אחד המשפטים הידועים ביותר שנחקקו עד היום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא "טוב למות בעד ארצנו" – המשפט שמיוחס ליוסף טרומפלדור שנפל בקרב על תל-חי בשנת 1920. הקרב אמנם סימן את נפילתו, אך בשלב זה הוא כבר היה מפורסם למדי – בין השאר בשל הקריירה המפורסמת שלו בגדודים העבריים בזמן מלחמת העולם הראשונה. אולם עלייתו של טרומפלדור על במת ההיסטוריה קשורה דווקא במלחמה אחרת ומוקדמת עוד יותר – מלחמת רוסיה-יפן, המלחמה שבמהלכה איבד את ידו כאשר שירת בצבא הצאר ונשבה בידי היפנים.
כדי להבין איך טרומפלדור התפרסם דווקא בשבי היפני, יש להבין מה הייתה יפן בראשית המאה ה-20 – מעצמה עולה שביקשה לעצמה עוד ועוד שטחים, במיוחד על חשבון שכנתה המתפוררת סין. עד מהרה, נכנסו יפן ורוסיה למרוץ בנוגע לשטחים שונים במזרח אסיה – ובשנת 1904 החליטו היפנים לנטוש כל מאמץ דיפלומטי נוסף, והכריזו מלחמה על רוסיה. באותו רגע, יהודים בכל רחבי העולם הסתכלו על המתרחש – וייחלו למפלתה של רוסיה.
רוסיה באותה תקופה הייתה ידועה לא רק בקרב יהודים, אלא גם בעולם כולו, כמדינה אנטישמית. פרעות קישינב בשנת 1903 עלו לכותרות בעיתונות העולמית ועוררו תדהמה. לכן אין זה מפתיע שכשיפן החלה להילחם ברוסיה, יהודים רבים (אלו שכמובן חיו מחוץ לגבולות רוסיה) החלו לצדד בפומבי ביפן. על פי מחקרו של מירון מדזיני, הגדיל לעשות בנקאי יהודי-גרמני בשם יעקב שיף שבתקופת המלחמה חי בארה"ב. שיף החליט להלוות ליפנים יותר מ-50 מיליון ליש"ט על מנת לסייע לה בניצחון במלחמה – וכאדם בעל קשרים בממשל האמריקאי דחף את הנשיא וממשלו לסייע לחתור להפסקת אש שתטיב עם יפן. כשיפן אכן ניצחה במלחמה, יהודים רבים בעולם שמחו על כך שהרוסים הובסו, ונפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה" – אף כתב שיר ניצחון שכולו הלל ושבח לקיסר היפני ולאומה היפנית.
כך בעצם, כשמלחמת רוסיה-יפן הסתיימה, היפנים היו משוכנעים כי היהודים ככלל הם עם חזק מאד, מבוסס כלכלית, בעל קשרים ומהלכים עם שליטים עולמיים והם ראויים על כך לכבוד. הייתה זו אחת הסיבות שהיפנים נהגו בסובלנות רבה עם שבויים כמו טרומפלדור. אך זו לא הייתה הסיבה היחידה. היפנים בתקופה זו שאפו להתקבל למערב, ולכן היה להם חשוב להציג את עצמם כמי שנותנים יחס סובלני לשבויים הרוסים – יהודים ולא יהודים כאחד.
לטרומפלדור שלנו זו הייתה הזדמנות להתבלט בשבי היפני במהרה. הוא לא היה בהכרח נלהב יתר על המידה לשרת בצבא הצאר. הוא היה מודע היטב לאנטישמיות הרווחת גם בקרב העם הרוסי וגם בצבא עצמו. עם זאת לדבריו, הוא החליט לשרת בצבא הצאר, על מנת לא לאשש הלכה למעשה את הרעיונות האנטישמיים, שהיהודים לא יכולים להיות נאמנים לצאר הרוסי. לפני תחילת המלחמה הוא עוד הרהר ברעיונות ציוניים, אך גם חלם על השתלבות בתוך המרחב הרוסי. הנפילה בשבי שינתה את הכל.
