סביר להניח שגם תלמידים עם בעיות קשב וריכוז חמורות יושבים מרותקים בכיתה כשמלמדים בה את סיפורו של קצין הצבא היהודי-צרפתי אלפרד דרייפוס, שהורשע בשנת 1895 בריגול לטובת גרמניה, הוגלה לאי השדים ובעקבות מאבק של אנשי רוח, בניהם הסופר הנודע אמיל זוּלא, קיבל משפט חוזר וזכה לחנינה מנשיא צרפת.
סביר להניח באותה מידה של בטחון כי אותם תלמידים ממש לא שמעו את שמה של רחל ששון בָּר, העיתונאית שחשפה את אחד הסקופים המרכזיים בפרשת דרייפוס ושבזכות סיקורה הנרחב סיפורו של הקצין היהודי זכה לתהודה בינלאומית. לא, הפעם האשמה לא בבעיות הקשב והריכוז שלהם. גם אם המסכנים היו בולעים קונטיינר מלא ריטלין הם לא היו נתקלים בשמה של אותה עיתונאית יהודייה. הסיבה לכך פשוטה. רחל ששון בָּר לא מוזכרת בתכנית הלימודים של משרד החינוך והגיע הזמן לתקן את המעוות, מעט צדק הסטורי. אבל נתחיל מהערש המשפחתי המרתק ממנו הגיעה.
ארבעה עשורים אחרי שיהודי מפרנקפורט בשם מאיר אנשל פיזר את חמשת בניו ברחבי העולם וייסד את האימפריה האדירה של משפחת רוטשילד, יהודי אחר, דוד ששון מבומביי, ראה כי טוב ושלח את שמונת בניו לארבע קצוות תבל, בין השאר גם לבריטניה הגדולה. הששונים החזיקו וניהלו עסקים חובקי עולם – משנגחאי, דרך הונג קונג ובומביי ועד בריטניה. עסקיהם היו מגוונים: סחר בכותנה, קפה ואופיום, תאגידי בנקאות, רשת השקעות בנדל"ן ועוד. על עושרה המופלג של משפחת ששון נרקמו אגדות רבות ולא בכדי הם כונו "הרוטשילדים של המזרח".
לא חלף זמן רב וששון דוד ששון, הבן שהיגר לאי הבריטי, הפך לאנגלופיל מושבע והתערה בחיי החברה הגבוהה של אנגליה הוויקטוריאנית. עם זאת, במשפחה הקפידו על שמירת אורח חיים יהודי בהתאם למשנתו של סב המשפחה שהשביע את בניו, היכן שלא יהיו, לשמור על המורשת היהודית. כדי להבטיח זאת קבע הסב בצוואתו כי מי שיתבולל ויתחתן עם בני זוג לא-יהודים ינושל מהירושה.
רחל, בתו של ששון דוד ששון, גדלה כבת אצילים מיוחסת. היא חונכה בבתי ספר פרטיים והתגוררה באחוזה המשפחתית בלונדון, מוקפת משרתים ואומנות. בהגיעה לגיל בשלות ביקשו הוריה לחתנה עם גבר יהודי עשיר מהקהילה היהודית. רחל המרדנית לא הסכימה לבלות את את שארית חייה בנישואי תועלת שנכפו על ידי סב שלא הכירה. את המחיר היא שילמה כשהתחתנה עם פרדריק בָּר הלא-היהודי והמירה את דתה לנצרות. לא קשה לשער שתגובת הששונים הייתה אכזרית והחלטית – הצאצאית נושלה מירושת הענק והקשרים עם בני משפחתה נותקו.
בהתחשב בנסיבות, הנחיתה של רחל הייתה רכה. פרדריק בָּר עצמו היה בן למשפחת בנקאים עשירה, שבין שאר אחזקותיה היה גם "האובזרבר" – השבועון הוותיק ביותר באנגליה (מאז 1794). המפגש בין רחל לעולם העיתונות היה אהבה ממבט ראשון ועד מהרה היא החלה לפרסם בעיתון מאמרים בהם הביעה את משנתה הסוציאליסטית, את תמיכתה בארגוני עובדים ובעיקר את סלידתה מהצביעות והמוסרנות של החברה הבריטית הגבוהה ויחסה המפלה לנשים.
