לא רק בימים המטורפים שעוברים עלינו, גם במאה ה-16 תקף את המרחב האיטלקי "נגיף קטלני". מלומדים קתולים הכירו היטב את הפולש. הם "למדו אותו" במשך 1,500 שנים, וידעו לזהות אותו גם ממרחק העולה בהרבה על שני מטר. במשך דורות על גבי דורות, מאב לבן ומאם לבת, הם שמעו את הסיפור המכונן: כיצד חיסל "הנגיף" הערמומי – העם היהודי – את אביהם משיח צדקם הקדמון והותיר אותו מדמם למוות על הצלב. הם אמנם לא הודו בכך, אבל בינם לבין עצמם, אנשי הדת הנוצרים ידעו שהם עצמם מוטציה של אותו "נגיף".
למעשה, יהודים התגוררו באיטליה עוד מימי האימפריה הרומית ובשלהי ימי הביניים, רבים מהם החלו לזרום לארץ המגף בעקבות גירוש יהודי צרפת, והרדיפות הבלתי פוסקות מהן סבלו בנסיכויות הגרמניות השונות. רובם המשיכו מזרחה, לפולין, שם החלה להתהוות ציוויליזציה יהודית אדירת ממדים. אולם חלקם, כאמור, השתקע בארץ המגף. בראשית המאה ה-16 גדל מספר היהודים באיטליה באופן משמעותי, זאת בעקבות גירוש ספרד ב-1492 ורבבות הנמלטים שהשתקעו באיטליה, כמו גם בארצות נוספות באגן הים התיכון.
באותם ימים איטליה לא הייתה מדינה ריבונית לאומית כמו היום, אלא מרחב המחולק לערי-מדינה: פירנצה, פיזה, גנואה וכן גיבורת סיפורנו השוכנת לחופי הים האדריאטי, הלא היא ונציה.
היה זה ב-29 במרץ 1516, השבוע לפני 504 שנה כשהדוג'ה (הדוכס) של ונציה פרסם את הצו שיצר את הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה. לפני כן יהודים נכנסו בשערי העיר לרגל עסקיהם במשך היום, אך היה עליהם לעזוב אותה מיד עם השקיעה. על מנת שיוכלו לפקח על "הנגיף", השלטונות אפשרו ליהודים להתגורר בעיר בתנאי שזה יקרה מחוץ לה, באי נידח ומרוחק ממרכז העיר, ששימש עד אז אכסניה לתעשיית בתי יציקה, שנקראה באיטלקית "Ghetto". מאז הפך המושג לתיאור גנרי של שכונה המופרדת משאר חלקי העיר, סגורה על ידי חומה, ומיוחדת לאוכלוסייה ספציפית.
אין לנו מושג מי היה משה בר סימן טוב האיטלקי של הימים ההם, אבל כן נותרו בידינו ההנחיות של קברניטי "משרד הבריאות הקתולי" למניעת התפשטות "הנגיף":
- היציאה מהגטו מותרת ליהודים רק משעת צלצול הפעמונים בבוקר בבזיליקת סאן מרקו ועד חצות הליל.
- היציאה והכניסה לגטו מותרת רק משני שערים וזאת תחת פיקוחם של ארבעה שומרים נוצרים, שמשכורתם תשולם מקופת הקהילה היהודית.
- יהודים אשר משלח ידם הוא הלוואה בריבית מורשים לצאת העירה רק לשעות אחדות ובתנאי שיישאו טלאי צהוב על גלימותיהם. בהמשך הומר הטלאי הצהוב בכובע צהוב, ולאחר מכן בכובע אדום.
- להלן משלחי היד המותרים ליהודים: רופאים, מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, ובעגה המקומית "strazzarioli".
