מספר חודשים לפני מותו הטראגי, ערך אמן הקרקס זישע ברייטבארט מופע לילי בעיר לובלין שבפולין. בצהרי אותו היום, בעודו זולל להנאתו מרק קרפלך וקישקע ממולא באחד מבתי האוכל של לובלין, החל להתאסף מחוץ למקום קהל יהודי רב, שביקש לחזות פנים אל פנים בגיבור הנערץ. חבורה של פולנים שנקלעה לאזור, ניגשה למעריצים היהודים, והחלה להתגרות בהם: "כלום מנדל בייליס בא לכאן שאתם כל כך עולזים?" משהבחין במחזה, יצא ברייטבארט מהמסעדה, והתנפל על הבריונים הפולנים, בעודו צועק לעברם: "ככה יעשה לאלה המהתלים ביהודים ובזישע ברייטבארט!".
הסיבה שבחרנו לפתוח בידיעה שפורסמה בעיתון העברי "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י, ב-25 ביוני 1925, היא המשמעות הסימבולית שהייתה למילה "בייליס" ו-"ברייטבארט" בקרב יהודי מזרח אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מנדל בייליס, פועל פשוט בבית חרושת, היה גיבורה המפוקפק של אחת מעלילות הדם המכוערות והמפורסמות שידעו יהודי מזרח אירופה, זאת לאחר שהואשם, על לא עוול בכפו, ברצח נער אוקראיני נוצרי לצורכי פולחן דתי.
השם "בייליס" נגע באזורים הרגישים ביותר בנפשם הפצועה של יהודי פולין ורוסיה. הוא סימל השפלה, חוסר ישע, עלבון צורב, ובמיוחד הבליט את אזלת ידם של יהודי מזרח-אירופה, אל מול הרדיפות האנטישמיות. והנה מגיע בריון יהודי, משלנו, ומשיב לגויים מנה אחת אפיים, כאילו מילותיו הנוקבות של ביאליק בפואמה "בעיר ההריגה", חדרו היטב לאוזניו, ומשם התגלגלו לעצביו ואגרופיו.
ואכן, בדומה לבעלי גוף אחרים בהיסטוריה היהודית, כדוגמת המתאגרף דניאל מנדוזה וישראל בילאסקו, שזקפו את הגאווה הלאומית במהלך המאה ה-19, כך גם זישע ברייטבארט סיפק ליהודים את האלטר אגו המושלם בראשית המאה ה-20. ברייטבארט היה נער הפוסטר של "יהדות השרירים" של נורדאו, הפנטזיה הארית בגרסתה הנימולה, פאליות מתפרצת בעידן של ליבידו יהודי מכווץ.
זיגמונד "זישע" ברייטבארט נולד ב-1893 למשפחת נפחים מסטריקוב, לא רחוק מלודז', שם גם גילה את מה שיהפוך לסמלו המסחרי – כיפוף ועיקום מוטות ברזל בכוח ידיו בלבד. מגיל צעיר הצטיין בכושר גופני אדיר ואגדות נקשרו סביב כוחו הרב. בגיל שלוש הצליח לחלץ את עצמו לאחר שנפל עליו מוט ברזל בחנות של אביו, בגיל ארבע כבר יצק ברזל בחנות המשפחתית, ובנעוריו התגייס לצבא הרוסי, והספיק ליפול בשבי בידי הגרמנים.
