בדומה למשלחי יד ותיקים שלא צלחו את המהפכה הטכנולוגית, כך גם "סטודיו לצילום" הוא מוסד שהולך ונעלם מהמרחב הציבורי. חדר החושך, רצועות הפילמים הארוכים, מלאכת הנמלים של פיתוח התמונות, והציפייה לגלות כיצד הן יצאו לאור – את כל אלו החליפה המצלמה הדיגיטלית בפלאפון החכם, המאפשרת לכל דרדק נעדר כישרון לאייש את עמדת הצלם, הבימאי, המעצב, המפתח והמשווק של התמונות. המצלמה הדיגיטלית היא המקדונלדס של עולם הצילום.
הסיפור שלנו מתרחש בימים בהם "סטודיו לצילום" היה עדיין עסק פורח, כמו גם צלמים מקצועיים שתורתם אומנותם. יוזף באציור (Jozef Bacior), בעל סטודיו לצילום בעיירה ז'רקי, פולין, היה בדיוק אחד כזה. לבאציור היו שני זוגות עיניים – גשמיות ורוחניות. את שראה בעיני רוחו צילם בעיני הנץ התכולות שלו. ללא הפסקה. בכל רגע ובכל חלל. בעיקר בחוץ – בנוף המצויר של דרום פולין. באציור הקדיש את כל מרצו, זמנו וכישרונו לצילום יהודי ז'רקי, כ-3,000 במספר. בעיני רוחו ייתכן וחזה כי אלו יהיו התמונות האחרונות של שכניו ומכריו היהודים.
מקובל כי צילום בעל ערך אמנותי אמור לדובב את הצופה להשלים בראש את הפרטים החסרים בתמונה. מה שלא רואים מסקרן לאין שיעור ממה שרואים. יוזף באציור תיעד את היהודים במנעד רחב של מופעים אנושיים – נופשים, נהנים, צוחקים, לומדים, מתבודדים, בחיק המשפחה, במחיצת חברים, באמצע יום עבודה, בטקסי חגים ומועדים, ימי הולדת וחגיגות בר מצווה. מעל 700 צילומים. לכאורה אלו הן תמונות רגילות שמציגות אנשים רגילים שעושים דברים רגילים. אלא שצפייה מעמיקה יותר בתמונות מגלה לנו את מה שאנחנו לא רואים – מרבית התמונות צולמו בעת הכיבוש הנאצי של פולין, בין השנים 1939-1942, כשברקע משתוללת הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית.
היכולת של באציור להתעלם מהקונטקסט, מרעשי הרקע, מהפצע, ההשפלה, רמיסת הכבוד העצמי שחוו שכניו היהודים בז'רקי בזמן המלחמה, ולהציג את יהודי העיירה כבני אדם שחיים את החיים במלואם, גורמת לדיסוננס מצמרר, שהופך את אוסף התמונות שלו לאוצר אנושי שמרעיד את מיתרי הלב, אפילו לקשוחים שבלבבות.
כיאה לסיפור שואה קלאסי, סיפור מציאת אלבום הצילומים מתחיל בעליית גג. שני אחים, וויצ'ך ויולנטה גלצקי (Jolanta and Wojciech Galecki), פינו את דירת אביהם ששכנה בעיר בֶּנְדִין, פולין. כשהגיעו לעליית הגג גילו השניים קופסא ישנה באחת המגירות וכשפתחו אותה הופתעו לגלות בתוכה אוצר – מעל 700 תמונות. בגב התמונות צוין כי הן שייכות להלנה ויהושע ניימן (Najman), זוג יהודים שהתגורר בבנדין. בבירור מעמיק יותר גילה יולנטה כי אביו היה חבר טוב של יהושע ניימן, והאחרון ביקש ממנו לשמור את התמונות עד יעבור זעם הרייך. האוסף הועבר לקרן בראמה (Brama Cukermana Foundation)) שאחרי תחקיר ארוך מצאו כי התמונות צולמו במצלמתו של יוזף באציור, בעלים של סטודיו לצילום בעיירה ז'רקי. כיצד הגיעו התמונות למשפחת ניימן מבנדין? אנשי המכון לא הצליחו לגלות.
האוסף של באציור הוא ייחודי גם בהיבט התיעודי שלו. כידוע, את רוב התיעוד הוויזואלי מתקופת השואה סיפקו "המבצעים", כלומר הנאצים עצמם. המקור הראשון היו חיילים גרמנים חובבנים שצילמו רבבות תמונות בזמן המלחמה, ואילו המקור השני הורכב מצלמים מקצועיים שהועסקו ביחידות מיוחדות של הוורמאכט והוואפן אס אס.
מקור נוסף של תמונות מהשואה הגיע מהיהודים עצמם, בעיקר מאלבומי תמונות שצולמו בגטאות מרכזיים כמו גטו ורשה, לודג' וקובנה. למשל סטודיו לצילום "פוטו פורברט" שישב בגטו ורשה ותיעד את מנגנון הסעד בגטו, האוסף הפרטי של הצלמים היהודים מנדל גרוסמן והנריק רוס שצילמו את החיים בגטו לודג', ואוסף הצילומים של צבי קדושין שתיעד את החיים בגטו קובנה. אלבומים אלו, כפי שאפשר להבין בנקל, מתעדים את החיים היהודים בהקשר של השואה. עילתם וצידוקם היא השואה עצמה – מוראותיה, זוועותיה וקורותיה. זאת בניגוד גמור לאלבום של באציור שמתעלם בהתרסה מכוונת מהטרגדיה ומתמקד בחיים עצמם. בנוסף, נדיר, אם בכלל, למצוא אוסף תמונות כל כך עשיר ומקורי שמתעד יהודים בזמן השואה, אשר צולם בידי צלם לא-יהודי שאינו גרמני.
פרט נוסף ומצמרר הנוגע לאלבום של באציור הוא שכל המצולמים באלבום הם אנונימיים. למעט מצולם אחד, מרדכי ווינריב (Mordechai Weinryb), שאחרי המלחמה התגורר בישראל ובגרמניה לסירוגין, לא הצליחו חוקרי המכון, חרף ניסיונותיהם הרבים, לצרף פנים לשמות. אף אחד ואחת ממאות המצולמים לא זוהה. כל יהודי ז'רקי שמופיעים באלבום נותרו חסרי שם וההערכה הרווחת היא שרובם מצאו את מותם באוקטובר 1942, עת נשלחו לטרבלינקה בדרכם האחרונה.
יום השואה שואב אותנו לטראומה הלאומית הקולקטיבית כמעט באופן פבלובי. אבל חשוב לזכור שסיפורם של יהודי פולין הוא לא רק סיפור טראגי, אלא גם סיפור שמורכב מרגעים יצירתיים, תוססים ומלאי חיים. האוסף של יוזף באציור הוא תזכורת חד פעמית לכך. בימים אלה ממש הצלחנו לקבל אלינו למוזיאון העם היהודי בבית התפוצות למעלה מ-300 תמונות מתוך האוסף.
כל הצילומים באדיבות Brama Cukermana Foundation