היסטוריונים רבים חלוקים בשאלה האם סגירת הגטו הובילה לניתוק היחסים התרבותיים בין יהודים לשאר האוכלוסייה, או שמא היה זה דווקא שלב בתהליך התקבלותם לתוך מרקם התרבות האירופית. כך או אחרת, יהודי הגטו הראשון בהיסטוריה נותרו נאמנים לעקרון המקראי של "עם לבדד ידון ובגויים לא יתחשב" ולא התרגשו מהמגבלות שהושתו עליהם. עד מהרה הם החלו לפתח תרבות ייחודית עצמאית ומקורית שהגיע לשיאים מרשימים ביותר, הן בתחום הרבניוהן בתחום הספרותי וההגותי. עם התכנסות היהודים בגטו הם הקימו בתי כנסת, המוכרים כ־ Scole, כאשר כל עדה הקימה את המוסד שלה.
הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי אשכולות רבים. אחת הדמויות המקוריות, הידועות והססגוניות ביותר שהתגוררו בגטו בוונציה היה רבי יהודה אריה ממודנה שפעל בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-17. תלמיד חכם זה, איש רוח של ממש, כתב מצד אחד שאלות ותשובות וספרי הגות, חיבר מחזות והלחין מוסיקה, ומצד שני היה מכור למשחקי קוביות והימורים. בנוסף ידועה משפחת קצנלבוגן – האב מאיר, הבן יהודה, והנכד שאול וואהל שזכה לפרסום בשל אגדה שלפיה כיהן כמלך פולין ללילה אחד.
אבל אין ספק שהבשורה הגדולה של ונציה בכלל והגטו היהודי בפרט היו בתי הדפוס הרבים שישבו בעיר. המצאת הדפוס המודרני, כמאה שנה לפני כן, מצאה את עיר התעלות מוכנה ומזומנה. אחד מבתי הדפוס הללו היה שייך לדניאל בומברג, נוצרי מאנטוורפן, שייסד בעיר בית דפוס עברי בהמלצת חבר, מומר יהודי, ששכנע אותו לכוון לקהל היעד של "עם הספר".
בית הדפוס של דניאל בומברג נכנס לפנתיאון היצירה הרוחנית בעיקר בזכות מהדורות התלמוד הבבלי שהדפיס שהייתה הראשונה שכינסה יחדיו את כל מסכתות התלמוד. החידוש של בומברג היה בסגנון העימוד המיוחד של דף התלמוד, כך שפירוש רש"י מופיע בפנים העמוד ופירוש התוספות בחלק החיצוני.
בומברג ריכז בבית הדפוס צוות של חכמים יהודים יודעי ספר ומדקדקים חשובים שעסקו בהכנת כתבי היד לדפוס ובהגההתם. עד עצם היום הזה, כל מהדורות התלמוד הבבלי, מסורתיות וחדשניות כאחד, ממשיכות את הדגם הזה שנקבע בוונציה. לפני חמש שנים נמכרה במכירה פומבית אחת המהדורות הראשונות מהתלמוד הבבלי שהדפיס בומברג בסכום אסטרונומי של 11 מיליון דולר. מהדורה נוספת תהיה חלק מתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, שתיפתח באוקטובר השנה.
במשך 281 שנים שימש גטו ונציה בית ליהודי העיר. רק בשנת 1797, עם כיבוש העיר על ידי נפוליאון חוסל הגטו בהוראתו של השליט החדש. היהודים נעשו אזרחים שווים ומעמדם נשמר גם בוונציה העצמאית שהשתחררה ב־1848. ב־1938 הוטלו באיטליה שוב חוקי גזע, הפעם על ידי המשטר הפשיסטי של מוסוליני, שותפו של היטלר. למעלה מ-200 מקרב כ-1,200 יהודי ונציה לא שבו ממחנות ההשמדה.
כיום מתגוררים בעיר כ־450 יהודים שבצוק העיתים מצאו את עצמם שוב בהסגר, הפעם יחד עם שאר תושבי העיר והמדינה, במאבק מול מגפת הקורונה.