הרבה לפני שהמוסד הישראלי הפך לאחד מארגוני הביון האיכותיים בעולם, פעלו בארץ מרגלים יהודים שפשטו ולבשו זהויות, חדרו לעורף האויב והביאו משם מודיעין איכותי, כזה שלא נכנס לשום קטגוריה של "זכות הציבור לדעת". אחד כזה היה מהחשובים אך גם הנשכחים והלא מוכרים שבהם, למרות סיפור חייו ופועלו העולים על כל דמיון. הוא היה איש עסקים, סוכן הביטוח הראשון בישראל, משורר ובוהמיין ירושלמי – וגם מי שעמד בראש אחת מרשתות הריגול הגדולות בארץ-ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה.
אלתר לוין נולד למשפחה דתית בשנת 1883 במינסק, רוסיה. כשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו לפלסטינה והתיישבה בירושלים. אביו, מוריס, אדם בעל אמצעים, הקפיד מאוד על חינוך בנו ומגיל צעיר דאג לספק לו מורים פרטיים בשלל מקצועות כמו מדעים, ספרות, אמנות ושפות. בנערותו למד בישיבת "עץ החיים" אצל הרב חיים יהושע קסובסקי ולאחר מכן השתלם בעסקים והפך לראש הסניף הירושלמי של מותג מכונות התפירה העולמי "זינגר". בהמשך היה לסוכן הביטוח הראשון בישראל, אחרי שפתח סוכנות בשם "אלתר לוין, משרד כללי לאחריות חיים – אסון – אש".
המשרד של "מלך הביטוח", כפי שכונה לוין בעיתונות המקומית, ישב בבניין סנסור ברחוב יפו בירושלים, ונחשב לאחד המשרדים המפוארים במזרח התיכון, שהעסיק בשיאו שבעה עובדים ועשרות סוכנים. לוין נקט בשיטות שיווק חדשניות, ונהג לסמן את בתי מבוטחיו בלוחות שכונו "סימני אש". סוכנות הביטוח שלו ייצגה עשרות חברות אמריקאיות וצרפתיות ובין לקוחותיו נמנה גם הצייר נחום גוטמן, שנהג לשלם ללוין בציורים. תחלוף חצי מאה עד שנכדו של לוין, מרדכי מונין, יקים מחדש את סוכנות הביטוח תחת השם "אל-עד", שקיימת עד עצם היום הזה בירושלים.
אבל לוין לא הסתכל רק דרך החור שבגרוש. בנפשו רבת הסתירות התמזגו החומר והרוח יחדיו ובמשך שנים נהג לפרסם שירים בעיתונים "חבצלת", "הפועל הצעיר" ו-"הארץ" תחת השם "אסף הלוי איש ירושלים". שיריו, מהם עולה אהבה תמימה לנופי ירושלים ודמויותיה, קובצו לספר "מגילת קדם" וזכו לשבחים רבים, ביניהם מלא אחרת מאשר רחל המשוררת.
כל האנקדוטות הללו אמנם נחמדות ומעניינות, אבל זיכרון דמותו של לוין עוצב ונחקק בתרומתו העצומה כמרגל וכאיש צללים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
מי שחשף את הפרשייה המרתקת ועשה צדק היסטורי עם לוין היה פרופ' אליעזר טאובר שבשנת 1991, כ-60 שנה לאחר מותו של לוין, מצא ספר ישן שהתגלה כיומנו של עזיז ביי, ראש המודיעין הטורקי של הארמייה הרביעית העות'מאנית. ביומנו כותב עזיז כי בזכות הצלחתו בעסקים התחבר לוין לדמויות מפתח בחלונות הגבוהים של השלטון התורכי ועם הזמן דמותו הצבעונית, שליטתו בשפה הערבית ואימוץ הלבוש והמנהגים התורכים הפכו אותו לחביבו של ג'אמל פשה – המושל התורכי של סוריה וארץ ישראל. לוין הפך לעוזרו ויד ימינו של פאשה, ובתוקף תפקידו נחשף לסודות הכמוסים ביותר של האימפריה העות'מנית.
