ב-30 בינואר מלאו שמונה שנים לפטירתה של חוה רוזנפרב, שעל אף שהיתה אחת מסופרות היידיש החשובות ביותר של המאה ה-20, לא זכתה להערכה הראויה לה. רוזנפרב נולדה בשנת 1923 בפולין, בעיר לודז', עיר ששליש מאוכלוסייתה היו אז יהודים. ההתבגרות בלודז', עיר עם נוכחות יהודית חזקה ומגוונת במיוחד, השפיעה עמוקות על יצירתה של רוזנפרב. הוריה של חוה, אברהם וסימה, היו חברים בתנועת הבונד, תנועה פוליטית יהודית שדגלה בסוציאליזם – וגם ביידיש כשפתו העיקרית של העם היהודי. רוזנפרב התחנכה כשהיא מוקפת בתרבות יידית-חילונית. בלודז' היהודית מיקמה רוזנפרב את הדמויות ביצירת המופת שלה, וביידיש עשירה הפיחה בהן רוח חיים.
רוזנפרב ומשפחתה נשלחו לגטו לודז' זמן קצר לפני שסיימה את התיכון. את תעודת הסיום שלה קיבלה כבר בגטו. אמנם חוה התחילה לכתוב שירים כבר בגיל שמונה, אבל בתקופת הגטו החלה לעסוק בכתיבה של ממש, ונהגה לשבת לכתוב השכם בבוקר, לפני היציאה לעבודה. שירתה ומחויבותה למלאכת הכתיבה משכו לבסוף את תשומת לבו של המשורר הגדול בגטו, שמחה בונים שייביץ, אשר לקח אותה תחת חסותו והציג אותה בפני קבוצת סופרים בתוך הגטו. כשגורשה רוזנפרב לאושוויץ, ב-1944, לקחה עמה את כתב היד, אך כשהגיעה לשם נלקחו ממנה כל החומרים, ושנים של עבודה ספרותית ירדו לטמיון ואבדו לעד.
ב 1945 שוחררו חוה, אמה ואחותה ממחנה ברגן בלזן. בעת ששהתה במחנה עקורים בבלגיה התחילה לתכנן לחזור לכתיבה, בעיקר על גטו לודז'. כעבור מספר שנים פרסמה את ספרה העיקרי, "עץ החיים – טרילוגיה", יצירה אפית סוחפת כתובה ביידיש, על חייהן המצטלבים של עשר דמויות בלודז' מלפני הכיבוש הגרמני ועד חיסולו של הגטו. שלושת הכרכים של "עץ החיים" מעניקים מבט אינטימי אל תוך המגוון האנושי של החיים היהודיים בעיר, כולל המורה והפטריוטית הפולנייה דורה דיאמנט; אסתר, הקומוניסטית הנלהבת; היהודי העני, איצ'ה מאייר ומשפחתו הגדולה; והתעשיין העשיר, שמואל צוקרמן, שחולק עם מאייר את האהבה להיסטוריה של יהודי לודז'. חלק מהדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים: המשורר שמחה בונים ברקוביץ מבוסס על שייביץ, מדריכה הרוחני של המחברת, ואילו המשוררת הצעירה רחל אייבשיץ היא בת דמותה של רוזנפרב עצמה. גם חיים רומקובסקי מתואר שם, ודמותו מבוססת על חיים רומקובסקי האמיתי, ראש היודנרט השנוי במחלוקת. בספר הוא מתואר כמנהל בית יתומים מניפולטיבי ורודף בצע, אשר מנצל מינית יתומות צעירות שנמצאות תחת חסותו.
"עץ החיים" הוא סיפור שמתבסס על חיי היום יום של הדמויות, היחסים שביניהן, פרשיות אהבה וכל הפרטים שנותנים לחייהן מרקם ומשמעות. מאורעות השואה וגטו לודז' במיוחד לא משמשים כאן כבמה להצגת אירועים היסטוריים אפיים או מעשים הירואיים, אלה מתוארים כהפרעה אלימה, שנהיית לעובדת חיים שכל דמות חייבת להתמודד עמה ולהסתגל אליה, כל אחת באופן השקט האופייני לה. בנוסף, הסיפור לא מנסה למכור לנו שום מוסריות קלה לעיכול. אחד ההיבטים המרשימים ביותר בספר הוא עד כמה אקראית במהותה היא האלימות בגטו. הדמויות, בלי קשר לטבען המוסרי, ואפילו כאלה שהתחבבו מאד על הקוראים, פתאום נעלמות ונהפכות לקורבנות של תהליכי הגירוש וההוצאות להורג העצומים והשרירותיים. אבל במקביל, גם כשהמוות והאלימות פולשים כל העת לסיפור, מה שמדהים הוא עד כמה הדמויות נאחזות בחיים, וממשיכות לנסות ולהוכיח שהן עדיין בחיים, לפחות בינתיים, באמצעות סקס, אמנות או קשרים חברתיים שהם ממשיכים לקיים. אמנם כמעט איש מהם לא נותר חי עד סוף הספר, ממש כמו רוב יהודי גטו לודז', הם בכל זאת נחושים לחיות במלוא המרץ ככל שניתן.
(חוה רוזנפרב נואמת בכינוס לכבודה, בו הוענק לה תואר כבוד במשפטים מאוניברסיטת לת'ברידג', אלברטה, קנדה, 2006)
רוזנפרב מתארת את תחושת הבו זמניות של הסבל והתשוקה להיצמד לחיים בספרה על רגשותיה אחרי השיחרור: "רגע אחד התענגתי על שמחת הלידה מחדש. כל עלה של עשב, כל עץ וכל שיח נדמו לי כמספרים מחדש את סיפור בראשית. שיכורה הייתי מאושר הקיום, הנשימה, התחושות, וההתבוננות בבשר השב ומכסה את עצמות גופי. וברגע הבא כה נעטפתי צער, עד כי הרעיל הצער את השיכחה המאושרת שקדמה לו". יצירתה האפית של רוזנפרב מאפשרת לנו להקשיב לפוליפוניה של קולות שונים, לחוות ולהעריך את כוח החיות שלהם – אפילו רגע אחד לפני חורבנם.
(מאנגלית: דנה פז פרינס)