ב-1926 עמלו אלברט איינשטיין ותלמידו, ליאו סילארד, על המצאת מקרר עם גישה שונה, שפעל כמעט ללא חשמל וללא גזים מזיקים לאטמוספירה. המקרר האקולוגי אמנם לא תפס, אבל מכירת הפטנט לחברת הענק השבדית "אלקטרולוקס" העניקה לסילארד סכום כסף נאה שאפשר לו להתמסר למחקריו האקדמיים בתחום האנרגיה האטומית, ולתחביב האהוב עליו בשעות הפנאי – קריאת ספרי מדע בדיוני בדירתו בברלין.
באחד מספרי המדע הבדיוני נחשף סילארד לרעיון ייצור נשק להשמדה המונית המבוסס על תגובת שרשרת גרעינית שגדלה באופן אקספוננציאלי. הרעיון הצית את פתיל הסקרנות במוחו הקודח של המדען היהודי המחונן, ועד מהרה הוא צלל לתוכו בחדווה.
במקביל החלו מדענים בכירים נוספים להתעניין ברעיון הפקת אנרגיה אטומית ובשנת 1938 ביצעו הפיסיקאים הגרמנים אוטו האן ופריץ שטרסמן ניסוי במסגרתו הם "הפציצו" אורניום באמצעות ניוטרונים. במהלך הניסוי גילו השניים כי הניוטרונים "מפרקים" את גרעין האורניום – תופעה שלימים כונתה "ביקוע אטומי". אבל הרגע בו חזונו של סילארד התגשם והתיבה "בדיוני" הושמטה מה"מדע" היה הגילוי כי במהלך ביקוע האטום נפלטים החוצה עוד ניוטרונים שגורמים לביקועים נוספים. ובמלים אחרות, נוצרה תגובת שרשרת גרעינית שגדלה באופן אקספוננציאלי. מ.ש.ל.
נחזור כמה שנים אחורה. השנה היא 1933 והנאצים מחוקקים את "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" שקבע כי מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים ממוצא שמי, מוזמן אחר כבוד להסתלק מהשירות הציבורי. זה היה האות להרחקתם של מאות מדענים יהודים מהאוניברסיטאות המובילות של גרמניה, ביניהם מקס בורן, פליקס בלוך, אדוארד טלר, יוג'ין ויגנר ועוד – כולם פיסיקאים ומתמטיקאים זוכי פרס נובל, שירכיבו בעתיד את גרעין המדענים, תרתי משמע, שיעמוד בראש "פרויקט מנהטן" – המיזם האמריקאי השאפתני לייצור פצצת אטום.
ואכן בתאוותם האנטישמית לסלק את המדענים היהודים, הנאצים שכחו פרט קטן: כשהם מסלקים את היהודים, הם מסלקים גם את המוחות שלהם. כשנה לאחר שנחקק החוק שאל שר החינוך הנאצי דאז את דייויד הילברט – ראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גנטיגן – כיצד מתקדמת המתמטיקה באוניברסיטה, עכשיו כשהיא "משוחררת מהשפעה יהודית". תשובתו של הילברט הייתה: "עכשיו אין מתמטיקה בגנטיגן".
כמי שניחן כנראה בחוש נבואי, סילארד חזה את עליית הנאצים לשלטון ועוד לפני כן היגר ללונדון, ומשם לארה"ב – היישר למשרת פיזיקאי באוניברסיטת קולומביה. עם כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים החל להתגנב לליבו החשש כי גילוי תגובת השרשרת הגרעינית תהפוך לחרב פיפיות, או במקרה שלו, "פצצת פיפיות". צ'כוסלובקיה הייתה רוויה במרבצי אורניום והשמועות על הקמת פרויקט הגרעין של הנאצים בהשתתפות הפיזיקאי הגרמני הנודע, ורנר הייזנברג, הגיעו גם לאוזניו. לסילארד היה ברור: הנאצים חותרים במרץ לייצור פצצת אטום.
בתגובה פנה סילארד למורו הנערץ ושותפו לפטנט המקרר, המדען המפורסם ביותר בעולם – אלברט איינשטיין. סילארד צרף אליו את חבריו, הפיזיקאים היהודים אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, ויחד עלו השלושה לרגל לאוניברסיטת פרינסטון – שם ישב האורקל המדעי האגדי. סילארד ניסה לשכנע את איינשטיין בסכנה המתקרבת, בתקווה שהמוניטין שלו יסייע להעביר את המסר בחלונות הגבוהים בממשל האמריקאי.
לא היה פשוט לשכנע את איינשטיין. המדען הפציפיסט שתמצת את יחסו לנשק ומלחמה במשפט "לפי תפישתי הריגה בעת מלחמה אינה טובה בשום דבר מרצח סתם", לא התלהב להוביל מהלך שבקצהו מופיעה פצצת אטום. אולם כשסילארד וחבריו פרשו בפניו את העובדות – פרויקט הגרעין של גרמניה והעובדה שהיא מחזיקה מרבצי אורניום עצומים – הוא השתכנע.
מכתב סילארד-איינשטיין שנשלח לנשיא האמריקאי רוזוולט ב-2 באוגוסט 1939 נחשב לנקודת הציון הראשונה והמשמעותית ביותר בקורות החיים של הפצצה האטומית. "ייתכן שתהיה אפשרות ליצור תגובת שרשרת גרעינית במסה גדולה של אורניום שתאפשר לייצר כוח אדיר", כתבו השניים במכתבם. אחרי שלל תיאורים גרפיים אפוקליפטיים לגבי מה עלול להתרחש במידה והגרמנים ישיגו נשק אטומי, מסיים סילארד את המכתב בהמלצה "לקיים תקשורת רצופה יותר בין הממשל ובין קבוצת פיזיקאים החוקרים תגובת שרשרת באמריקה".
סילארד כתב. איינשטיין חתם. חודשיים שלמים המכתב חיכה בלשכת הנשיא עד אשר זכה להיקרא על ידי הנשיא רוזוולט, שהורה להקים כבר למחרת את "הוועדה המייעצת לאורניום". הוועדה בראשות לימן ג'יימס בריגס, ראש מכון התקנים הלאומי, התכנסה ב־12 באוקטובר, והקציבה מיד 6,000 דולר לצורך ניסויים בנייטרונים.
בתחילה העניינים התנהלו בעצלתיים והיוזמה נדדה ממשרד למשרד. העיכוב לא מצא חן בעיני איינשטיין וסילארד וב-7 במרץ 1940 שלחו השניים מכתב נוסף לנשיא כדי להאיץ בו לקדם את פיתוח הפצצה. הפעם תגובת השרשת של הממשל האמריקאי הייתה מהירה ויעילה. התקציבים גדלו באופן משמעותי, משאבים רבים הוקצו לפרויקט ועשרות מדענים נקראו לדגל.
כעבור שלוש שנים, במאי 1943 נולד "פרויקט מנהטן" המפורסם ושנתיים מאוחר יותר, ב-16 ביולי 1945 – השבוע לפני 74 שנה – הוכתר בהצלחה "ניסוי טריניטי", בו פוצצה פצצת הביקוע הראשונה בעולם. שלושה שבועות אחר כך, ב-6 באוגוסט, הוטלה הפצצה הראשונה הגרעינית אי פעם על הירושימה. כינויה היה "ילד קטן". שלושה ימים אחר כך, "איש שמן", שם הקוד לפצצה השנייה, שוחררה מעל נאגסקי. התוצאות היה קטסטרופאליות. כמאתיים אלף איש נהרגו מהפגיעה המידית ובמשך החודשים הראשונים אחריה ומאות אלפים נוספים נפגעו.
לימים הביע איינשטיין חרטה על המכתב ששלח: "אילו ידעתי שהגרמנים לא יצליחו לייצר פצצת אטום", אמר למזכירתו הוותיקה אחרי ההפצצה ביפן, "לא הייתי נוקף אצבע. אפילו לא אצבע!". גם סילארד הוכה בייסורי מצפון וטען כי היה נמנע מלשלוח את המכתב, אילו ידע מה יהיו תוצאותיו. לא כך דמיין לעצמו המדען היהודי המבריק את תוצאות שיתוף הפעולה עם מורו ורבו, שהתחיל בייצור מקרר ידידותי לסביבה, והסתיים בייצור נשק להשמדה המונית, שעד היום ממשיך לאיים על שלום העולם.
