השנה היא 1923 ואחת האטרקציות המרכזיות לאוהדי כדורגל באירופה היא סיורי הקיץ של קבוצות הכדורגל האנגליות ברחבי היבשת. הפערים בין האומה שהמציאה את הכדורגל ליבשת הסמוכה שעדיין עשתה את צעדיה הראשונים במשחק היו עצומים. למעשה נבחרת אנגליה לא נוצחה על ידי נבחרת לא בריטית עד 1929 והקבוצות האנגליות המסיירות כבשו בצרורות לרשת היריבות לעיני קהל משתאה.
באחד הסיורים הללו הגיעה לאוסטריה קבוצת ווסטהאם יונייטד, סגנית מחזיקת הגביע באותה שנה. בין ניצחונותיה הקלילים הצליחה קבוצה אוסטרית אחת לחלץ ממנה תיקו 1:1 מפתיע, כששחקניה מצליחים להתמודד עם הקשיחות האנגלית. קראו לה הכח וינה. בארוחה המשותפת אחרי המשחק סיפרו אנשי הכח לאנגלים כי קשיחותם נובעת מכך שכקבוצה יהודית הם סובלים ממשחק אלים מאד מצד יריביהם ומעט מדי הגנה מהשופטים. האנגלים בג׳נטלמניות הזמינו אותם למשחק גומלין.
המשחק נערך כעבור כמה חודשים באצטדיון אפטון פארק במזרח לונדון, והתוצאה הייתה סנסציה עצומה. הכח הפכה לקבוצה הלא בריטית הראשונה לנצח קבוצה אנגלית על אדמת אנגליה. היא לא רק ניצחה, היא הביסה את קבוצת הפאר האנגלית. התוצאה הייתה 0:5. אלכסנדר נמש-נוייפלד כבש שלושה שערים.
"לונדון טיימס" השתולל עם סטריאוטיפים כשכתב ״היהודים שיחקו כדורגל מדעי״ וציין כי שחקני הכוח עוסקים בפעילות גופנית בכדי להכשירם לעליה לפלשתינה, בעידן בו בריטניה היא עדיין תומכת נלהבת בבית הלאומי אותו הבטיחה ליהודים בארץ ישראל.
הכח באמת הייתה מועדון ציוני. הרוח החיה במועדון היה רופא השיניים איגנץ קרנר שאסף הרבה משחקני הקבוצה מרחבי אירופה. איתו ניהל את המועדון כותב הקברטים הנודע פריץ להנר, שארגן גם את משתה גיוס הכספים השנתי למועדון שמשך אליו הרבה מהעילית היהודית של וינה. בין אוהדי הקבוצה היו שני סלבריטאי-על, זיגמונד פרויד ופרנץ קפקא.
באוסטריה לא התעניינו במיוחד בעובדה שזה היה משחק ידידות, ולרגע שכחו שאת אוסטריה ייצגה במשחק קבוצה יהודית שלמעשה מנעה מלא יהודים לשחק בשורותיה. הקנצלר בעצמו הגיע לקבל את הרכבת שהחזירה את הקבוצה מהמסע בלונדון והניצחון הוכרז ניצחון אוסטרי גדול. כעבור שנה עבר הכדורגל האוסטרי למקצוענות והכח הייתה האלופה המקצוענית הראשונה. אבל עיקר פרסומה הגיע בעקבות סיוריה ברחבי אירופה והמזרח התיכון. הניצחונות שלה בערי פולין, בתוך אווירה אנטישמית קשה, עוררו לא רק אהדה עצומה – אלא משכה הרבה צעירים יהודים למועדוני כדורגל יהודים וייצגו כמעט כל תנועה פוליטית אפשרית. הכח גם ערכה סיורים לארץ ישראל ולמצרים.
מה שעוד נשכח מהאומה האוסטרית הצוהלת על הניצחון הוא שארבעה שערים – השלושער של נמש נוייפלד ושער נוסף של בלה גוטמן – לא הובקעו על ידי אוסטרים אלא דווקא על ידי יהודים הונגרים. קרנר לאו דווקא האמין בשחקני בית אלא יותר באיסוף כוכבים יהודים מכל רחבי אירופה. והמקום לחפש סטארים יהודים באותם ימים היה הונגריה.
