בכל פעם שאת נכנסת לקלפי להצביע, או מקבלת חופשת לידה על חשבון המדינה; בכל פעם שאתה לוקח יום חופש לסידורים, או זוכה למענק כספי בזמן מגפה – תשתדלו לזכור שזה לא מובן מאליו. תשתדלו להכיר תודה.
כן נכון, יש עוד הרבה מה לשפר ולתקן, אבל עדיין בכל הנוגע לזכויות סוציאליות, יחסית להיסטוריה האנושית, "אנחנו עומדים על כתפי ענקים" כפי שתיאר ניוטון הגדול את הזכות שהייתה לו ליהנות מההישגים המדעיים שקדמו לו. כי בדיוק כפי שהמהפכה המדעית סבלה מחבלי לידה ארוכים, כך גם מדינת הרווחה המודרנית לא צמחה בשדות החופש. הרבה ייסורים ודמעות זרמו בנהר הפרולטריון במהלך המאה ה-20, כשרבבות גיבורים וגיבורות – חלקם מוכרים וחלקם אנונימיים – נלחמו עבור הדורות הבאים, בעודם משלמים מחיר כבד, רק כדי שאנחנו נוכל לקטר היום, בראשית המאה ה-21.
אם, למשל, איתרע מזלכם להיות מהגרים יהודים או איטלקים באמריקה של ראשית המאה ה-20, רוב הסיכויים היו שבכדי לשים אוכל על השולחן, נאלצתם לבלות באחת מסדנאות היזע הרבות שאכלסו את העיר ניו-יורק באותה עת.
קולמוסים רבים נשברו על תופעת "סדנאות היזע" של אמריקה, עשרות רבות של שנים לפני שאלה עברו בעיקר למזרח הרחוק. גברים ונשים, ילדות וילדים, רובם מהגרים טריים, שנאלצו לעבוד 14 ולפעמים 16 שעות ביממה, ללא הפסקות, בתנאים מחפירים, בעודם נתונים להתעללות והתעמרות מצד המעסיקים. הימים היו ימי העידן של הקפיטליזם האמריקאי הפרוע, טרום הולדת המושג "רגולציה", שנים בהם "הברונים השודדים", שהיום נהוג לכנותם "טייקונים", שלטו בכלכלה האמריקנית. הרבה לפני הניו-דיל של רוזוולט, הרבה לפני רעיונות הצדק החברתי והשוויון המגדרי שאנו חווים כיום.
קלרה למליך הייתה חוליה בשרשרת של גיבורות סוציאליסטיות יהודיות כמו רוזה לוקסמבורג, אמה גולדמן, רוזה שניידרמן ופאולינה ניומן, בין השאר, שהביאו אותנו עד הלום. למליך נולדה למשפחה אורתודוקסית באוקראינה בשנת 1886. למרות התנגדות הוריה היא למדה קרוא וכתוב בגיל צעיר, וכדי לרכוש ספרים עבדה בתפירת כפתורים ובמתן שיעורים פרטיים. בשנת 1903, בעקבות פוגרום קישינב, היגרה משפחתה לאמריקה.
זמן קצר לאחר מכן מצאה את עצמה למליך מתגייסת לפרנסת המשפחה, באחת מסדנאות היזע של תעשיית הטקסטיל אשר יותר ממחצית מעובדיה היו נשים יהודיות – חלקן בנות 14 ואף צעירות יותר. באותם ימים נכנסה לשימוש מכונת התפירה התעשייתית, והפועלות נאלצו להכפיל את תפוקתן, באותו שכר ובאותן תנאים ירודים. למליך, בעלת חוש הצדק המפותח, התבלטה כמנהיגה, וארגנה מחאות נגד שעות העבודה הארוכות והתנאים הקשים.
עלייתה על בימת ההיסטוריה התחילה בספטמבר 1909, עת ארגנה שביתה במפעל לחולצות מחויטות לנשים, על רקע סירוב ההנהלה לאפשר את הצטרפות הפועלים והפועלות לאיגוד מקצועי. על מנת לשבור את המפגינים, הנהלת המפעל הפעילה בריונים וגנגסטרים שהטילו את חתתם על המוחים. אחת מתוצאות המפגש עם הבריונים הייתה שש צלעות שבורות של למליך.
