מישל, מישל: המסע המופלא של כתר ארם צובא מחלב לירושלים

זהו סיפורו המופלא של כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך. היהלום שבכתר. כיאה למי שנושא בין דפיו את האפוס המקראי רווי הדרמה והמסתורין, כך גם סיפורו מורכב מאינספור עלילות ותפניות מפתיעות. חג שמחת תורה הוא הזדמנות מצוינת להכיר את קורותיו המרתקים של "כתר ארם צובא" – המהדורה העתיקה ביותר של ספר הספרים.

בשנת 1943 נצטווה יהודי צעיר ממוצא חלבּי בשם יצחק שמוּש להתייצב במשרדי הנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים. נרגש מההזמנה הגיע לחדר בו ישבו שניים מבכירי ההנהגה הציונית – נשיא האוניברסיטה, מר יהודה מאגנס, וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, מר יצחק בן-צבי.

השניים, אפופי סוד והילת מסתורין, הפקידו בידי הצעיר משימה חשובה מאין כמותה: לחצות את הגבול המסוכן ללבנון, ולעלות תחת זהות בדויה על רכבת לעיר הולדתו חלבּ. שם עליו לשכנע את ראשי הקהילה היהודית להוציא מהעיר את כתב היד העתיק והנדיר ביותר של התנ"ך, הידוע בכינוי "כתר ארם-צובא" (שמה הקדום של העיר חלבּ היה "ארם צובא") ולהביאו לירושלים.

יצחק שמוּש, נצר למשפחה חלבּית משכילה ומיוחסת, יצא מהפגישה בסערת רגשות. בזיכרונותיו מתאר אחיו הצעיר, הסופר אמנון שמוּש, כיצד התלבט במשך ימים ולילות האם להיעתר לבקשת שולחיו. מחד, חש הכרת תודה שהאדונים הנכבדים העניקו לו, הקטן, את הזכות להשתתף במאמץ הציוני לריכוז הנכסים הרוחניים של העם היהודי בארץ-ישראל. מנגד, כאב לשני ילדים ובן לאם אלמנה, הכיר בכך שהמסע רצוף הסכנות והתלאות, עלול לגבות את חייו. מה עוד שהסיכוי לחלץ מראשי הקהילה היהודית בחלבּ את כתב היד העתיק שאף לאפס. כנער גדל על האזהרות המופיעות בדף הפתיחה של כתב היד העתיק "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". אסור היה להזיז את "הכתר" ממקומו בשום אופן. זאת ידע יצחק גם מהאגדה שעברה מאב לבן לפיה ביום בו יצא "הכתר" מחלבּ יבואו על העיר חורבן, הרס ופורענות.

למרות זאת יצחק שם את נפשו בכפו ויצא לדרך. הוא חצה את הגבול ללבנון ומשם, ברכבת, המשיך לחלבּ שבסוריה. כעבור מספר ימים הופיע בפני ועד הקהילה ובפיו הבקשה. הועד, שהורכב מזקני העדה וחכמיה, קיבל את יצחק בכבוד הראוי, אולם לאחר דיונים סוערים שעלו לטונים גבוהים, החלטת ראשי הקהילה הייתה נחרצת: הכתר, שנשמר בתיבת ברזל מוכמנת  באחד משבעת ההיכלות של בית הכנסת העתיק "היכל אליהו הנביא" שבעיר, לא יזוז ממקומו.

חוגי צעירים משכילים בחלבּ, בני דורו וידידיו לשעבר של יצחק, זעמו על ההחלטה, מאחר והבינו כי מקומו של "הכתר" בסוריה לא בטוח. החבורה הציעה ליצחק מסלול עוקף זקנים: "אתה תאמר לנו את מספר הקרון והתא שלך ברכבת, ותיקח אתך במקום המזוודה האישית, מזוודה גדולה ריקה, ואנחנו נביא לך את הכתר, שמקומו בירושלים הקדושה והבטוחה". יצחק, שזכר את האזהרות המופיעות בעמוד הראשון לא התפתה: "בגניבה לא אוציא אותו" השיב להם בנחרצות.

