יום הבחירות הוא יום חג לדמוקרטיה, כמאמר הקלישאה. המומנט הפוליטי שבו האזרח משתמש במנדט שקיבל כדי להשפיע על עתידו הכלכלי, המשפטי, התרבותי והחינוכי, בין היתר, כפי שהיא רוצה לראות אותו מתעצב בחברה בה הוא חי. אבל 71 שנים של דמוקרטיה ישראלית הן כהרף עין לעומת ההיסטוריה היהודית הארוכה, במהלכה ההגדרה הפוליטית היהודית פשטה ולבשה צורות שונות.
על דרך ההכללה אפשר לומר שבארצות האסלאם היהודים חיו במשך מאות שנים תחת סטאטוס של אַהְל אלדִ'מָּה (בני חסות נחותים), ובאירופה הם התחילו כ-"בני חסות", המשיכו בתור "יהודים נסבלים", שודרגו למעמד של "יהודים מועילים" עד שסוף סוף, במהלך המאה ה-19, זכו לשוויון עם הערת אזהרה: היה יהודי בביתך, אבל חס וחלילה לא בצאתך.
לרבים מאתנו, בוגרי מערכת החינוך, נדמה כי ההיסטוריה היהודית היא בינארית. על פי הנרטיב המרכזי, בגלות הדוויה היה רע לתפארת, נדדנו מפוגרום לפוגרום, מתקנות לרדיפות ומגזרות לגירושים המוניים, וכל זה התהפך עם שיבת ציון והקמת מדינת ישראל. מגלות לגאולה, משואה לתקומה, מחושך לאור. תבחרו אתם את הסלוגן, העיקרון ברור. בתיאור המציאות הנ"ל יש אמנם לא מעט מן האמת, אבל זו ודאי לא כל האמת.
אחת האמיתות שנחתכה בחדר העריכה של תולדות העם היהודי, מתייחסת לעידן שבו היהודים שגשגו, נהנו מזכויות מרחיקות לכת וחשוב מכל – ניהלו את חייהם בהתאם לאמונתם והגדרתם העצמית. במאמר זה נתאר בקצרה תקופה מרתקת ומיוחדת זו, בה הולידו היהודים יש מאין ישות פוליטית חדשה ומקורית.
המקום: ממלכת פולין-ליטא. הזמן: המאה ה-16 עד המאה ה-18.
את הרנסנס שהתרחש במאתיים השנים הללו חייבים היהודים לסדר הפיאודלי ששלט בכיפה הפוליטית בממלכה. למעשה, באותו עידן התמיינה האוכלוסייה המקומית לשלוש קאסטות מרכזיות לא היררכיות: אנשי האצולה הקתולית, בעלי האחוזות ששלטו באמצעי הייצור, בזכות לקניין קרקעי, ובזכות לשעבד את קבוצת הצמיתים – ברובם אוקראינים, שאת מעט הזמן שבו לא עבדו בפרך, הקדישו לשנאת בני הקאסטה השלישית במספר, אך מעליהם בהיררכיה – היהודים, אותם מתאר ההיסטוריון ישראל ברטל כך: "לשון דיבורם יידיש, דתם היא הדת היהודית, הם נהנים מזכויות של עירונים ומאוטונומיה קהילתית נרחבת וזכות חוקית לרכוש נכסים עירוניים. חלק נכבד מפרנסתם בא מחכירת אמצעי ייצור שבבעלות האצולה הפולנית, ומהפעלת כוח העבודה של הצמיתים". היהודים היו שליחי האצולה, מנהלי העבודה של הצמיתים האוקראינים ועם הזמן הפכו לשנואי נפשם. בשנת 1648 הם שילמו על כך מחיר כבד בפרעות חמלינצקי, במהלכם נרצחו עשרות אלפי יהודים.
אבל למרות המקרה החריג יחסית של חמלינצקי, ברטל מציין כי בעידן ההוא "מעמדם של היהודים בפולין היה טוב מכל בחינה…הם נהנו מחירות תנועה ומחירות צבירת נכסים עירוניים, וכתבי הזכויות שלהם העניקו להם חופש דתי מוחלט וזכות להישפט על פי דיניהם". לא מפתיע שבסוף המאה ה-18 מספר היהודים בממלכת פולין-ליטא עמד על כמיליון איש ואישה, כחצי מסך היהודים בעולם.
