כשחסידי אשכנז נלחמו בערפדים, אנשי זאב ומכשפות

כבר עשרות שנים שיצורי אופל שונים מרתקים את בני האדם. כולנו מכירים את הגלגולים המודרניים של הערפד – מדרקולה ועד סדרות טלוויזיה קוליות כמו "באפי" או "דמדומים". גם המכשפות רודפות את הילדים מימי האגדות האחים גרים ועד ימינו, וכמובן שיש גם אנשי זאב אימתניים כמו גם פרופסור לופין ביקום של הארי פוטר. אבל השורשים של כל המפלצות הללו הם הרבה יותר עתיקים ובאופן מפתיע – גם היהודים בימי הביניים התמודדו איתם.

כדי להבין מה ליהודים ולאנשי זאב ושאר יצורים, צריך להבין כי האמונה במפלצות ושדים הייתה רווחת למדי בערים ובכפרים במרכז אירופה הנוצרית. במאה ה-12, אותם יצורים אמנם נתפשו כרעים, אך לא בהכרח כמייצגים את הרוע המוחלט. לא תמיד אותם יצורים היו שליחי השטן – ולפעמים  הם אף זוהו כחברים בקהילה. הכנסייה באותה תקופה התעלמה מהעדויות הללו ופטרה אותם כאמונות תפלות בלבד. יחלפו עוד 300 שנה עד שהיא תראה במכשפות כמייצגות את השטן – ותעלה נשים על המוקד.

אולם בינתיים, לא רק הנוצרים התלבטו בשאלת היצורים – אלא גם היהודים, או ליתר דיוק, קבוצה מאד מסוימת בתוכם. בקרב היהודים האשכנזים הייתה קבוצה שכינתה את עצמה "חסידים" – לא מדובר על החסידות המודרנית שייסד הבעל שם-טוב, אלא על קבוצה קדומה בהרבה שכיום מכנים אותה "חסידות אשכנז". אותה קבוצה הונהגה על ידי משפחת קלונימוס, ומזוהה עם דמויות כמו ר' יהודה החסיד ור' אלעזר מוורמס. בין השאר הטיפו חסידי אשכנז להקפדה יתרה על שמירת מצוות, למוסריות גבוהה מאד, וגם לזהירות ביצירת יחסים עם סביבת הגויים.

עם זאת, לצד ההקפדה הזו, התברר כי חסידי אשכנז הושפעו לא מעט מסביבתם. אותן מפלצות מאיימות, חדרו לתוך כמה מכתבי חסידי אשכנז, והם אף המליצו על לא מעט דרכי התמודדות עם אותם יצורם פלאיים אך בעייתיים. בדרך כלל, הם לא יצרו שמות עבריים לאותם יצורים, אלא העתיקו אותם משמם הגרמני. כך התוודענו ליצורים כמו השטרייא והמרא שהן מכשפות, או הוורוולף שהוא כמובן – איש הזאב. כך למשל מסבירים לנו חסידי אשכנז כי כל היצורים הללו נבראו "בין השמשות" – כלומר בערב שבת, הזמן בו גם התלמוד והמדרש מבהירים שנוצרו בו השדים.

חלק מהיצורים הללו גם התגלגלו לימינו באופן מפתיע מאד. המרא למשל היא דמות שמוכרת עד היום לכולנו ורודפת אותנו בסיוטים במובן המילולי ביותר – שכן היא חלק מהמילה Nightmare, מה שמעיד עד כמה היא המשיכה להבעית את האנשים, עד ששמה הפך לשם נרדף לכל הסיוטים שיש לנו בלילה.

אבל מה בפועל עושים עם כל היצורים הללו? השטרייא למשל מתוארת כיצור אשר ניזון מהדם של אנשים – ובכך היא מקבילה לערפדים במובן המוכר לנו (אך מתוארת בלשון נקבה). חסידי אשכנז מספרים על שטרייא שהייתה חולה מאד, ובכל עת שמרו עליה שתי נשים – אחת ישנה ואחת ערה. הסיבה לכך הייתה שאם שתי הנשים היו נרדמות – השטרייא הייתה מזנקת עליהן, אוכלת אותן – ובכך יכולה לחיות. השטרייא אם כן גוססת – כי נאסר עליה לאכול ולשתות את בני האדם.

