הוא היה מעין גירסא יהודית של פורסט גאמפ, הוא נחשב לאחד האנשים העשירים והחזקים בארה"ב, איש מסתורין בינלאומי שהפיל ממשלות ועמד מאחורי הפיכות, ושינה הסכמים ממשלתיים לפי צרכיו העסקיים. הסיבה שככל הנראה לא הכרתם את שמו, היא העובדה שהוא שמר בקנאות על אנונימיות – סם זמוריי (Sam Zemurray), "איש הבננה", שהקים אימפריה עסקית בעשר אצבעות, ושדמותו הייתה שילוב מרתק וחד פעמי של דמויות גדולות מהחיים כמו הווארד יוז וגטסבי הגדול.
זמוריי נולד בקישינב בשנת 1877, כשמואל דוידוביץ', להוריו דוד ושרה זמורה (לבית בלוזמן), משפחה יהודית ענייה שהיגרה לאמריקה כששמואל היה בן 14, יתום מאב ושינה את שמו לסם זמוריי.
את הצלחתו העסקית הראשונה רשם בניו אורלינס, שם ניצל את העובדה שהסוחרים נהגו לזרוק בננות בשלות, מחשש שמא יתקלקלו לפני הספקתן למכירה. זמוריי רכש בזול את הבננות שהגיעו לנמל בספינות ממרכז ודרום אמריקה, הבשילו בדרך ועמדו להיזרק ומכר אותן לסוחרים שהיו ממוקמים באזור תחנת הרכבת ולאורך המסילה מניו אורלינס לעיר בה התגורר עם משפחתו, סלמה, אלבמה. תוך כשלוש שנים והוא רק בן 21 הרוויח "איש הבננה" 100,000 דולר: "כשהייתי בן 18 נכנסתי לג'ונגל וכשהייתי בן 21 יצאתי החוצה. ובשם אלוהים, הייתי עשיר!" אמר בערוב ימיו. בעקבות ההצלחה המהירה, זמוריי רוכש אדמה בהונדורס ומתחיל לגדל את הבננות בעצמו, אותן הוביל לארה"ב בעזרת מספר ספינות שרכש.
בשנת 1930 זמוריי מוכר את החברה שלו, "קוימל פירות" (Cuyamel Fruit) לענקית הפירות United Fruit Company (חברת הפירות המאוחדת) תמורת למעלה מ-30 מיליון דולר. אחרי שהאחרונה נקלעת לצרות בעת השפל הגדול, זמוריי נקרא לעמוד בראשה ולהציל אותה. כשהגיע לראשונה לישיבת דירקטוריון של החברה, בנוכחות מנהלי החברה, כולם בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, חבורה שחצנית נגועה באנטישמיות כמיטב המסורת של התקופה (כשחיפש בית מגורים בבוסטון, סירבו למכור לו בשל יהדותו), הם לעגו למבטא שלו והטיחו בו: "לא מבינים מילה ממה שאתה אומר". כעבור זמן קצר חזר לחדר הישיבות וירה לכיוונם: ״נראה אם תבינו את זה – כולכם מפוטרים!".
אחת הסיבות לצמיחתו הכלכלית המהירה של זמוריי הייתה הקלות המס שקיבל מהממשל בהונדורס. אולם כל זה עמד להשתנות כאשר הממשלה המקומית נדרשה לטפל בחוב הלאומי שלה, וממשלת ארה"ב החלה לגבות מיסים כדי לכסות את החוב. המיסוי עתיד היה לפגוע קשות בעסקיו של זמוריי, אולם האחרון לא הסכים לוותר בקלות על מפעל חייו, ולכן יצר קשר עם הנשיא המודח של הונדורס, מנואל בונילה, שגר בגלות בניו אורלינס. ביחד עם שכירי חרב הם תכננו הפיכה צבאית, שהסתיימה בהצלחה. זמוריי עלה חזרה על הסוס, וזכה שוב בהקלות המס שהצילו את העסק שלו.
בזמן כהונתו של זמוריי כנשיא חברת הפירות המאוחדת, החברה העסיקה מעל ל-100,000 עובדים, ונכסיה כללו 75% משטחי האדמות הפרטיות בגואטמלה והונדורס. לחברה היה צי שמנה מעל ל-60 אניות משא ונמלי בית משלה בצפון הונדורס, בפורטו קורטז ובניו אורלינס. החברה אף החזיקה קווי רכבת פרטיים והייתה אחראית על הדואר וקווי הטלפון במדינות אמריקה המרכזית.
