על מצבתה של ד"ר בת-שבע יוניס-גוטמן בבית קברות טרומפלדור במרכז תל-אביב אין תאריך לידה, אלא רק את תאריך העלייה שלה לארץ. כך היה נהוג בקרב אנשי העלייה השנייה: לזנוח את כל מה שגלותי מאחור ולהיוולד מחדש בארץ ישראל.
ובכן, אחת הרופאות הראשונות של היישוב העברי נולדה ב-1 בינואר 1880 בכפר טרוטינה, דרום מערב האימפריה הרוסית דאז. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, משכיל עברי וחובב ציון, בעל מפעל למוצרי סדקית. הוא התחתן עם פייגה בת שמואל ליפשיץ מקישינב, גם היא ממשפחה ציונית בעלת ממון.
כעבור מספר שנים עברה המשפחה לאודסה, כדי לאפשר חינוך טוב יותר לארבעת ילדיהם. בת-שבע למדה לימודים כלליים בגימנסיה פרטית וגם למדה עברית אצל יהודה-לייב דוידוביץ', אחד מהראשונים שדיברו עברית בגולה. יחד עם שאול טשרניחובסקי, נחום סלושץ ויוסף קלויזנר הם הקימו את אגודת "שפתנו אתנו".
בת-שבע סיימה את הגימנסיה בהצטיינות בשנת 1897 כשהיא חולמת על דבר אחד: להיות רופאה. באותה תקופה נאסר על נשים באימפריה רוסית ללמוד רפואה והדרך היחידה שלה להגשים את חלומה היה להתקבל ללימודים באחת האוניברסיטאות באירופה: ציריך, ברלין או ז'נבה.
אביה התנגד נחרצות לרעיון שבתו בת ה-17 תעזוב את הבית למדינה אחרת. "למה לך רפואה? אולי תלמדי משהו מעשי, כמו תפירה או כובענות, כדי שתוכלי לפרנס את עצמך", הוא הפציר בה, אבל אמא פייגה דווקא תמכה ועזרה לילדה עם סכום הכסף הדרוש לנסיעה.
בת-שבע הגיעה לז'נבה, רק כדי להבין שהיא עדיין צעירה מדי ולא תוכל להתקבל ללימודים. בוועדת הקבלה ייעצו לה לחזור הביתה ולנסות להתקבל שוב בעוד שנה, אך בת-שבע פרצה בבכי מול הפרופסורים ההמומים והסבירה להם על הבריחה מאביה והחלום שעוד רגע מתנפץ.
הם נעתרו לבקשתה ולא התחרטו: למרות גילה הצעיר, בת-שבע סיימה את שנת הלימודים הראשונה בהצטיינות. הישג גדול יותר אפילו היא רשמה כשחזרה לאודסה לחופשת קיץ, שם אביה הנרגש, המפויס והגאה העניק לה במתנה שעון זהב.
במהלך לימודיה הצטרפה בת-שבע לקבוצת סטודנטים ציונית שבראשה עמד חיים וייצמן, אז דוצנט בפקולטה לכימיה. יחד איתה למדו בפקולטה לרפואה גם אלכסנדרה בלקינד, שהגיעה ללימודים מארץ ישראל. מאוחר יותר, בשנת 1903 הצטרפה אליהן גם מרים קיסילובה, שכבר הספיקה לסיים שנה אחת של לימודי רפואה בברלין. בהמשך הן יהפכו לרופאות הראשונות של היישוב העברי בארץ ישראל.
בשנת 1904 סיימה בת-שבע את לימודי הרפואה בהצטיינות, קיבלה תואר דוקטור וחזרה לאודסה, כדי להתחיל את ההתמחות בבית החולים היהודי באודסה, שאז נחשב לאחד מבתי החולים הגדולים והמתקדמים ביותר באימפריה הרוסית. שלוש שנים אחר כך, היא גם סיימה בהצלחה את הבחינות ממשלתיות וקיבלה רישיון לעסוק ברפואה.