כשחזר ארצה התייצב בפני בן-צבי ומאגנס עם הבשורה המאכזבת. עד יומו האחרון לא ישכח את תגובתו בת ארבעת המילים של בן-צבי שדקרה אל ליבו. "חבל ששלחנו אדם ישר" אמר מי שלימים יכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל.

בן צבי היה יהודי אתאיסט שלא האמין באמונות תפלות ובמיתוסים דיסטופיים. מה שעמד לנגד עיניו היו תשוקת הדעת והחשיבות התרבותית של המפעל הציוני בריכוז כתבי היד העבריים במולדת המתהווה של העם היהודי. כפי שכתב העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר", לבן-צבי היה "תיאבון גדול לספרים עבריים עתיקים מן המזרח". ובאמת, מה יותר בעל ערך מהיהלום שבכתר, הלא הוא "הכתר" בכבודו ובעצמו?

סיפור הולדתו של "כתר ארם צובא" מתחיל מאות שנים אחרי חורבן הבית (שנת 70 לספירה) כשחכמי טבריה מתכנסים ומבקשים לערוך את הגרסה המהימנה ביותר של הטקסט התנכ"י. המיזם שארך עשרות שנים, במהלכן אספו ותיעדו החכמים מסורות שעברו בעל פה, הסתיים בספר שזכה לכינוי "הכתר" – הטקסט עליו יתבססו מעתה והילך כל עותקי התנ"ך בעולם כולו.

הכתר, כמו העם שהוא ביקש לשמר ולהוביל, עבר תלאות רבות. בתחילת המאה ה–11 הוא הועבר מטבריה לקהילה הקראית בירושלים. שם, בשנת 1099, הוא נשדד בידי הצלבנים שהעמידו אותו למכירה. החדשות מירושלים הגיעו לקהילה היהודית האמידה בקהיר. אלו גייסו כספים נכבדים וגאלו אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה השבועה המופיעה באזהרות "לא יִגאל" הופרה.

במצרים היה "הכתר" המהדורה היחידה עליה הסתמך הרמב"ם בזמן כתיבת קודקס ההלכות החשוב שלו: משנה תורה. בסביבות המאה ה-14 דוד בר יהושע, נכד-נינו של הרמב"ם היגר לחלבּ ‏(היא ארם צובא‏) שבסוריה והכתר אתו. אף אחד לא יודע מה גרם לבר יהושע להוציא את "הכתר" ממקומו ולעבור על השבועה בפעם השנייה. אחת ההשערות היא כי באותו זמן השתלטה האימפריה הממלוכית על מצרים ודוד בר יהושע ביקש להרחיק את "הכתר" מאזור הסכנה. בכל מקרה, בחלבּ נשמר "הכתר" מאות שנים בתוך תיבת ברזל שנקבעה במעין גומחה בבית הכנסת העתיק שבעיר. עם הגעתו לעיר הוא נהפך ליהלום שבכתר הקהילה היהודית, וכאמור התפתחה אגדה לפיה ביום בו ייצא מגבולות העיר, היא תיחרב.

אנחנו קופצים קדימה בזמן ל-1 בדצמבר 1947. בעקבות הכרזת האומות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פורצים פרעות בעיר חלבּ ונשרפים כל בתי הכנסת בעיר. אט אט זורמים החוצה תיאורים  מזעזעים כי בבית הכנסת העתיק הוצאה תיבת הברזל בה היה מונח הכתר, נשברה בגרזנים, ודפים וקונטרסים התפזרו לכל עבר. השמועה עושה לה כנפיים ומגיעה לאזניו של חוקר המקרא הדגול פרופסור משה דוד קאסוטו, שמפרסם מאמר בעתון "הארץ", בו הוא מבכה ומספיד את "הכתר" השרוף.

לימים ייזכר הסופר אמנון שמוּש כיצד אחיו יצחק נכנס הביתה עם העיתון בידו, וקרא את הדברים באוזני אשתו, בעודו אוחז את ראשו בשתי ידיו, ובוכה: "מה עשיתי? הכתר נשרף ואיננו, ואני, אנה אני בא? עשיתי דבר שלא ייסלח".