באותן שנים הונגריה נסקה במהירות למעמד מעצמת הכדורגל של מרכז אירופה. המועדון החזק במדינה היה מ.ט.ק שזכה בתשע אליפויות לאומיות רצופות – שיא עולמי שהחזיק עד סוף המאה. מ.ט.ק לא הייתה מועדון ליהודים בלבד אבל רוב כוכביה היו יהודים. גוטמן שיחק בשורותיה תקופה קצרה אבל כוכבים גדולים יותר היו צ׳יבי בראון, ארפד וויס, גיולה מאנדי, זולטן אופטה ורבים אחרים. למעשה, בהרכב נבחרת הונגריה שניצחה ב-1924 את איטליה בבודפשט 1-7, היו שמונה יהודים, שכבשו את כל שבעת השערים. אחד מהם היה שחקן הכח, היתר שחקני מ.ט.ק.
גם למ.ט.ק הגיעו יהודים ממוטיבציות פוליטיות, אבל שונות מאד מאלו של הכח, שהושפעה מאד מנאום יהדות השרירים של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני. כמה שנים קודם לכן כתב יהודי הונגרי אחר, רופא ומרצה בשם הנריק צ׳וצ׳ני, מאמר שקרא ליהודים לעסוק בספורט – לא בגלל חלומות בהקיץ על מדינה בפלשתינה אלא כדי להשתלב באומה ההונגרית. וכך באחר צהריים אחד ב-1888 בבית קפה בודפשטי התכנסו כמה אינטלקטואלים יהודים וייסדו מ.ט.ק – ראשי התיבות של מגיאר טורנה קלאב – ״מועדון תרבות הגוף ההונגרי״.
אז אם הכח ומ.ט.ק הן ההשראה – החלוקה הזו למועדונים יהודים-ציונים ומועדונים יהודים-אסימילנטים בולטת בכל רחבי היבשת. בקרקוב, למשל, הדרבי בין מכבי הציונית ליוטז׳נקה הבונדיסטית היה טעון ביותר. מועדונים מפורסמים רבים המתיימרים היום לעבר ומורשת יהודיים היו בצד האסימילנטי של הקשת הפוליטית היהודית – ביניהם קרקוביה קרקוב, סלביה פראג, באיירן מינכן, אוסטריה וינה וכנראה גם אייאקס אמסטרדם.
סופה של הכח היה תמונת מראה של האידיאולוגיה שלה. אחרי מסע משחקים בארצות הברית ב-1926 אליו הגיעו עשרות אלפי צופים, מחליטים רבים משחקניה – בראיה די מפוקחת – שארצות הברית היא מקום הרבה יותר טוב ליהודים. הם נשארים בארצות הברית ואפילו מקימים את קבוצת ניו יורק הכח שזוכה בגביע ארצות הברית ב-1929. הכח וינה נחלשת מאד ומסוף שנות העשרים היא כבר לא שחקן מרכזי בכדורגל האוסטרי, עד שהנאצים סוגרים את המועדון ב-1938. הוא הוקם מחדש בשנת 2000. בלה גוטמן היה בין העורקים לארצות הברית אבל הוא חזר לקראת המלחמה לאירופה – שם הפך לאחד ממאמני הכדורגל המצליחים בכל הזמנים.
שרשרת האליפויות הרצופות של מ.ט.ק נקטעת ב-1925, אבל היא ממשיכה להיות מועדון מרכזי וזוכה בעוד שלוש אליפויות עד מלחמת העולם השנייה, אחריה מחלקים הקומוניסטים את המועדונים בין מחלקות השלטון השונות. מ.ט.ק הופכת למועדון המשטרה החשאית. בנו של גיולה מאנדי, אטילה, סיפר לי ב-2008 בציניות ״אז באמת אהבו אותנו. גם משטרה חשאית וגם יהודים״.
המועדון המשיך להצליח וב-1964 אפילו הגיע לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע. הוא עדיין פעיל כיום ומשחק בליגה ההונגרית העליונה. בקהל האוהדים הלא גדול הקבוצה יש עדיין ייצוג ניכר יחסית ליהודים. המועדון שומר גם על זיקה ליהדות ובקיץ הקרוב ישמשו מתקניו לאירוח המכביה האירופאית.