בביוגרפיה הנפלאה שחיברו אילת נגב ויהודה קורן – "הגברת הראשונה של רחוב פליט" – המגוללת את סיפור חייה, מוזכרת התייחסותה של רחל למעמד האישה בזמנה: "מעטות הנשים", כתבה, "שמסוגלות לתפקד כמאהבות, אימהות, קדושות, נשות שיחה מבריקות, עקרות בית מוצלחות, בנות לוויה, גברות ורחמניות בעת ובעונה אחת…גברים מצפים ליותר מידי". פמיניסטיות רדיקליות יטענו היום כי מדובר במחאה קלושה, אבל בימים ההם של אנגליה הוויקטוריאנית, כשאימהות הכינו את בנותיהן לליל הכלולות עם המשפט הבא: "שכבי על גבך, פתחי את הרגליים, עצמי את עיניים וחשבי על אנגליה", האמירה של רחל הייתה אמיצה ביותר.
כשהבינה כי מפאת היותה אישה היא לא תתקדם בדרכים המקובלות, רחל בחרה לנתץ את תקרת הזכוכית בטקטיקה מתוחכמת. בשנת 1893 היא שכנעה את בעלה לרכוש את ה "הסאנדיי טיימס", העיתון המתחרה של "האובזרבר", ולמנות אותה כעורכת ראשית של שני העיתונים. רק תארו לעצמכם. אישה, ממוצא יהודי, שמשפחתה היגרה מבומביי, עומדת בראש שני העיתונים העוצמתיים ביותר בבריטניה, בימים בהם לנשים לא הייתה אפילו זכות הצבעה לבחירות לפרלמנט.
את הטענות על כך שזכתה במשרת העורכת הראשית בגלל שהיא "אשתו של…" הדפה רחל בזכות טונות של כישרון, חושים עיתונאים מחודדים ואמת מצפונית שהולידה את אחד הסקופים הגדולים בהיסטוריה של ה"אובזרבר"- הודאתו של הקצין הצרפתי, פרדיננד אסטרהאזי, כי המסמכים בגינם הורשע דרייפוס היו מזויפים. בביוגרפיה מתארים נגב וקורן על פני מספר פרקים את השתלשלות הפרשה: כיצד רחל נפגשה עם אסטרהאזי בבית המלון בו השתכן בלונדון, איך סיפר לה על הזיוף, סכום הכסף שדרש תמורת הסקופ, החרטה שלו ולבסוף בחירתה של רחל לפרסם בכל זאת את הסקופ.
למרות המרת דתה, רחל תמיד הביעה אהדה ודאגה לבני עמה היהודים וההתייצבות המרשימה שלה נגד הקמפיין האנטישמי שנוהל בזמן משפט דרייפוס, היא עדות לכך. רחל לא הרפתה מהפרשה וסיקרה אותה בכל האמצעים שעמדו לרשותה. כך למעשה העניקה לסיפור חשיפה בינלאומית. חוקרי עיתונות ותרבות תמימי דעים עד היום כי באווירה האנטישמית שהייתה בימים ההם, עמידתם של "האובזרבר" וה-"סאנדיי טיימס" לצד דרייפוס הייתה אחת משעותיו היפות של העיתון.
לאחר מות בעלה, בשנת 1903, רחל איבדה את הטעם לחיים. פרדריק היה לא רק הנפש התאומה שלה, אלא גם האדם היחיד הקרוב אליה. עם בני משפחתה נותקו הקשרים ובני הזוג היו חשוכי ילדים. רחל הלכה ודעכה ולמעשה הפסיקה להתעניין בסוגיות פוליטיות וחברתיות. תשוקתה לעיתונות מתה יחד עם בעלה, ועד מהרה היא מכרה את שני העיתונים.
רחל ששון בָּר נפטרה ב-1927 ונשכחה כמעט לגמרי. עדות לכך משקפת המצבה שלה עליה מוטבע המשפט – "כאן קבורה בתו של דוד ששון".