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלבּ כי בניגוד לידיעות, הכתר לא נשרף ולא אבד, ראשי הקהילה עשו "הבה נתחכמה לו" והפיצו את השמועה, כדי שהערבים המקומיים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לא עבר זמן רב והתחילו להתגנב לארץ ידיעות מן הקהילה החלבּית הפצועה והפגועה, שהכתר מוחבא במקומות סתר. הידיעות הביאו מרגוע לייסורי הנפש של יצחק. אבל אז התחילה לנקר במוחו השאלה ההיפותטית: ואילו הייתי מוציא אותו בגניבה בעזרת צעירי הקהילה, וארבע שנים לאחר מכן היו פורצות הפרעות – האם לא היה כל אדם בקהילה חושב וטוען שיצחק שמוּש הוציא את הכתר והרס את הקהילה במו ידיו?

בסופו של דבר, בב' בשבט התשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע "הכתר" לירושלים. גואלו היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלבּ בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלבּ לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא "הכתר". סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".

משום מה, עם עלייתו ארצה, סר חנו של "הכתר" בעיני קברניטי הציונות שהיו עסוקים בפוליטיקה, שררה ושאר מרעין בישין. כמו כל האהובות הגדולות בהיסטוריה שהאביר חוצה יבשות כדי להשיגן, אך משעה שתם המרדף פג טעמן, כך היה גם גורלו של "הכתר". הוא פשוט נשכח והוזנח. מצבו של כתב היד היה גרוע, בגלל טלטוליו ממחבוא למחבוא, מיד ליד ובמשך עשר שנים והוא הונח כאבן שאין לה הופכין במכון יד בן צבי, שנקרא על שמו של האיש שפעל ללא ליאות להבאתו ארצה.

במשך כמעט שלושים שנה היה "הכתר" סגור במחסני המכון, בארון משרדי גנרי ונעול, כשהוא עטוף באריג. התחזוקה הבעייתית הביאה לכך ששרידי כתב היד היקר הזה ניזוקו, וחלקים ממנו הפכו בלתי קריאים. יצחק שמוש, שנפשו נקשרה בכתב יד העתיק, פעל כדי לשנות את המצב, אולם אוזן קשבת הוא לא מצא ולמרות שניסה את מזלו בחלונות הגבוהים – דבר לא עזר. הוא נפטר בדמי ימיו, בגיל 55.

מי שתיקן את העוול והביא לידיעת הציבור את חשיבותו של "הכתר" היה אחיו, הסופר אמנון שמוש, שכתב את הרומן "מישל עזרא ספרא ובניו", המגולל את סיפורו של "הכתר", ספר שעובד בתחילת שנות ה-1980 לסדרת המופת באותו שם, ששודרה בערוץ היחיד במדינה וזכתה להצלחה גדולה ועם השנים למעמד היסטורי מיתולוגי. "את הרומן הבדיוני כתבתי כשראשי מלא זיכרונות וידיעות על קהילת ארם צובא", סיפר שמוש, "בשנות ה-1970, שבהם נכתב הרומן, בעצם בשני חלקים, ידעתי על הכתר רק מפי השמועות ומפי אחי זכרו לברכה. לא בדקתי ולא חקרתי את העובדות. לא חשבנו אז מה גדול יהיה הבלבול בין האמת ההיסטורית לבין הספקולציה הבדיונית".

ב-1986 המעגל נסגר. "הכתר" הושב לירושלים ושוכן במקום הראוי לו,  בבניין המרשים של "היכל הספר" שבמוזיאון ישראל. העיר חלבּ, לעומת זאת, הפכה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, לאייקון עולמי של אכזריות, חורבן, הרג, סבל ורעב. ב-2016 הכתר הוכר על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי. אמנון שמוש עדיין כותב, למרות שאיבד את מאור עיניו בשנותיו המאוחרות. הוא בן 88.