ומה לגבי טוטנהאם ואייאקס – עד כמה הן יהודיות?
טוטנהאם לא נוסדה כמועדון יהודי בשום צורה אבל מיקומה בצפון לונדון, בלב האזור היהודי, אכן גרם לקהל יהודי גדול לתמוך בה. לפני מלחמת העולם השנייה העריכה עיתונות לונדון שבין אוהדי טוטנהאם יש לפחות כ-10,000 יהודים – כשליש מקהל הצופים הממוצע. המושג ״מועדון יהודי״ לא קשור בתודעה הציבורית לבעלות יהודית. רק כיום מועדוני עילית בפרמייר-ליג כמו טוטנהאם, מנצ׳סטר יונייטד, ווסטהאם וצ׳לסי שייכים לבעלים יהודים. בעבר הלא רחוק, גם ארסנל.
לטוטנהאם לא היה מעולם שחקן או מאמן יהודי משמעותי (אם נשים לרגע בצד את "רוקט רוני" שלנו, רוני רוזנטל, ששיחק אצלה במשך שלוש עונות). אז מי קבע שטוטנהאם היא מועדון יהודי? מי שמוסמך לכך יותר מכולם – האנטישמים, כמובן. מנהיג הפאשיזם הבריטי, אוסוולד מוסלי, תקף את ״המנטליות הספורטיבית היהודית״ של אוהדי טוטנהאם וטען כי היא מנוגדת ל״רוח הספורט הנורדית״. מפעם לפעם נרשמים אירועים אנטישמיים בהם שולח קהל יריב, בדרך כלל אלה של צ'לסי או ווסטהאם, את אוהדי טוטנהאם למשרפות. הם מצדם מכנים עצמם YIDS ומתגאים בהקשר היהודי – למרות קשר אמיתי קלוש למדי.
ליריבתה ״היהודית״ של טוטנהאם בחצי גמר ליגת האלופות השבוע, אייאקס, קשר יהודי מעט דומה. בין מייסדי המועדון ותומכיו הראשונים היו כמה יהודים, כי כדורגל היה אז ענף של המעמד הבינוני. סיפור יהודי טרגי הקשור למועדון היה של אדי המל – שחקן יהודי אמריקאי ששיחק בו בשנות השלושים – שמצא עצמו לכוד באירופה בזמן המלחמה ונרצח באושוויץ.
אבל כמו אצל טוטנהאם, גם אוהדי אייאקס היו אלה שאימצו לעצמם הזדהות יהודית. הם מניפים דגלי ישראל ומגני דויד ושרים ביציע גירסא של "הבה נגילה", בין היתר כהתרסה של אמסטרדם הליברלית – לה היסטוריה יהודית משמעותית – כלפי הולנד הפריפריאלית המאוד נוצרית ושמרנית. וכך שירת ״סופר יודן אולה אולה״ נשמעת ביציעים, לא פעם למורת רוחם של יהודי אמסטרדם. הקבוצה מכונה לעתים ״גאוות המוקום״. מוקום הוא שם החיבה של אמסטרדם בפי תושביה – ומקורה במילה העברית ״המקום״.
המקום בו ניתן למצוא קשר יהודי נוסף הוא בסיפורם האישי של כמה מכוכבי הקבוצה. יוהאן קרויף המיתולוגי, גדול שחקני הולנד ואיאקס בכל הזמנים, עבד בנערותו אצל סוחרים יהודים – לעתים כגוי של שבת. הוא נשא לאישה את בתו של יהלומן יהודי מפורסם ובנו, ג'ורדי, ניהל במשך כמה שנים מוצלחות את מכבי תל אביב. שחקן אייאקס אחר עם מוצא יהודי מפתיע הוא אדגר דווידס – שחקן שחום עור יליד סורינאם שסבתו הייתה ממוצא יהודי. שחקנים יהודים ממש ובעלי משקל מקצועי באייאקס אחרי המלחמה היו מעטים מאד ואינם משמעותיים במיוחד בהיסטוריה של מועדון הפאר: בני מולר, ז׳אק סוורט ודניאל דה רידר, שהספיק לשחק גם בהפועל תל אביב.