במהלך מלחמת העולם השנייה איבד זמוריי את בנו, סם ג'וניור, טייס בצבא ארצות הברית, שנפל באלג'יריה. זמוריי השבור מצא נחמה בקשר עם חיים ויצמן שבנו, מיכאל עוזר, היה טייס שנהרג בזמן שירותו בצי המלכותי, חודש בלבד קודם לנפילתו של סם ג'וניור. ויצמן וזמוריי הכירו כבר ב-1922 בזמן ביקורו של הראשון בארה"ב לגיוס תרומות ותמיכה בסוכנות היהודית ומאז בכל ביקור נוסף של מי לימים הפך לנשיאה הראשון של מדינת ישראל העצמאית.
בגלל אהדתו לציונים הראשונים, יהודי מזרח אירופה, כמו זמוריי עצמו, שהשתלטו על גורלם. הוא נתן להם תמיכה ככל יכולתו. הוא תרם חצי מיליון דולר לסוכנות היהודית, מאות אלפי דולרים להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, להקמת מכון דניאל זיו (לימים מכון ויצמן למדע), 700 אלף דולר להקמת תחנת כוח בארץ ישראל ושימש כמנהל התאגיד הכלכלי של ארץ ישראל. בספרו "מסה ומעש" כתב ויצמן כי "הצלחתו (של זמוריי) במרכז אמריקה באה לו בעיקר בגלל העובדה שהיה מרבה לעשות צדקה וחסד עם הפועלים שהיה מעסיק במטעיו – דבר שהיה רחוק מבני תחרותו. הוא בנה בתי ספר, בתי חולים, מחנות נופש וכפרים למופת".
הקשר עם ויצמן חילץ מזמוריי את הסנטימנט היהודי והוא החל לפעול ברוב מרץ למען בני עמו. התרומה הראשונה שלו הייתה למוסד לעלייה ב'. זמוריי חלש, כאמור, על צי של אניות משא, חלקן בעלות מערכת אוורור טובה, שהפכה אותן ליעילות גם עבור הובלת אנשים. שורשיו הרוסיים-יהודיים של סם זמוריי היו מצע מצוין לקשר שנרקם בין אנשי המוסד לעלייה ב' לבין "מלך הבננות" היהודי.
בספר "הצי הסודי של היהודים", שכתב מורי גרינפילד, הוא מתאר כי בין השנים 1946 – 1948 נרכשו בארצות הברית כעשר אניות מעפילים שציוותו עליהן כ-250 מתנדבים. בכל הרכישות וגיוס המתנדבים, היו מעורבים זמוריי ואנשיו, וההערכה היא כי כל אחת מהאניות נשאה כ-7,500 מעפילים מנמלי בולגריה ורומניה לארץ-ישראל.
פעילותו הציונות של זמוריי לא הסתיימה רק בהעפלה. אחד האירועים המרכזיים שבהן לקח חלק פעיל, הייתה תרומתו מאחורי הקלעים לתוצאות הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר. לבקשתו של ויצמן, זמוריי ניצל את קשריו הענפים בדרום אמריקה והפעיל את כל כובד משקלו כדי לנסות לשכנע את הממשלות להצביע בעד.
באותו הערב, כך מספר ויצמן בזיכרונותיו, זמוריי התיישב ליד הטלפון והתחיל "לעבוד". הוא שאל כל מנהיג באמריקה המרכזית שתי שאלות: איך אתה מתכוון להצביע על חלוקה? והאם ניתן לשנות את הצבעתך? בגמר הסבב הטלפוני, זמוריי אמר לוויצמן שההצבעה ממקסיקו ועד לקולומביה עומדת למכירה, אך המחיר היה לרוב גבוה. בסוף ההצבעה כל מדינות אמריקה המרכזית שינו את הצבעתן והצביעו "בעד", מלבד הונדורס שנמנעה, בגלל לחץ של הקהילה הערבית. זמוריי סיכם לעצמו את ההצבעה במילים: "אינך משיג דבר מבלי להיאבק עליו".
זמוריי המשיך לפעול למען מדינת ישראל גם לאחר הכרזתה, בעיקר בזמן מלחמת העצמאות כשהשתמש בצי האניות שלו, כדי להבריח, בזמן האמברגו, נשק ומזון למדינה הצעירה.
סם זמוריי נפטר בגיל 84 בניו אורלינס ממחלת הפרקינסון. לביוגרפיה שלו שפורסמה ב-2012 נתן המחבר, ריץ' כהן, את השם: ״הדג שבלע לוויתן".