כשהשתחרר מהשבי הצטרף לקרקס גרמני בשם בּוּש, ועמו נדד בין בירות אירופה ואף ערך מסע הופעות בארה"ב בשנים 1923-1924. בכרזות שקידמו את הופעותיו הוצג ברייטבארט בתור "האיש החזק בעולם". המומחיות שלו הייתה כיפוף ברזלים ופרסות סוסים, הרמת משקולות, גורי פילים, עגלות רתומות לסוסים ועוד. הופעותיו כשרירן, לבוש בתלבושות אלפא-גבריות כגון חייל רומאי, זכו לפופולריות עצומה, ובמהרה הוא קודם למופע המרכזי. ההערצה אליו חצתה גילים, מינים וגזעים. בעל פונדק בווינה התלונן כי "השולחנות שלי מלאים חורים כי הלקוחות בוחנים את כוחם בנעיצת מסמרים לתוכם בכפות ידיהם. כל הנשים בווינה מאוהבות בשמשון החדש הזה. שנאה גזענית, גאווה והתחסדות – לכל אלה אין כאן כל משמעות".
ברייטבארט, אותו "שמשון החדש", היה גם חסיד נלהב של הציונות, ונהג לשאת על גופו מגן דוד כשנכנס לזירת הקרקס. שמועות טענו כי הוא תמך ברעיון הצבא היהודי של זאב ז'בוטינסקי, ואף רקח עם האחרון תוכנית לפיה ישמש כגנרל של הצבא היהודי העתידי בפלשתינה. בזמנו רווחה אמרה ביידיש על פיה "אם אלף ברייטבארט יקומו מקרב היהודים, לא ירדפו עוד את העם היהודי".
"שיגעון ברייטבארט" הוביל ליצירת פולקלור סביב דמותו. שירים, סיפורים, ופואמות נכתבו עליו, והוא אף זכה להעניק חסויות על מוצרים וגם תרם את המוניטין שלו לקורס בריאות גופנית בהתכתבות, שבו המנויים קיבלו מדריכים המפרטים את הרגלי האכילה והאימונים של ברייטבארט.
ברייטבארט תכנן להגיע לארץ ישראל לסדרת מופעים בהשראת שמשון הגיבור, לחיזוק והשראה ליהודי היישוב, אך למרבה הטרגדיה, הקריירה המשגשגת שלו – שהחלה רק שש שנים קודם לכן – נגדעה. באוקטובר 1925 במהלך אחת ממופעיו אירעה לו תקלה פטאלית – הוא ניסה כדרכו, לתקוע במחי יד, מסמר בבול עץ. למרבה הצער, הפעם זריזותו לא עמדה לו והמסמר נתקע בירכו. למרות ניתוחים רבים, שכללו גם את קטיעת שתי רגליו, כעבור זמן קצר הוא נפטר מהרעלת דם, והוא בן 32 בלבד.
הלווייתו של ברייטבארט נערכה בברלין בהשתתפות אלפי אנשים. בעיתון "דואר היום" דיווחו כי "בשטח של קילומטרים אחדים מבית הקברות עמדו מאות מכוניות ושמשי בית הקברות הזקנים מצהירים כי הם אינם זוכרים בחייהם לוויה יהודית ענקית כזאת בברלין". מי שהספיד את ברייטבארט היה הרב עזריאל מונק, רב קהילת עדת ישראל בברלין, שאמר כי "המנוח רכש את אהדתם של מיליונים מעריצים ברחבי העולם ומבלי לשים לב לכל ההדר והפאר להם זכה מצד העולם הרחב, לא שכח מעולם כי הוא יהודי. תמיד היה בא בין אחיו היהודים באשר הם, והיה מביע להם את שמחתו הרבה, שיש ליהודים כיום האיש החזק ביותר בעולם". הרב מונק הדגיש את הפער בין הפיזיות האימתנית של ברייטבארט לבין האופי הרגיש שלו. "סמלי מאוד", הכריז "שלגבר שניפץ שלשלאות הספיקה מילה טובה אחת של אדם אחד, כדי להמיס את ליבו כחמאה".
לאחר מותו ניסו שני אחיו, יוסף וגרשון – גם הם בעלי גוף – להמשיך את המורשת של אחיהם אולם לא זכו לשחזר את ההצלחה. "יהדות השרירים" מצאה גיבורים חדשים ושמו של ברייטבארט נעלם בתהום הנשייה.
