אם נתרגם את "משפט נתר" למונחים סוציולוגיים של ראשית המאה הקודמת, אפשר לומר כי באותה תקופה לא משנה אם היית אישה מוכשרת לאין שיעור מעמיתך לעבודה ו/או התפוקה שלך הייתה גדולה בעשרות מונים משלו, המערכת המינית הסימטרית בתוכה פעלת שמרה על אי-שוויון קבוע ביניכם.
אמי נתר, אחת המתמטיקאיות החשובות אי פעם, הייתה קורבן מרכזי ובולט של אותה סימטריה מעוותת. היא חוותה על בשרה את האפליה המינית של העידן ההוא בסדר גודל היסטורי. ב-23 ביולי 1918, תאריך מכונן בתולדות המתמטיקה, הציגה המתמטיקאית היהודיה את "משפט נתר", בו הוכיחה כי חוק שימור האנרגיה במערכת פיזיקלית נובע מהסימטריה של המערכת. ולהפך – כל סימטרייה במערכת תתבטא בשימור האנרגיה. אחת התובנות המרתקות שגילתה נתר הייתה הסימטריות של מערכת הזמן. למשל אם אתם זורקים כדור באוויר היום, ובשבוע הבא תבצעו את אותה זריקה, המסלול של הכדור יהיה אותו מסלול, זאת מאחר ומתקיים שימור אנרגיה בתוך מערכת הזמן.
השפעתו של "משפט נתר" על המדע הייתה רדיקלית. היסטוריונים טוענים כי הגאונות הטמונה בו שווה במשקלה לגאונות הגלומה בתורת היחסות של איינשטיין. אחרים סבורים כי המשפט של נתר הוא עמוד השדרה עליו בנויה כל הפיזיקה המודרנית. שבועות ספורים לפני מותה, אמר עליה המתמטיקאי הנודע נורברט וינר כי "נתר היא האישה המתמטיקאית הגדולה אי פעם והמדענית הגדולה ביותר החיה כיום". כשנתר נפטרה בשנת 1935 פרסם אלברט איינשטיין הספד בניו יורק טיימס ובו כתב כי "אמי נתר היתה גאון מתמטי, היצירתית והמשמעותית ביותר מאז נשים החלו לרכוש השכלה גבוהה".
האמת היא שנתר לא הייתה "האישה המתמטיקאית הגדולה בהיסטוריה", כפי שכתב וינר, אלא אחת המתמטיקאיות הגדולות אי פעם – בקרב נשים וגברים כאחד.
אמי נתר נולדה ב- 23 במרץ 1882 בארלנגן שבגרמניה, למשפחה יהודית מסורתית. אביה, מקס נתר, היה פרופסור נודע למתמטיקה באוניברסיטת ארלנגן, וגם האמצעי משלושת אחיה הצעירים היה לימים מתמטיקאי. אחרי ששילמה את חובה וסיימה הוראת שפות בבית ספר לבנות, התפנתה נתר לאהבתה האמיתית והטהורה – המתמטיקה.
מאחר ובאותם ימים נאסר על נשים ללמוד באוניברסיטה, נתר ניצלה את הקשרים של אביה והצליחה לשמוע הרצאות על תקן "שומעת חופשית". נתר חלקה את ספסל הלימודים באוניברסיטה עם סטודנטית נוספת. השתיים היו הנשים היחידות מקרב 984 סטודנטים גברים.
בשנת 1904 חייכה אלת המזל לנתר כשגרמניה שינתה את החוק וקבעה כי מותר לנשים ללמוד באוניברסיטה. נתר דהרה לעבר סיום התואר במתמטיקה ואחרי שקיבלה הכרה על לימודיה הקודמים, סיימה דוקטורט בהצטיינות יתרה.
נתר ביקשה להתפרנס מהוראה באוניברסיטה, אולם גלגלי ההיסטוריה הסתובבו, כדרכם, לאט. סטודנטית כן. מרצה לא. במילים אחרות, אוניברסיטת ארלנגן אפשרה לנתר ללמד בתנאי שלא תדרוש שכר, הכרה, או קרדיט כלשהו. לאור אהבתה למתמטיקה ושאיפתה להשרישה בקרב תלמידיה היא ויתרה על שכר ועבדה בהתנדבות. באותו זמן היא נשארה בארלנגן כדי לסעוד את אביה החולה, כמצופה מבנות מינה.
עד מהרה שמה של נתר הלך לפניה בחוגי האקדמיה הריאלית ובשנת 1915 היא הוזמנה לאוניברסיטת גנטיגן לעבוד עם המתמטיקאים הנודעים דיויד הילברט ופליקס קליין. בתקופה זו פענחה את הקשר בין הסימטריה של מערכת פיזיקלית לחוקי השימור שהיא מקיימת. עבודה זו הובילה כעבור שלוש שנים לפרסומו של "משפט נתר", שאמור היה להפוך אותה למוכרת בכל בית בעולם.
אז זהו, שממש לא. למרות העובדה שהשם "נתר" הפך שם יסוד בעולם הפיסיקה, עד כדי כך שהפך לשם תואר – טבעת נתרית, חוג נתרי, קבוצה נתרית, מודל נתרי ועוד – הדמות שעומדת מאחוריה נותרה באלמוניותה. מעבר לאפליה המינית ממנה סבלה, ואולי דווקא בגללה, אם יש משהו מדהים בסיפור של אמי נתר, הוא היחס ההפוך בין האנונימיות הקיצונית שלה לבין תרומתה האדירה למדע.
הפיזיקאי דייב גולדברג מאוניברסיטת דרקסל ערך סקר בקרב תלמידיו במטרה לגלות האם הם יודעים מי זאת אמי נתר. "מעטים הכירו את שמה", סיפר, "אלו שהכירו לא זכרו מה היא עשתה, והרוב כלל לא שמע עליה". הפיזיקאית הנודעת, ד"ר ליסה רנדל, מספרת כי נזכרה ברגע ההוא בקולג' כשנודע לה כי מי שעומד מאחורי "משפט נתר" זאת היא, ולא הוא. "זה היה מדהים ואפילו מרגש ומעורר השראה", אמרה ד"ר רנדל, והמשיכה בווידוי – "הופתעתי מהתגובה שלי".
לפחות כלפי חוץ אמי נתר לקחה בקלות יחסית את הדרתה מפנתיאון המדע. כנראה זו הייתה הדרך שלה להתמודד עם עוול וחוסר צדק. לעבודת הדוקטורט שלה היא לא היססה לתת את הציון הנחרץ "חרא" ועל השימוש של מתמטיקאים גברים בגילויים שלה, כמו המתמטיקאי ההולנדי ואן דר ורדן, שספרו "אלגברה מודרנית" מבוסס על עבודתה, אמרה בעוקצנות כי "השיטות שלי הן באמת שיטות עבודה וחשיבה; זו הסיבה שהם התגנבו לכל מקום באופן אנונימי".
עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 נאלצה אמי נתר להתמודד הפעם עם אפליה שמקורה לא היה מגדרי אלא גזעי, ובדומה למתמטיקאים יהודים נוספים גם היא סולקה מאוניברסיטת גנטיגן. היא חצתה את האוקיינוס ובזכות אלברט איינשטיין קיבלה משרת פרופסור באוניברסיטת ברין-מור, בפנסילבניה. לרוע מזלה, היא לא הספיקה ליהנות ממעמדה החדש, וכעבור שנה וחצי באמריקה נפטרה עקב ניתוח להסרת גידול שהסתבך.