באוגוסט 1904 נפצע טרומפלדור בקרב מול היפנים וידו נכרתה כתוצאה מהפציעה הקשה, אך הוא שב בכל זאת ליחידה. המחנה בו שהה נפל לידי היפנים בראשית שנת 1905, אך דווקא כאן היה שיפור מסוים מבחינתו: היו אלו אנשי רפואה יפנים אשר טיפלו וניתחו מחדש את ידו הקטועה ולמעשה שיפרו את מצבה ומנעו זיהום באזור הקטיעה.
אלא שהיפנים לא רק סיפקו לו טיפול רפואי טוב יותר. המדיניות היפנית – להציג לעולם יחס סובלני לשבויים הרוסים – וכאמור, בקרב האליטה היפנית התגבשה כבר התפישה שהיהודים ראויים לתשומת לב מיוחדת. כתוצאה מכך, היפנים אפשרו לשבויים היהודים לקיים חיי קהילה במחנה השבויים – לחיות במסגרת נפרדת מיתר האסירים ובמסגרת זו לקיים חיי דת ותרבות, ואף לקיים פעילות ציונית אם חפצו בכך.
על אף כי עוד בטרם המלחמה נמשך טרומפלדור לרעיונות ציוניים, הייתה זו התקופה בשבי בה החליט להתמיד ברעיון. הסיבה לכך הייתה בראש ובראשונה משום שנקרתה לו לפתע הזדמנות להנהיג קבוצה של יהודים. קודם לכן, היה טרומפלדור בעיקר בחברת יהודים על סף ההתבוללות, ומשפחתו שכנעה אותו כי עליו להשקיע בלימודיו ברוסיה ולשרת בצבא הצאר. אולם דווקא בשבי מוקף ביהודים, החלו הרגשות הציוניים של טרומפלדור להתחזק. כל מרצו שעד אז הופנה לניסיון להתקבל ללימודים ולהיות חייל טוב, הופנו כעת להקמת קהילה יהודית בשבי היפני.
בין היתר, הוא דאג שהיהודים יוציאו לאור עיתון ביידיש בשם "דר יודישער לעבן" ("החיים היהודיים"). עיתון זה במידה רבה היה מפעלו הכמעט בלעדי של טרומפלדור והוא זכה לתפוצה נאה בתוך המחנה ואף יצא מגבולותיו. מעבר לכך, בהנהגתו היהודים הקימו בית ספר שידאג להשלמת השכלה לכל החיילים היהודים. עד מהרה, הפך "בית הספר היהודי" של טרומפלדור לשם דבר בכל מחנה השבויים היפנים – וחיילים נוספים שלא היו יהודים, היו נכנסים לשיעורים (שניתנו בשפה הרוסית) ומשלימים אף הם את השכלתם בנושאים שונים.
בשבי דאג טרומפלדור גם לשמירה על אורח החיים היהודי של השבויים שהורכבו ממתבוללים או על סף ההתבוללות, דרך ציונים ועד לאנשים מסורתיים ודתיים. על אף שלו עצמו לא היה חשוב בהכרח לחגוג את החגים או להתפלל, טרומפלדור דאג שכל צורכי הדת של היהודים בשבי ימולאו כהלכתם, כולל אוכל כשר לפסח, כרטיסי שנה טובה, ארבעת המינים לסוכות ועוד. במידה רבה, דווקא הפעילות השגרתית הזו לכאורה, היא שהעלתה את קרנו בעיני היהודים במחנה השבויים – שכן הדבר נתפש כעניין אלטרואיסטי לגמרי מצד טרומפלדור, שכן הוא לא היה אדם מאמין כלל.
כשהמלחמה הסתיימה וטרומפלדור שוחרר, הוא היה נחוש לעלות לארץ ישראל ולהתמיד בעשייה הציונית, ולמעשה עוד בשבי התכתב עם כמה מנהיגים ציונים. שנים בודדות לאחר ששוחרר, על אף שהובטחה לו קריירה מזהירה בצבא הרוסי בתור גיבור מלחמה – בחר טרומפלדור לעלות לארץ ישראל, להקים מושב שיתופי, והשאר כמו שאומרים – היסטוריה.
(לקריאה נוספת: בצל השמש העולה: יפן והיהודים בתקופת השואה/ מירון מדזיני, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה)