אלברט אברהם מייקלסון היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי שפיתח בשנת 1887 את האינטרפורמטר – שיטה מדויקת להפליא למדידת מהירות קרני אור. כעבור שני עשורים השתמש אלברט אחר, אלברט איינשטיין, בשיטה של מייקלסון לגילוי תורת היחסות הפרטית. סביר להניח שאף אחד מכם לא שמע על מייקלסון. קלסתר פניו אינו מוכר, שמו לא הפך לשם נרדף לגאונות, ומי שיחפש אותו בגוגל יקבל מספר תוצאות זעום.
הוא לא לבד. תחת שיני גלגלי ההיסטוריה נגרסו עוד טובים וטובות – אלמונים ששכבו על הגדר לטובת הפרוגרס האנושי – ללא קבלת קרדיט הולם על גאונותם. זיגפריד מרכוס שהמציא את המכונית עשור וחצי לפני קרל בנץ שגרף את התהילה, הכומר הבלגי ז'ורז' למטר שגילה שהיקום מתפשט כמה שנים לפני אדווין האבל שקיבל את כל הקרדיט, סן סימון ושארל פורייה שהטרימו את רעיונות הסוציאליזם לפני מרקס ואנגלס, ולא נשכח את הרב קלישר ואת משה הס, מבשרי הציונות המקוריים, שהיו שם עוד הרבה לפני שהרצל הפליג בדמיונו לאלטנוילנד. ואלו רק טיפה בים. כך גם הגיבורה שלנו.
רוזלינד פרנקלין נולדה ב-1920 למשפחה יהודית אריסטוקרטית מלונדון. בתכנית רדיו ב-BBC סיפרה חברת ילדות של רוזלינד, כי בבית משפחת פרנקלין בשכונת נוטינג היל, שררה אווירה משפחתית חמה, ותמיד ניתן למצוא שם מי מבני דודיה הרבים של רוזלינד, שהתגוררו אף הם בשכונה היוקרתית. משפחתה של רוזלינד השתייכה לחברה הבריטית הגבוהה, הקרם דה לה קרם. דודו של אביה, למשל, היה הרברט סמואל, הנציב הראשון לארץ ישראל.
זו הייתה שכבת עלית אנגלו-יהודית שיצרה רשת של קשרי עסקים, נישואים וחברויות, ועם זאת הייתה בעלת זיקה עמוקה לבני עמה. בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לדוגמא, הוריה של רוזלינד שיכנו בביתם רחב המידות פליטים יהודים רבים שברחו מגרמניה, ויזמו פעילויות פילנטרופיות עבור יהודי מזרח אירופה. החינוך להצטיינות, ההשתייכות למועדון עלית אנגלו-יהודי, הסביבה החמה והמגוננת בה גדלה, והיחסים ההדוקים עם הוריה וארבעת אחיה, עיצבו את אופיה של רוזלינד ונטעו בה גאווה וביטחון עצמי רב בבגרותה.
והיו לה את כל הסיבות להיות גאה בעצמה. מגיל צעיר היה ברור שהילדה הנמרצת היא לא פחות מיהלום מלוטש. כשהייתה בת שש אמרה עליה דודתה, הלן בנטוויץ', כי "רוזלינד חכמה עד אימה". חברותיה מבית הספר הפרטי לבנות "סיינט פול" מספרות שהצטיינה בכל תחום – מקריקט, דרך ספרות ועד מדעים. נחבאת אל הכלים היא לא הייתה, ובכל פעם שמישהו אמר משהו טיפשי, נזכרה חברת הילדות, רוזלינד הייתה מתפקעת מצחוק. אותה יהירות תהפוך בעתיד לעקב האכילס שלה.
בגיל 16 החליטה פרנקלין להקדיש את חייה למדע. ההתקדמות שלה היתה מסחררת. היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטת קיימברידג', ובגיל 25 קיבלה תואר דוקטור על מחקר בתחום הפחם. אחרי שהות של מספר שנים במעבדה בפריז, חזרה רוזלינד ללונדון בלחץ בני משפחתה. העובדה שהתמחתה בפריז בקריסטלוגרפיה – טכניקה במסגרתה יורים קרני רנטגן דרך גבישים ומגלים את המבנה שלהם בתמונת התאבכות שמופיעה על מסך – הפכה את רוזלינד לחוקרת מבוקשת. מבין שלל הצעות העבודה שקיבלה, בחרה לבסוף לעבוד כחוקרת במעבדה היוקרתית קינגז קולג' שבלונדון.
רוזלינד התמקדה בחקר מבנה ה-DNA ועד מהרה השאפתנות, ההתמדה והמסירות הסיזיפית לקבל תמונה מדויקת של אותו מבנה, עוררו קנאה מצד עמיתיה ובמיוחד מצד מוריס וילקינס, סגן ראש המעבדה. וילקינס המופנם סלד מהביטחון העצמי המופרז של החוקרת החדשה, ומהדפוס של "רוזי" כפי שנהג לכנות אותה בזלזול מאחורי גבה, לבטל כל מי שחושב אחרת ממנה. המוטיבציה הבלתי נדלית, הלעומתיות, חוסר הסבלנות שלה לטעויות – כל התכונות שהפכו את רוזילנד למדענית האיכותית שהייתה, היו גם תכונות שהשניאו אותה על חבריה למעבדה.
אולם ככל שהפכה למבודדת יותר, כך גברה בה המוטיבציה. לילה אחד זה קרה. על מסך ההתאבכות הופיעה התמונה המושלמת ורוזלינד תייגה אותה תחת השם "תצלום 51". כמו קולומבוס שגילה את אמריקה ללא ידיעתו, כך גם המדענית היהודיה גילתה את מבנה ה-DNA, אבל לא ידעה מכך. מי שכן זיהה את הפוטנציאל של "תצלום 51" היה וילקינס, שבלי לקבל את רשותה של רוזלינד, הראה אותו לזוג מדענים עמיתים – פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון מאוניברסיטת קיימברידג'.
בעזרת תצלום 51 הצליחו ווטסון וקריק, יחד עם וילקינס, לפענח את המבנה התלת-ממדי של ה-DNA. השלושה הבינו שמדובר במבנה סליל דו-גדילי ובנו דגם תלת ממדי של ה-DNA מלוחות מתכת. את תוצאות המחקר הם פרסמו בגיליון מספר 171 של כתב העת Nature ב-25 באפריל 1953. והשאר היסטוריה.
סיפורה של רוזלינד פרנקלין היה יכול להסתיים כעוד סיפור טראגי על עוול וחוסר צדק, אולם למזלה אחד השחקנים במחזה היה לא פחות גאוותן ממנה. ווטסון פרסם בשנת 1968 את הספר "הסליל הכפול" המגולל בפירוט רב את תולדות פיצוח מבנה ה-DNA, תוך שימת דגש על התפקיד המשמעותי שלו בגילוי. באופן מוזר, אולי כהשלכה של רגשות אשם מודחקים, ווטסון שרטט בספר את דמותה של רוזלינד כרווקה מכשפה ומניפולטיבית, בעלת טעם גרוע בבגדים וכמי שסובלת מדוגמטיות מדעית.
האובר קילינג שעשה ווטסון לרוזלינד עורר את חשדם של היסטוריונים ומדענים, שהחלו לבדוק יותר לעמוק את הסיפור. כך נחשף סיפורו של "תצלום 51" ותרומתו האדירה לפיצוח ה-DNA. ווטסון בא לקלל ויצא מברך. רוזלינד זכתה בהכרה ושמה מוכר היום בכל העולם. לצערה היא לא זכתה ליהנות מכך. כעשר שנים לפני פרסום הספר, רק בת 37, היא נפטרה מסרטן השחלות – בודדה ואנונימית בגאונותה המזהירה.
