האמריקאים חוגגים את חג ההודיה בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. מדובר בחג אמריקאי קלאסי, שלא רק מבשר את עונת חגי החורף, אלא גם מספר את סיפורם של מייסדי האומה וערכיה. גם ליהודים אמריקאים היו שלל סיבות טובות להיות אסירי תודה לארצם שהתירה חופש דת ואורח חיים בלי שום רדיפות, ולכן עבורם ציון חג ההודיה היה חלק חשוב בהפגנת תחושת השייכות שלהם כאמריקאים שווים לכל דבר, והדרך שלהם להביע הכרת טובה כלפי הארץ שנהפכה עבורם לבית חם ובטוח.
המטרה העיקרית של חג ההודיה היא לייחד זמן להבעת תודה, גם – ובייחוד – בזמנים קשים לאומה, והוא קשור במישרין ברגעים מכריעים בהיסטוריה האמריקאית: הגעתם של המתיישבים הראשונים, המהפכה וייסוד המדינה, ומלחמת האזרחים שבסופו של דבר איחדה אותה. היהודים, שהיו אזרחים שלחמו וגם נפלו במלחמות אלה, ביקשו להביע את תודתם לארצם ולהדגיש את היותם אזרחים שווים לחלוטין, וכך נהיו חגיגות חג ההודיה לציון שנתי חשוב גם עבור היהודים באמריקה.
חגיגת ההודיה היהודית הראשונה
טקס חג ההודיה הראשון התקיים ב"שארית ישראל", בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בניו יורק והראשון בצפון אמריקה, כבר ב-1789. במהלך אותה סעודה, גרשום מנדס סיישאס, מנהיגה הרוחני של הקהילה, נשא דרשה שהביעה הכרת טובה לחירות ולהזדמנויות שארצות הברית הציעה לאזרחיה היהודים, ועסקה גם במחויבות של היהודים האמריקאים, הן כאזרחים שווי זכויות והן כחלק מהעם הנבחר, לתמוך במדינה: "זו חובתנו להתאחד, בשמחה ובראש זקוף, בכל האירועים שעשויים להתרחש במרחב הפוליטי והמוסרי, לקדם כל מה שעשוי לתרום לטוב הכללי. כיהודים, אפילו יותר מאחרים, יש לנו שליחות להשיב תודה לאל על שהביא אותנו לארץ כזו, שבה אנו חופשיים לפעול על פי צו מצפוננו, ובה אנו יכולים לחיות לפי עקרונות דתנו בלי שום סייג".
עד היום הקהילה ב"שארית ישראל" עורכת טקסי חג הודיה מיוחדים בבוקר החג, כולל אמירת פסוקי הלל מיוחדים לחג ההודיה, ותפילות לשלום ארצות הברית ומדינת ישראל. בתום הטקסים החגיגיים, המשתתפים נוהגים לצפות במצעד חג ההודיה המסורתי של "מייסיס" מבניין בית הכנסת ולהשתתף במיזמי צדקה וחסד שאורגנו במיוחד ליום הזה.
תרנגול הודו זה כשר?
מהו חג ההודיה בלי תרנגול ההודו המסורתי? עבור יהודים לא צמחונים ששומרים כשרות, עלתה בזמנו השאלה האם מותר לקחת חלק במה שנראה כחלק הכי חשוב במסורת חג ההודיה: חיתוך ואכילת תרנגול הודו בסעודת החג.
הבעיה הייתה, שלא היה להם ברור מעל לכל ספק שמדובר בעוף כשר למאכל. בתנ"ך מופיעה רשימה של עופות שאינם כשרים למאכל, ובהמשך סמכויות הלכתיות הצהירו שכדי שעוף ייחשב לכשר, צריך להוכיח שישנה מסורת של יהודים שאכלו אותו והחשיבו אותו ככזה. מכיוון שתרנגול הודו התגלה בעולם החדש, אלפי שנים אחרי חיבור המקרא, כמובן שלא היה כלול ברשימת העופות האסורים. כשהמערב גילה אותו, היהודים התחילו לדון בנושא. מאחר שלא הייתה מסורת מוכחת של אכילת תרנגול הודו, התעורר ויכוח ממושך וסוער בין רבנים, שחלקם חיו בקרב קהילות שבהן אפילו יהודים שומרי מצוות אדוקים כבר התרגלו לאכול את המאכל שבספק. מה שסיבך עוד יותר את העניינים הייתה העובדה שישנם שמות רבים לתיאור אותה ציפור (ששמה נובע מהבלבול לגבי מוצאה), כלומר לא תמיד היה ברור האם המתדיינים בכלל מתייחסים בתשובותיהם לאותה אחת.
למזלם של חוגגי וחובבי ההודיה, הגיעו לבסוף למסקנה שתרנגול הודו מספיק דומה לעוף רגיל ושניתן לקבוע כי הוא כשר. נותר רק מכשול אחד חשוב: הרב יום טוב ליפמן הלר, בן המאה ה- 16 מבוהמיה, שגרס בזמנו שאם אין מסורת שתומכת בכשרות, תרנגול הודו אינו כשר. עד היום יש אחדים מצאצאיו של הרב הלר שמקפידים לשמר מסורת משפחתית, ולא אוכלים תרנגול הודו בחג ההודיה.
אבל עבור רוב היהודים האמריקאים, הודו הוא חלק בלתי נפרד מסעודת החג והם יכולים לחגוג גם את הנתון שמראה שהפופולריות שלו בקרב העם היהודי חוצה יבשות – המדינה היחידה בעולם בה צורכים יותר הודו מאשר ארצות הברית, היא ישראל.
נושאים כמו הבעת תודה והכרת הטוב אינם זרים למסורת היהודית, שיש בה חגים רבים שהתודה עומדת במרכזם. עבור יהודים אמריקאים, ההשתתפות בצורה שוויונית בחג אזרחי, בין אם בצורה דתית או באמצעות מאכל מסורתי, אפשרה להם למקד את הבעת התודה לארץ שאפשרה להם לחיות בשלום ובחירות.
תרגום: דנה פז פרינס