"אצלנו בבית לא דיברו על שום דבר שקשור לשואה או לפרעות", מספרת אילנה בר-גיל ממודיעין. "כשאמא התחילה לקבל רנטה מגרמניה הייתי בהלם. ואז לאט-לאט היא התחילה לספר. ב-1945 דינה, אמא שלי, הייתה בת 9, אמצעית בין ששה אחים ואחיות. היא לא זוכרת הרבה מהפוגרומים, אבל זוכרת שכל הזמן הייתה רעבה. הם חיפשו אוכל בפחים ויום אחד היא מצאה פרוסת לחם שהייתה עליה צואה של עכברים. אבל היא הייתה כל כך רעבה, שפשוט העיפה את הצואה עם האצבעות ואכלה את הלחם".
לוב נכבשה על ידי הבריטים מהשליטה האיטלקית-גרמנית כבר בינואר 1943 והשליטה הבריטית ביטלה את חוקי הגזע, הדיכוי וההשפלה נגד היהודים וכמובן, הסירה את איום "הפתרון הסופי". היהודים שנדרשו לצאת לעבודות כפיה או נכלאו במחנה הריכוז ג'אדו חזרו לבתיהם. כארבעה חודשים אחר כך שוחררה גם תוניסיה והיהודים שגורשו לשטחה ונלקחו למחנות הסגר וכפייה, חזרו גם הם. עד סוף המלחמה חזרו ללוב גם היהודים שנכלאו ושרדו את מחנות הריכוז באירופה.
חלק מהחיילים ששחררו את לוב היו בני היישוב היהודי בארץ ישראל והתנדבו לצבא הבריטי, והקשר בינם לבין יהודי המקום חידש גם את התנועה העברית והפעילות הציונית. הקהילות המקומיות ומערכת החינוך היהודית גם הן חזרו לפעילות סדירה. ללוב הגיעו אפילו שליחים מארץ ישראל, למרות המגבלות הבריטיות שאסרו את כניסתם של המורים לעברית מארץ ישראל ולא הסכימו לחדש את פעילותה של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית".
מצד אחד המדינה התחילה לחזור לעצמה אחרי המלחמה, המשק היה בצמיחה, התחיל גם שיקום התעשייה, המסחר והבניה ומערכת היחסים בין ערבים ליהודים הייתה הדוקה מאד. כל אזרחי לוב חשו שותפות גורל בעקבות המלחמה וטיפחו תקווה לחיים טובים יותר. אבל הפריחה הכלכלית של לוב לא נמשכה יותר מדי זמן. הבריטים המשיכו להילחם בגרמניה הנאצית על אדמת אירופה והזניחו את המדינות המשוחררות בצפון אפריקה.
המיתון העמיק וכך גם האבטלה ובמקביל למשבר הכלכלי החלה להתחזק מחדש הלאומנות הערבית. אחת התנועות הלאומניות הבולטות, "אלח'זב אל-ווטאני" ניצלה את אי הוודאות במעמדה המדיני של לוב ודחקה לעצמאותה המלאה באופן מידי. שנאת זרים ומיעוטים פשטה ברחובות וכמובן, הראשונים על הכוונת היו היהודים.
הפיצוץ לא איחר לבוא. כמעט כמו תמיד, הוא התחיל מעלילת דם: שמועות שקריות על מעשי אכזריות של היהודים כלפי הערבים בארץ ישראל החלו להיות מופצות ועליהן נוספו גם האשמות כאילו האתרים הקדושים למוסלמים בירושלים – מחוללים.
ב-4 בנובמבר 1945 פרסם העיתון היומי מאמר גדול ותומך על אודות הפגנות המוניות שנערכו בסוריה ולבנון נגד היהודים. הפרעות בטריפולי פרצו באותו יום, לפנות ערב. אלפי ערבים משולהבים פרצו לשכונות יהודיות, חמושים באלות וברזלים. הם מחצו כל מה שנקרה בדרכם. רצחו, שרפו והתעללו. הבריטים לא התערבו. חיילי היחידה הארצישראלית ניסו לסייע בערב הראשון לפרעות, אבל המפקדים ריתקו אותם לבסיס, כדי שלא יתערבו. חלקם הפרו את הריתוק, פרצו את מחסן הנשק ויצאו להגן על אחיהם. חלקם נעצרו והורחקו, חלקם המשיכו לסייע מרחוק ולעדכן את העולם ואת הישוב בארץ במה שקורה, כדי שיתערבו במצב.
באותו זמן שהתה בטריפולי פלוגה עברית אחת בלבד של הצבא הבריטי. החיילים המשיכו לסייע לאוכלוסייה מקומית, הדריכו את הנוער ואף ניסו להקים סניף מקומי של ארגון "ההגנה" כדי שהיהודים יוכלו להגן על עצמם בפני הפורעים, כשהמצב התחיל להידרדר. הדבר דלף לשלטונות והבריטים בלמו את היוזמה, כשהם מבטיחים לדאוג לביטחונם של היהודים.
"אח של סבא שלי, עזרא נעים, היה גר מחוץ למרכז היהודי", נזכר חיים נעים, שהיה אז בן 8, בעדותו לפרויקט "רואים את הקולות" של המשרד לשוויון חברתי, יד בן צבי ואנו – מוזיאון העם היהודי. "לא היו לו אמצעים כספיים אז הוא גר במרחק של קילומטר וחצי, בסביבה ערבית. הוא היה מאוד דתי ומאוד תמים. הוא הצליח לברוח לפני שהתחילו המהומות וכמעט הגיע למרכז היהודי, אבל בלחץ הוא שכח את התפילין ואת הטלית והחליט לחזור הביתה. הפורעים תפסו אותו בביתו ורצחו אותו. שחטו אותו. אחרי שהסתיימו הפרעות, אבא שלי הלך לראות מה קורה איתו ומצא אותו שחוט, מתבוסס בדם של עצמו".
הפרעות נמשכו ארבעה ימים ולילות. משפחות שלמות נרצחו בעינויים, חלקן נשרפו בחיים. 133 נרצחים השאירו אחריהם 30 אלמנות ו-92 יתומים. רבים נפצעו, חלקם מתו מפצעיהם בהמשך, רבים נשארו נכים לכל החיים. היו דיווחים על נשים ונערות שנאנסו והצליחו להינצל רק אחרי שהסכימו להתאסלם. בתי עסק נבזזו ונהרסו, בתי כנסת חוללו, 12,000 יהודים נותרו ללא קורת גג ומקור פרנסה.
את הניצולים אכסנו במחנות פליטים בצפיפות גדולה בתנאים מאד קשים. בסופו של דבר הבריטים עצרו כ-600 פורעים ערבים שפחות מחצי מהם הועמדו למשפט. חלקם זוכו. נעצרו גם 10 יהודים שהיה להם האומץ להתגונן כדי שלא ירצחו אותם והם קיבלו עונשי מאסר.
שלושה שבועות עברו עד שב-27 בנובמבר הצליחו השלטונות הבריטיים לערוך פגישה בין נציגי היהודים לנציגי הערבים כדי להשליט סדר. אחרי דיונים ארוכים הצדדים הסכימו ביניהם על רגיעה. היא החזיקה מעמד עד הפעם הבאה, שהגיעה בפרעות טריפולי 1948.