"בארץ ישראל קם העם היהודי", הכריז ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון על הבימה בבית דיזינגוף, השבוע לפני 71 שנה. בשל כניסת השבת והרצון להימנע מחילולה, ההכרזה הוקדמה לצהרי יום שישי, מספר שעות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט הבריטי בחצות. במודע או שלא, בחירה זו עיצבה את מערכת היחסים בין הדת והמדינה שבדרך. בהתאם לעקרון כור ההיתוך הבן-גוריוני, הדת הותכה לתוך המדינה, לא לפני שקיבלה פנקס אדום לצלילי "התקווה".
"בארץ ישראל קם העם היהודי". לא נגזים לקבוע שבגין הפרשנויות שנכתבו על המשפט הבודד הזה, לפחות יער אחד בישראל קיפח את חייו. אבל אל דאגה, לא נטריח אתכם בשאלה השחוקה, "האם בארץ ישראל אכן קם העם היהודי?", אלא בשאלה השחוקה עוד יותר – "מיהו בכלל יהודי?".
האם ההגדרה "יהודי" נשענת על כרומוזומים כפי שקבעו חוקי נירנברג, על הלכה וכרומוזומים כפי שמצוין בשולחן ערוך, על סוציולוגיה כפי שטען סארטר (יהודי הוא מי שמזהים אותו כיהודי) על חילוניות עברית כפי שביקשו ליצור אחד-העם וביאליק, על משיחיות סוציאליסטית לפי חלוצי העלייה השנייה, או על משיחיות לאומנית כפי שרצו לכונן אנשי תנועת "גוש אמונים" שהחליפו את מרקס ברב קוק.
אפשרות נוספת, רדיקלית יותר, אשר שורשיה מקורם במקרא, היא לאמץ את גישתה של רות המואביה שהצהירה בפני חמותה נעמי "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" ובכך קבעה כי החוויה הקיומית המשותפת היא היא הקריטריון לקביעת מיהו יהודי.
מי שאימץ את מסלול רות ל"גיור עוקף רבנות" וניסה להפריד בין הדת והמדינה היה איש אחדות העבודה ישראל בר-יהודה, שבמרץ 1958, בשעה שכיהן כשר הפנים, העביר הנחיה לפקידי משרד האוכלוסין כי "אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות".
פרסום ההנחיות של השר בר-יהודה, שבאו בעקבות בקשות של הורים מעורבים (אבא יהודי ואימא לא יהודיה ולהיפך) לרשום את ילדיהם כיהודים, עורר רעידת אדמה פוליטית, היות והן נתפסו כהענקת תוקף חוקי לתפישה החילונית והתעלמות מוחלטת מהעמדה הדתית. משהחליטה הממשלה לאשר את הנחיות השר בר-יהודה, פרשו ממנה שרי המפד"ל בהפגנתיות, מה שהוביל את ראש הממשלה בן-גוריון להידרש אחת ולתמיד לסוגיית "מיהו יהודי". המנהיג נמוך הקומה שאב השראה ממנהיג נמוך קומה אחר, נפוליאון שמו, שביולי 1806 הפנה לחכמי ישראל בתפוצות את "מסמך 12 השאלות" המפורסם, מתוך מטרה לברר את יחסי האימפריה הצרפתית ליהודים.
בן-גוריון עשה כמעשה נפוליאון ובאוקטובר 1958 שלח לכ-50 "חכמי ישראל" מכתב בו הוא מבקש את תשובתם להגדרת הזהות היהודית ("מיהו יהודי"). בן גוריון בחר "תותחים כבדים", אינטלקטואלים בישראל ובתפוצות; רבנים, משפטנים, פילוסופים, סופרים, ואנשי אוניברסיטה. ביניהם הפילוסוף הפוליטי הדגול סר ישעיהו ברלין, מנהיג חב"ד הרבי מלובביץ', הסופר זוכה פרס נובל ש"י עגנון, ההוגה וההומניסט אברהם יהושע השל, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון ועוד.
מפאת קוצר היריעה נביא את תשובתם של שלושה. "דעתי ברורה בהחלט", כתב הרבי מלובביץ' לבן-גוריון, "בעניינים כאלה אין כל תוקף להצהרה בדיבור על הרצון להירשם בתור יהודי, ואין בכח הצהרה לשנות את המציאות. יהודי – או בסגנון שונה אבל בתוכן שווה – השייך לעם בני ישראל הוא זה, ורק זה, שנולד מאם יהודיה או גר שנתגייר באופן גירות מדויק".
הסופר ש"י עגנון פתח במליצות מוגזמות שמעלות את התהייה האם מדובר בקריצה עגנונית טיפוסית. "לשר השרים, ראש הממשלה, כבוד מעלת דויד בן גוריון יצ"ו (ישמרו צורו ויחיהו). אנוכי את שלומי אמוני ישראל ששלמים ונאמנים לתורה, כפי שפירשהו חז"ל ונקבעו דבריהם בשולחן ערוך ואין לי לא להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מדבריהם". כיהודי שומר תורה ומצוות, עגנון אימץ את הפסיקה הדתית. אולם כסופר שחי בתוך עמו, עגנון מבצע בהמשך פניית פרסה וממליץ לבן-גוריון "למשוך ידו מלדון בענייני דת בין טוב ובין למוטב, כדי שתהא דעתך פנויה לענייני מדינה בלבד" הואיל ו"דת ומדינה לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות זו לזו". בקצרה, הסופר הדתי לא ראה בעין יפה את חיבורה של הדת למדינה.
מי שאימץ את הקו החילוני היה הסופר חיים הזז. "לשעבר, עת שהעם התגורר בגולה", כתב בתשובתו, "היה כוחה של הדת יפה לשמור על יחודו ועל קיומו הלאומי. בינתיים נשתנו הזמנים ונשתנו כל המעשים…והדת נעזבה. הישוב היהודי בארץ ניצח את אויביו וכונן את מדינתו, ולא כונן אותה אלא חילונית, ואין שלטון לדת, כל-עצמה היא רשות הנתונה לפרט לרצונו. לכך נראה לי בדעתי, כי אין להלכה יד במרשם התושבים אלא לחוק המדינה בלבד".
למגינת ליבם של החילונים שבינינו רוב המשיבים, ליתר דיוק 37, תמכו בעמדה האורתודוקסית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית, ואילו השאר, בדומה להזז, הגדירו את הזהות היהודית כזהות לאומית-חילונית.
בן-גוריון כנראה הרגיש לאן נושבות הרוחות ועוד בטרם התקבלו התשובות, הודיע על ביטול הנחיות השר בר-יהודה. בדצמבר 1959 קמה ממשלה חדשה, אליה הצטרפו גם חברי המפד"ל. חיים משה שפירא, שר הפנים הטרי, פרסם בינואר 1960 הנחיות לפיהן יירשם כיהודי: "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה". מאז הגישה האורתודוקסית מושלת בכיפה, תרתי משמע.
יש שיאמרו כי המהלך של בר-יהודה היה החמצה היסטורית להפרדת הדת מהלאום. אחרים יטענו כי תשובותיהם של חכמי ישראל לבן-גוריון מוכיחות כי מדובר בשתי ישויות המשולות לזוג תאומים סיאמיים בלתי ניתנים להפרדה. מן הסתם גם ביום העצמאות הבא נמשיך להתווכח על כך. חג עצמאות שמח!
