכה במנת יתר של תאים אפורים. הבולטים בחבורה היו ר' האי גאון, ר' עמרם גאון וכמובן רבי סעדיה גאון (הרס"ג) שחיבורו "אמונות ודעות" נחשב לגדול ספרי הפילוסופיה היהודית בראשית ימי הביניים. בקיצור, אלו היו אינטלקטואלים מחוננים, שקדנים וחדשנים, שהוסיפו, שכללו ועיבו את היצירה היהודית בדרכים יצירתיות ומגוונות. על שמם רשומים גם ספרות האגרות, ספרות השו"תים, נוסח הסידור, הגדה של פסח ועוד.

והנה, גם הפיוט "כל נדרי", השתרבב לתקופה זו. אבל האם הוא חובר בידי הגאונים? אז זהו, כנראה שלא. לפי המקורות העומדים לרשותנו, הגאונים, והבולט מכולם ר' עמרם גאון, התנגדו לפיוט נמרצות וטענו שהוא "מנהג שטות". אחד החששות שלהם, ומאוחר יותר גם של חכמי קטלוניה וספרד, היה שבעקבות הפיוט, הציבור הרחב עשוי להקל ראש ולזלזל בנדריו. גאונים, כבר אמרנו.

מאוחר יותר הרמב"ם הגדול, שגם חשש מאותו פתח לא מוסרי, כלל לא הזכיר את "כל נדרי" בכתביו. בדומה לו, גם רש"י אמר שהפיוט מתיר רק נדרים שלא זוכרים, ואילו את אלו שזוכרים יש לקיים. מי שלבסוף הטמיע את "כל נדרי" במחזור התפילה של יום כיפור היה ר' יוסף קארו, שבשנת 1565 פרסם את האורים והתומים של ההלכה היהודית, החיבור "שולחן ערוך" וכלל בתוכו את הפיוט.

שבועות היהודים

כל עוד הפולמוס סביב "כל נדרי" היה פנים יהודי, אפשר היה להכיל אותו. העניינים החלו להסתבך ברגע שהשמועה אודותיו עשתה לה כנפיים והגיע לאוזניים של אנשים שלא צרחו בגיל 8 ימים.

כידוע, בראשית האלף הראשון לספירה קהילות שלמות של יהודים עזבו את בבל (עיראק של היום) ועברו להתגורר בספרד וצפון אירופה. בניגוד לבבל, מקדם החיכוך של היהודים עם הסביבה הנוצרית באירופה היה גבוה מאוד, מה שהוביל באופן טבעי לקשרי מסחר ענפים עם האוכלוסייה המקומית. גם כאן אנשי הכנסייה, שעברו שטיפת מוח אנטישמית במוסדות לחינוך מחדש של הוותיקן, חששו שבגלל מנהג התרת הנדרים של "כל נדרי" היהודים לא יעמדו בהתחייבויות ובהלוואות הכרוכות בעסקי המסחר.

כדי לבטח את עצמם מפני הפיוט ובמקביל לשריפת התלמוד, התקינה הכנסייה טקס משפיל, שהיה נפוץ מאוד באותם ימים. "שבועות היהודים" קראו לו והוא היה דוחה בכל קנה מידה. מהות הטקס הייתה לבטל את השפעת הפיוט ולכפות על היהודי שבועה בה הוא מתחייב לעמוד בהתחייבויותיו.

הניסוחים של "שבועת היהודים" היו מגוונים והשתנו בהתאם למיקום הגיאוגרפי. לרוב הם התקיימו בבתי הכנסת כשארון הקודש פתוח וזאת כדי להעניק לאירוע תוקף דתי. הנוסח הצרפתי למשל קבע כי בזמן השבועה היהודי חייב לענוד זר קוצים על צווארו, לעמוד בברכיים כבולות וענף של שיח קוצני בין שוקיו. על פי נוסח נוסף חויב היהודי לעמוד ברגליים יחפות על עור מדמם שנפשט מעגל או כבש ובו זמנית להצביע באצבעות יד ימין על ספר תורה פתוח. בגרמניה נקטו בגישת המהדרין להשפיל וקבעו שהנשבע חייב לעמוד על עור של חזיר ולהצביע על ספר תורה פתוח.

בשלזיה היו יותר יצירתיים, שם חויב היהודי הנשבע לעמוד על ספסל בעל 3 רגליים ועל כל נפילה מהספסל הוא נקנס. ברומניה הנשבע שכב על מיטת מת ומעל ראשו החזיקו נר ותקעו בשופר שבע פעמים, תוך כדי הקראת כל הקללות מהתוכחה מפרשת "האזינו" מספר דברים. הנשבע הניח את אצבעותיו על ספר תורה וחייב להגיד "שמע ישראל" ופסוקים נוספים. ברקע השופט או בא כוחו איימו עליו שאם ישקר תפתח האדמה את פיה ותבלע אותו, את רעייתו, את ילדיו, את הוריו ואת כל רכושו.

קשה להאמין, אבל הטקס המשפיל "שבועות היהודים" נמשך עד העשורים האחרונים של המאה-19 ובוטל סופית רק בשנת 1869. מאז, הפיוט "כל נדרי" עליו אמר הסופר הרוסי הדגול לב טולסטוי כי במנגינתו "מהדהד סיפור קידוש השם גדול של אומה מוכת-צער" ואשר שימש את המלחין בטהובן כמלודיה לשתי יצירות, נחשב לתפילה המזוהה ביותר עם יום כיפור ולפיוט המפורסם ביותר בתולדות העם היהודי.

אז כשתהיו ביום הכיפורים בבית הכנסת ותשמעו את החזן, תיזכרו בשריפת התלמוד בפריז ובטקס שבועות היהודים, ותברכו על מזלכם הטוב. גמר חתימה טובה.