עזיז מספר כי עם פרוץ מלחמת העולם הפך לוין לגורם מרכזי בדיווח האסטרטגי והטקטי לגורמי המודיעין של בריטניה. לוין השתמש בסוכנות הביטוח שלו כסיפור כיסוי, ובעובדיו היהודים כמרגלים בשירות בריטניה. כאשר הגיעו סוכני הביטוח של לוין לבתים של נכבדי הקהילה, הצבא או הממשל התורכים, כדי למכור פוליסות ביטוח, הם אספו מידע על תנועות הצבא, המצב החברתי, הכלכלי והלכי הרוח בחברה העות'מנית.
על פי עזיז ביי, היה לוין אחד הגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתה של האימפריה העות'מנית. הוא מציין במיוחד את המידע המודיעיני שהעביר לוין לבריטים בנוגע לתוכניות מסע המלחמה של התורכים לכיבוש תעלת סואץ, שלדעתו הייתה הסיבה המרכזית לכישלון המערכה. לא פחות.
ברשת הריגול שהפעיל אלתר לוין מילאו תפקיד מרכזי גם יצאניות יהודיות שפעלו בבתי הבושת הרבים בירושלים של אותה תקופה. בבתי בושות אלו בילו קצינים גרמנים, אוסטרו-הונגריים ועות'מניים שנפגשו עם הנשים, שיחקו קלפים, שתו ואכלו ובין לבין שיתפו את הנשים בעלילותיהם והישגיהם בשדה הקרב. בין הנשים בלטה לידיה מרדוך סימנוביץ, שבאחת הפשיטות של המשטרה נעצרה, ובחקירתה סיפרה כי היא עובדת בשירותיו של לוין.
בעקבות ההלשנה ירד לוין למחתרת והסתתר זמן מה בביתו של ח'ליל א-סכאכיני, ידיד נפשו והמורה הפרטי של לוין לערבית. המשטרה העות'מנית הצליחה לשים את ידיה על לוין אחרי שערכו מעקב אחרי חמותו שהביאה מזון לבית המסתור, כיוון שלוין הקפיד לאכול רק אוכל כשר. לוין נעצר מיד, הובל באזיקים לבית המשפט בדמשק, שם נגזר דינו למוות. בקשתו האחרונה לפני הוצאתו להורג הייתה "סיגריה". באורח נס (או במילים אחרות – בקשיש) הומתק דינו למאסר וכעבור שנה שוחרר בעקבות עסקת שחרור שבויים וחזר לירושלים.
בארץ-ישראל חזר לוין לעשות חיל בעסקים, ובעיקר בעסקי הביטוח. הוא נהג להציג את עצמו בתור "מלך החיים והמוות" ועם ייסוד שכונת רוממה, הקים בה בית מפואר, בו החזיק אוסף של למעלה מ-200 יצירות אמנות. לימים ירכוש את הבית רופא העיניים המהולל, ד"ר אברהם טיכו. סופו של לוין, איך לא, היה טראגי: בערב חג הסוכות תרצ"ד (1933) הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו שברוממה, מבלי שנמצא כל מכתב והסברים. תעלומת מותו לא נפתרה מעולם.
השאלה היא מדוע ארגון הריגול ניל"י וראשיו, שרה ואהרון אהרונסון, שריגלו בארץ ישראל לטובת הבריטים בדיוק באותו זמן (מלחמת העולם הראשונה) וזכו לתיעוד יוצא דופן במיתולוגיה המקומית וכל תלמיד מכיר את סיפורם, ואילו רשת הריגול של לוין נותרה באפלת השכחה. מה שיכול להציף מעלה מקרים נוספים כמו של ארגון אצ"י וראשו פאוול פרנקל שהודרו כמעט לגמרי מהזיכרון הלאומי למרות חלקם הקריטי במרד גטו ורשה, ואילו ארגון אי"ל תחת מרדכי אנילביץ' גרף את כל התהילה, או אישים כמו הילל קוק ובן הכט, שבזכותם ניצלו רבבות יהודים מציפורני הנאצים בזמן השואה ועדיין נחשבים אלמוניים לרוב אזרחי ישראל. גם במקרה אלתר לוין, מסתבר שמומלץ מאוד, כשאתה עושה היסטוריה, להיות במחנה הנכון של סוכני הזיכרון.