בקטע אחר מתוארת שטרייא שמבקשת עזרה מיהודי, והיהודי מתפתה לסייע לה – אך מדובר על טעות מוסרית. לעומת זאת, אם אותה שטרייא ביצעה מעשה של חסד – אפשר ורצוי לעזור לה. מתואר אפילו עניין פרקטי – מה קורה במצב שבו השטרייא חולה והחזן בבית הכנסת מבקש להתפלל לרפואתה? מסתבר שאסור במצב כזה לענות אמן בסוף התפילה.

במקרה אחר התמודדו היהודים עם איש הזאב. מתואר אדם שנולד עם שיניים וזנב, ובני הקהילה ביקשו להמיתו כי הבינו שיאכל אותם בעתיד. אולם אחד החכמים מחסידי אשכנז מציע פתרון פרקטי והומאני – יש לבצע ניתוח באותו תינוק. לכרות לו את הזנב ולהסיר את שיני הטרף שלו. גם בנוגע למכשפות שהורגות ילדים, מציעים חסידי אשכנז פתרון פרקטי – לא צריך להרוג אותן. מספיק להודיע בבית הכנסת מיהן המכשפות, וכך ידעו כולם להיזהר, ואם חלילה אחד הילדים נהרג – כולם ידעו עם מי לבוא בחשבון.

הקטעים הללו מוכיחים לנו שלא רק שחסידי אשכנז הושפעו מרעיונות בסביבה הלא-יהודית, אלא שכנראה הקהילה היהודית כולה עסקה בשאלה זו. כדאי לשים לב שמה שמאד בולט בכל הקטעים הללו הוא בסופו של דבר הפן הפרקטי. חסידי אשכנז לא עסקו ממש בשאלה איזה כוחות רוע עומדים מאחורי היצורים הללו – אלא עסקו ממש בהתמודדות היומיומית איתם: האם מותר להתפלל לרפואתם? ממי צריך להיזהר? האם מותר לפגוע בהם? האם מותר לעזור להם? הדבר בעצם מראה לנו שהיו אנשים בקהילה היהודית שכנראה נחשדו בהיותם אנשי זאב, מכשפות וערפדים – ומנהיגי הקהילה תהו איך להתמודד איתם.

לפעמים, אותם יצורים אף היו מודעים ליהדות שלהם ופעלו בהתאם. באחד המקומות מתוארת מעין מכשפה-ערפדית יהודייה, אשר מאיימת על היהודים שלא יוכלו להינצל ממתקפותיה. אותם יהודים מאיימים עליה בחזרה שהם יהרגו אותה קודם, אך מוטב לה שהיא תגיד להם איך להרוג אותה – שכן אז היא תוכל לזכות בכפרה בעולם הבא. המכשפה-ערפדית מתרצה, ומסבירה להם כי עליהם לקחת יתד ולתקוע אותה בלחי שלה. אופן ההמתה עם היתד כמובן מרמז על הדרך שבה הורגים ערפד, ומצד שני העובדה שהיצור מחפש כפרה – מעיד על המוצא היהודי הברור.

ואולי כדאי לסיים בשיר קצר שחובר לכבוד אחת המכשפות. לא ברור לגמרי מה הייתה המטרה של שיר זה, אך הוא מהווה חלק מתוך חיבור הקשור בתורת הסוד, כך שאפשר שמטרתו הייתה למעשה להגן על האנשים מפני אותה שטרייא מפחידה, דרך שיר שדווקא מפאר את כוחה:

"שחורה אשטריגא, שחורה שחרחורת,

דם תאכלי ודם תשתי

כאלוף תגעה, כדוב תנהום, כזאב תדרוס"

אז לפחות בפעם הבאה, אם תבוא אליכם באמצע הלילה שטרייא, מרא, או אפילו חס וחלילה וורוולף – תמיד תדעו שחסידי אשכנז יכולים לספק לכם את ההגנה המושלמת מפניהם.