אמת או אגדה? עובדה או בדיה? השאלה אם סיפור מגילת אסתר התרחש במציאות הטרידה היסטוריונים לאורך הדורות. המצדדים באמיתות הסיפור נשענים על פרטים במגילה שתואמים את המחקר. בתקופה בה התרחש סיפור המעשה, האימפריה הפרסית אכן השתרעה מהודו ועד כוש, ושושן הבירה הייתה גם הייתה מקום מושבו של המלך אחשוורוש, שבמקורות הפרסים נושא את השם "כסרכסס". בנוסף, הפרטים המרובים שמופיעים במגילה אודות הפאר וההדר של ארמון המלך ותארי תפקידים כמו "האחשדרפנים" – גם הם מתיישבים עם תיאורים דומים של מקורות מהתקופה.
אבל האם המן הרשע היה דמות היסטורית אמיתית? ומה על אסתר המלכה ומרדכי היהודי? האם בני הדודים היו אנשים בשר ודם שהצילו את בני עמם תוך סיכון חייהם? אלו שאלות מרתקות שאין להן תשובה נחרצת. מצד שני, האם זה באמת משנה? אם נתמקד בעובדות שעליהן אין עוררין, אזי מזה מאות שנים, עם שקיעת החמה בי"ד באדר – התאריך בו על פי המגילה נתלו עשרת בני המן – מתמלאים בתי הכנסת ביהודים ויהודיות שמריעים לאסתר המלכה ומבצעים וידוא הריגה להמן הרשע. עוד באותו בוקר התחפושות נשלפות מהבוידעם ונהר אנושי של אסטרונאוטים, קאובויים ושוטרים בגובה מטר ועשרה שוטף את הרחובות. אלו מעידים כאלף עדים על כך שסיפור המגילה – היה או לא היה – חי ובועט בתודעה היהודית. ובכל זאת, הגיע הזמן לצלול אל נבכי האמיתות ההיסטוריות ולבחון אותן.
במאמרו "הרקע ההיסטורי של מגילת אסתר" מספר הרב ד"ר בני לאו באנושיות כובשת לב על הגילוי שערער אותו בכל הנוגע לסיפור מגילת אסתר: "הקלקול הגדול של החג אירע בזמן הלימודים באוניברסיטה", הוא כותב, "שם התוודעתי לחשיבה ההיסטורית בלימוד מקורות ישראל ושם נחשפתי לאופציה הרצינית שאירועי מגילת אסתר התרחשו לאחר הצהרת כורש. אז נסדק החג באופן חמור. משמעות הדבר עבורי הייתה שהיהודים של שושן הבירה בחרו מרצונם החופשי להישאר בגולה ומאסו בארץ חמדה". כדי להבין מה סדק כל כך את נפשו של הרב לאו, אנו צריכים לשוב 2556 שנה אחורה בזמן, אל הכרזת כורש, הידועה גם כ-"הצהרת בלפור של העת העתיקה".
היסטוריונים מחשבים את גלות בבל מיום נפילתו של המלך היהודי יאשיהו בקרב על מגידו בשנת 609 לפנה"ס. משם הענייינים החלו להדרדר: הריבונות היהודית בוטלה, נבוכדנצאר החריב את בית המקדש והעם היהודי גלה לבבל, ה-אימפריה של הימים ההם. שבעים שנה חלפו, שהם כשני דורות וחצי של גלות, ואימפריה חדשה, פרסית, פצחה במסע כיבושים נרחב והשתלטה על האזור. כורש, המלך הפרסי, נחשב למנהיג נאור. בשנת 538 לפנה"ס הוא הכריז על חופש דת בכל רחבי האימפריה וליהודים ניתנה הזכות לשוב לארצם ולכונן שם יישות ריבונית עצמאית.
אבל כמו אחרי הצהרת בלפור, לא רבים קפצו על הגמל ודהרו ארצה. הרוב היהודי בחר ליהנות מסיר הבשר של פרס. "אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות", התריס כנגדם הנביא יחזקאל בנאום שנכנס לפנתיאון התנכ"י כנאום ה"נפולת של נמושות", גרסת המקרא.
המכניקה החברתית של מהגרים בארץ חדשה חוזרת על עצמה: הדור הראשון נאבק עם השפה החדשה, נלחם למען חינוך ילדיו ותוך כדי מתגעגע עמוקות למולדת הישנה. הדור השני מתבייש בהורים בעלי המבטא הזר ומתאמץ להשתלב בתרבות המקומית גם אם זה אומר למחוק את עברו. הדור השלישי מרגיש כבר בבית ומתייחס למולדת הישנה כעוד זהות אחת מיני רבות, ואילו לדור הרביעי כבר אין מושג על מוצאו. יהודי שושן מסיפור המגילה חיו בתקופת אחשוורוש, הלא הוא המלך כסרכסס, בנו של דרוויש הראשון ונכדו של כורש מיודענו. בחישוב מהיר הם היו דור חמישי להגירה. כלומר, קיים סיכוי לא רע בכלל שזהותם היהודית לא אמרה להם דבר.
המגילה מספרת לנו על מרדכי הצדיק שהקריב את בת דודו היפה, אסתר, לטובת עמה ומולדתה, אבל לא מציינת שהשם מרדכי מקורו בשם הפרסי "מורדוך" – הלא הוא האל שעמד בראש פנתיאון האלים הבבלי, ומקור השם אסתר הוא "אסתהר"- גם היא אלה מפורסמת במיתולוגיה הבבלית. במילים אחרות, מרדכי ואסתר היו הרבה יותר פרסים מיהודים.
תוך התבססות על מדרשים שחלפו מתחת לרדאר, בתוספת סקירה היסטורית, מצייר לנו הרב לאו תמונת מגילה שלא הכרנו: מרדכי היהודי היה איש צבא מתבולל, מנותק מזהותו היהודית ששאף להתקדם במעלה מנגנון השלטון הפרסי. המפגש שלו עם המן, גם הוא איש צבא שאפתן ובן למהגרים, התרחש עוד הרבה לפני שסיפור המגילה החל – בימים בהם השניים שימשו כמפקדים בצבא המלך אחשוורוש, בזמן הקרבות הגדולים שניהלה האימפריה הפרסית מול יריבתה המרה, האימפריה היוונית.
כאן העסק הופך למעניין. אחד המדרשים ממסכת מגילה מספר כי השנאה בין השניים מקורה בחוב ישן של המן למרדכי, שנולד כתוצאה מהלוואה שהאחרון העניק לראשון בעת שירותם הצבאי המשותף. על פי הדרשן התלמודי בכל פעם שהמן ראה את מרדכי בשער המלך, האחרון נהג לשלוף את שטר החוב – עובדה שהשניאה אותו על המן. נכון, מרדכי היה אכן קנאי. אבל לא לאלוהי ישראל, אלא לאלוהי הכסף.
על פי הפרשנות של בני לאו, המן חשף לראווה את זהותו היהודית המודחקת של מרדכי והשתמש בה כעילה לבגידה במוסדות השלטון, ועל הדרך נקם בכל היהודים. מחברי המגילה ביקשו להעביר לנו מסר: אם תברחו מזהותכם היהודית תמורת אתנן "החיים הטובים", מישהו כבר יבוא ויזכיר לכם מי אתם. בסיפור של מגילת אסתר זה הסתיים בנס. במקרים רבים אחרים בהיסטוריה היהודית זה נגמר באסון. חג שמח.