חודשיים מאוחר יותר, ב-22 לנובמבר 1909, השבוע לפני 112 שנה, נערך כנס הזדהות שארגן ILGWU (ארגון עובדי הטקסטיל הבינלאומי), בנוכחות 20,000 פועלות מקומיות. לאורך שעתיים שמעה למליך את הדמויות המובילות של תנועת העבודה האמריקאית והמנהיגים הסוציאליסטים של הלואר איסט סייד, נושאים נאומים משמימים על הצורך בסולידריות ולכידות. בחוצפה אופיינית, היא ניצלה את פרק הזמן בין נואם אחד למשנהו, טיפסה לבימה, וצעקה: "הקשבתי לכל הדוברים, ואני חייבת להגיד שנגמרה לי הסבלנות. אני בחורה עובדת, אחת מאלו ששובתות נגד תנאים בלתי נסבלים. נמאס לי להקשיב לנואמים שמדברים באופן כללי. מה שאנחנו צריכים זה להחליט אם לשבות או לא. אני מציעה שנצא לשביתה כללית".
יש קונה את עולמו בכמה שנים, ויש קונה את עולמה בשעה אחת. הקריאה של למליך התפשטה בקרב הפועלות כאש בשדה קוצים, וההפגנה, שהתחילה 11 שבועות של שביתה כללית בענף הטקסטיל, הפכה לאחד האירועים המכוננים בתולדות מאבק פועלות ענף הטקסטיל בכלל והנשים בפרט. לאחר שבועות של מאבק חריף, בו נשפטו ונאסרו מאות מן השובתות המפגינות, נכנעה ההנהלה ונכנסה למשא-ומתן עם הפועלות. בהסכם שהושג קוצצו שעות העבודה מ-65 ל-52 בשבוע, הוכרו ארבעה ימי חופשה בתשלום, והוקמה ועדה משותפת להנהלה ולעובדים לבירור וגישור בכל מחלוקת שתתעורר. דעת הקהל – גם של אמריקה השבעה והחומרנית – נטתה לצד השובתות וקלרה למליך הפכה לסמל ודמותה סיפקה השראה לכמה רומנים ולמיליוני נשים עובדות.
אפקט ההפגנה והשביתה שהגיעה אחריה היו בעלי סדר גודל היסטורי ושימשו תקדים שלאורך ימים שינה לגמרי את תנאי העבודה במשטר ההיפר-קפיטליסטי באמריקה של ראשית המאה ה-20. תעשיית בגדי הגברים בשיקגו, למשל, אימצה את המודל של למליך כש-33,000 פועלים, בהנהגת סידני הילמן, פתחו בשביתה שנמשכה ארבעה חודשים, עד שהושג הסכם דומה לזה שהשיגו הפועלות בניו-יורק.
למליך לא נחה על זרי הדפנה. היות ואחרי ההפגנה היא נכנסה לרשימה השחורה של מפעלי הטקסטיל בניו יורק, היא הקדישה כעת את מאמציה למאבק למען ארגון הנשים העובדות הסופרג׳יסטיות (התנועה למען זכות הצבעה לנשים). ובכלל עם השנים הפכה למליך למה שכיום נהוג לכנות "אקטיביסטית סדרתית". מאבקים נוספים שארגנה היו חרם צרכנים כמחאה על מונופול המחירים של קצביות כשרות, שביתת מחאה על עליית שכר הדיור ויוקר המחייה, הקמת ארגון סיוע כלכלי לנשים שבעליהם שובתים, והקמת ארגון שלימים הפך לקואליציה של ארגוני נשים שהציעו, דרשו והתוו פתרונות למשפחות בימי השפל הגדול והמשבר הכלכלי בארצות הברית. בנוסף, למליך דחפה וסייעה להקמת איגודי עובדים בכל מקום שהלכה, כולל בבית האבות בו נפטרה בגיל 96.
סיפורה של קלרה למליך, כמו של מאות נשים יהודיות פורצות דרך מכל העולם, מוצג אצלנו במוזיאון היהודי הגדול בעולם, אנו – מוזיאון העם היהודי.