תופעה מוזרה במיוחד התרחשה מדי שנה במרחב האירופי בסביבות חודשי האביב. באופן מסתורי דווקא בתקופה זו של השנה, כך נטען, נעלמו לא מעט בני אדם מעל פני האדמה. ממצאי החקירה המאומצת, שהתבססו בעיקר על מז"פ ימי ביניימי מתקדם, קבעו כי אותם נעלמים נפלו קורבן לפולחן יהודי אפל, במהלכו נשאבו מגופותיהם ליטרים של דם נוכרי לצורך אפיית מצות. אלא מה.
היסטוריונים צחצחו חרבות בשאלה מתי והיכן פרצה עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה. בנוריץ', אנגליה או בוירצבורג, בוואריה. זה פחות חשוב כרגע לענייננו. מה שכן חשוב הוא שתופעת עלילות הדם נולדה באירופה של ימי הביניים, התבגרה באירופה של הרנסנס והזדקנה באירופה של העת החדשה. הסיבה לכך פשוטה: היבשת הישנה הייתה מאוכלסת ברובה בצאצאיו של ישו, להם – בטיפוח ועידוד הכנסייה – היה חשבון ישן עם היהודים. עלילת הדם הייתה דרך אפקטיבית להינקם מאויביהם השנואים ועל הדרך לעשות דמוניזציה לדתם החצופה. החידוש, הלא מרענן בשום צורה, הוא שבניגוד לשאר עלילות הדם, זו שנתאר הפעם לא פרצה באירופה, אלא ממש כאן, לידינו, 60 ק"מ מהחרמון – בדמשק.
האירועים התרחשו בשנות ה-30 של המאה ה-19, עת שלט בסוריה המנהיג המצרי הכריזמטי מוחמד עלי, שהדיח את האימפריה העות'מנית מהשליטה באזור. עלי, שביקש למצוא חן בעיני בני בריתו הצרפתים, העניק למיעוט הנוצרי בסוריה זכויות יתר, חופש פולחן דתי ומינויים נחשקים לעמדות מפתח. האוכלוסיה המוסלמית לא אהבה את הכוח הרב שהחזיק המיעוט הנוצרי ועם הזמן החלה לפתח כלפיו עוינות הולכת וגוברת. וכמו תמיד, אין דרך טובה יותר לפייס יריב מאשר למצוא אויב משותף.
וכך קרה שבתזמון מושלם, ליתר דיוק ב-5 לפברואר 1840 – השבוע לפני 179 שנה – נזיר נוצרי בשם תומאסו נעלם לאחר שנראה תולה מודעה בכניסה לבית כנסת בשוק היהודי בדמשק, ויחד איתו נעלם גם תלמידו, נער מוסלמי בשם איברהים עמארה. ההנהגה הנוצרית בדמשק קפצה על ההזדמנות ובספין מתוחכם הסיתה את המוסלמים בעיר נגד היהודים. האחרונים, כך טענו, זקוקים לדם נכרי לצורך טקס סודי שהם עורכים בזמן אפיית מצות לחג הפסח. מי שעמד בראש המאשימים היה הקונוסל הצרפתי ראטי מנטון שזכה לרוח גבית מראש הממשלה שלו אדולף טייר שהקיש כי "אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?".
מכאן העניינים החלו להדרדר בפראות, כפי שמתאר זאת יונתן פרנקל בספרו הנהדר "דם ופוליטיקה" על עלילת דמשק. ספּר יהודי בן 20 בשם שלמה חאלק הובא לחקירה לאחר שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת מצאה את עצמה, באורח פלא, תלויה על הקיר מול המספרה שלו. חאלק, שלא עמד בעינויים הקשים, נקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה. בניהם הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו ושני רבנים, משה אבולעפיה ומשה סלוניקלי. כולם נעצרו ועונו למוות, למעט משה אבולעפיה. במשך שלוש יממות רצופות נמנעה מאבועלפיה שינה, כשבין לבין הוא נגרר בחבל שנקשר לאיבר מינו, בעוד המענים מלקים אותו בשוט על כפות רגליו. כשלא היה מסוגל לסבול יותר הצהיר כי ברצונו להתאסלם. על פי "הודאתו" של אבולעפיה, שהפך למעין עד מדינה, הוא מסר בקבוק עם דמו של הנזיר תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתבי, ששימש, לפי גרסתו, המוח מאחורי הרצח. הרב ענתבי עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר. בנוסף "תרגם" אבולעפיה עבור החוקרים קטעים מהתלמוד שאישרו, כביכול, כי טקס פולחן הדם הוא חלק מהמסורת היהודית הכתובה.
ארבעה ימים קודם לכן נמצאו באחת התעלות של הרובע היהודי עצמות שהוכרזו מיד כאלו של הנזיר תומאסו. העצמות נקברו בטקס חגיגי בנוכחות המון משולהב. אף אחד מאלפי הנוכחים בטקס לא חשב לשאול כיצד עצמות כל כך קטנות שהתאימו לבעל חיים כמו חתול או כלב, יכולת להיות שייכות לאדם בעל מידות גדולות כמו הנזיר תומאסו.
במסגרת חקירת היעלמותו של איברהים עמארה, המשרת המוסלמי, הואשם מאיר פרחי, ממשפחת פרחי המיוחסת, אחרי הלשנה של משרתו. מי שחשף את פרחי, שהתחבא בביתה של כובסת מוסלמית, הייתה לא אחרת מאשתו, שנשברה אחרי שלא הצליחה לעמוד במראה בנם הקטן, שכמעט דימם למוות לאחר שספג 300 מלקות אל מול עיניה.
כל זה היה רק הפרומו לשיאה של תאוות הנקם האובסיסית שאחזה בשלטונות. משלא הצליחו למצוא את הדם המפליל, עצרו 63 ילדים יהודים בגילאי 3-10 שנחטפו ועונו כדי לסחוט הודאה מהוריהם. כאן נעביר את הדיווח לג'ורג' וילדון פריץ, מיסיונר פרוטסטנטי שהגיע לדמשק ב-30 במרץ, ודיווח בפירוט על אמצעי העינוי: "מלקות, הטבלת עצורים במיכלי מים קרים, "מכונת ראש" שלוחצת את העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם, עמידה זקופה במשך 3 ימים, גרירה באזניים עד שהדם פורץ החוצה, נעיצת קוצים תחת הציפורניים של אצבעות הידיים והרגליים, הדלקת נרות מתחת לאף באופן שהלהבה חודרת לנחיריים". להזכירכם, מדובר היה בילדים רכים.
מי שלבסוף הצליחו לבלום את הזוועה הייתה יהדות העולם ובראשה משפחת רוטשילד והנדיב סר משה מונטיפיורי. אלו, בשיתוף פעולה עם אדולף כרמיה, לימים שר המשפטים היהודי של צרפת, חשפו את המסמכים המזויפים, עוררו את דעת הקהל העולמית, ולבסוף שכנעו את מוחמד עלי לשחרר את האסירים היהודים ולשים קץ לפרשה.
מעז יצא מתוק. עלילת דמשק שימשה כגשר של סולידריות מחממת לב בין יהודי המערב ליהודי המזרח. קורבנות משותפים לסוגה אנטישמית מתועבת, "עלילת הדם", שהטריפה את העולם במשך מאות שנים.