אז איך התארגנו החיים הפוליטיים של קהילה יהודית טיפוסית בפולין של לפני 300 שנה? ובכן, בניגוד לבחירות בישראל שנערכות מידי ארבע שנים, הבחירות בקהילות היהודיות הגדולות כמו לבוב, פוזנאן וקראקוב, נערכו מידי שנה. השיטה פעלה פחות או יותר כך: מועצה בת תשעה חברים, מנכבדי הקהילה – שחויבו על פי הפרוטוקול להיות בעלי סט התכונות הבא: "אנשי תבונה והליכות טובות, בעלי נכסים, בעלי שנים ראויות" – התכנסה מידי שנה, ביום הראשון של חול המועד פסח. חברי המועצה שלשלו לקלפי פתק עם שמות של 5 חברים מתוכם. החמישייה הנבחרת מתוך התשעה, להלן "הועדה המסדרת", נדרשה לבחור מתוך הציבור נציגים לשלושה מוסדות שונים. הבחירה הראשונה התייחסה לתפקיד "ראש הקהל" או "פרנס הקהילה", ששימש מעין ראש העיר של הקהילה.
כדי להימנע מצבירת כוח יתר לא נבחר פרנס אחד לתפקיד, אלא ארבעה או חמישה שהתחלפו בניהם מידי חודש ברוטציה. הפרנס קבע זכאות לתושבות, ניהל את תקציב מוסדות "הקהל" (על כך בהמשך), גבה כספי מיסים עבור האצילות הפולנית, וסיפק ערבות לכל נושא הלוואות בין חברי הקהילה. לאחר בחירת "ראש הקהל", התפנתה המועצה לבחירת "הטובים" – שלושה או ארבעה נציגים ששימשו ממלאי המקום של הפרנסים.
בשלב הבא נבחרו נציגים למוסדות "הקהל", שבאנלוגיה לימינו אפשר לדמות לוועדות הכנסת. למשל "גבאי הצדקה" הממונים על מוסדות החסד כמו חברא קדישא, ההקדש, בית החולים ובית המרחץ, "פרנסי השוק" שבדקו את המידות והמשקולות בדוכני המכירה בירידים, דאגו לפינוי האשפה ברחובות, וארגנו את סידור השמירה של "ארגון שומרי הלילה", שהגן מפני גניבות והתריע בפני שריפות. מוסדות "קהל" נוספים היו גבאי תלמוד תורה, האחראים על קביעת זמנים ללימוד תורה, גבאי בית הכנסת, גבאי פדיון שבויים, גבאי מעות ארץ ישראל, וגבאי מוסר שנלחמו ברכישת מותרות ובמידות פגומות.
בנוסף החזיקו מוסדות "הקהל" רשת פקידים בשירות ציבורי, או כפי שקוראים לזה היום "דיפ שטעטעל". הבולט מכולם היה רב הקהילה ששימש גם יושב ראש בית הדין, מארגן קידושין, מחזיק במונופול על הטלת חרם, וגם מפקח על מוסדות "הקהל". פקידים נוספים היו השתדלן, מעין לוביסט של הקהילה, שנכנס ויצא במסדרונות האצולה הפולנית במטרה לקדם את האינטרסים הקהילתיים, דרשן הקהילה, אדם בעל כישרון רטורי שנשא מידי שבת דרשה בבית הכנסת, סופר העיר ששלט בשפה הפולנית על בוריה, וכן רופא, רוקח, מיילדת ועוד.
עם התפשטות המגורים היהודים אל מחוץ לערים הגדולות, נולד צורך להקים יישות פוליטית על-קהילתית שתארגן את החיים היהודים בכל מחוזות פולין. וכך בסביבות שנת 1550 הוקם "ועד ארבע הארצות", שפעל במשך 200 שנה ועד 1764 שימש כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין בייצוג מול השלטונות. המודל הפוליטי המתואר של הקהילה היהודית התרופף בסוף המאה ה-18 אחרי חלוקת פולין ושילובם של היהודים בחברה הכללית.
חג בחירות שמח!