לקראת 1909 החליטה בת-שבע לממש את החלום הציוני ולעלות לארץ ישראל. הישוב היהודי היה זקוק נואשות לרופאות ורופאים. אסתר, אחותה, כבר התיישבה עם משפחתה בגדרה. בת-שבע נסעה לברלין, לעבור השתלמות בתחום המיילדות, הגינקולוגיה ומחלות העיניים מאחר ושתי המחלות הנפוצות מהן סבלו המתיישבים היו מלריה וגרענת שפוגעת בראייה.
ב-11 באפריל 1909 ד"ר בת-שבע יוניס הגיעה לנמל יפו והשתקעה בגדרה, אצל אחותה. למרות ששמעה לא מעט על מצב הרפואה בארץ, כשראתה אותו במו עיניה, הבינה עד כמה הוא חמור. היה מחסור במרפאות נשים ומרפאות שיניים, בתי חולים פעלו בצפיפות נוראית, בתנאי תברואה ירודים שגרמו לתחלואה ותמותה רבה, בעיקר בקרב אימהות ותינוקות.
בגדרה עצמה לא היה רופא, לא היה בית מרקחת ולא הייתה אפילו מיילדת. כדי לקבל שירות, היו צריכים התושבים לנסוע לראשון לציון. כך, ד"ר יוניס הפכה לרופאה הראשונה של גדרה. תפקידה היה לדאוג לבריאות התושבים, לטפל במחלות מידבקות וגם ליילד לפי הצורך. בכל שעה, ביום ובלילה, היו יכולים לקרוא לה להגיע לחולה. למרות העומס הרב, ד"ר יוניס פתחה בית מרקחת במושבה והעניקה שירות לכולם, ללא יוצא מן הכלל, יהודים וערבים. המשכורת שלה שולמה על ידי וועד המושבה.
בת-שבע יוניס, בוגרת אוניברסיטת ז'נבה, ילדת תפנוקים של אמא ואבא מאודסה למדה לרכוב על חמור, כדי שתוכל להגיע למטופלים שלה באזור. היא אפילו קיבלה "רישיון" רכיבה, אחרי שלמדה להחזיק את עצמה באוכף.
אחרי שנה בגדרה היא עברה זמנית לחדרה, כדי להחליף את ד"ר הלל יפה, שיצא להשתלמות באירופה. בחדרה היא מצאה אהבה. שמחה בן ציון (גוטמן) היה סופר ומורה, אלמן ואב לחמישה ילדים.
המשפחה רכשה מגרש ברחוב השחר 7 בתל-אביב. בחלקו האחד בנתה משפחת יוניס-גוטמן בית דו-קומתי, ואת חלקו הנוסף היא נידבה לגימנסיה הרצליה כדי לייצר שביל מעבר מרחוב השחר לבניין הגימנסיה.
עם המעבר לתל-אביב הצטרפה ד"ר יוניס לצוות בית החולים "שער ציון" ביפו, המרכז הרפואי היהודי היחיד באזור. ב-"שער ציון" עבדה גם ד"ר בלקינד, חברתה של ד"ר יוניס ללימודים בז'נבה. שתיהן, רופאות נשים בהתמחותן, העניקו שירות לנשים רבות שהעדיפו להגיע אליהן ולא לרופאים-גברים.
עם שתי רופאות נשים במרכז רפואי אחד קמה לה מחלקה גינקולוגית שמעניקה שירות לנשים מהסביבה, יהודיות וערביות. גם תושבות האזור המוסלמיות השמרניות ביותר הגיעו אליהן, כשהבינו את היתרונות של הטיפול במסגרת בית החולים.
בנוסף להיותה רופאת נשים, ד"ר יוניס שימשה גם כאסיסטנטית של ד"ר אריה פוחובסקי, מייסד הכירורגיה העברית בארץ ישראל. ד"ר פוחובסקי עלה לארץ בהחלטה לייסד בית חולים כירורגי פרטי ולכן הביא איתו את כל מה שצריך, החל ממכשירי ניתוח ועד חומרי תחבושות סטריליים בכלי זכוכית סגורים. ד"ר יוניס דיווחה כי בשנה הראשונה לעבודתה נעשו בבית החולים 46 ניתוחים מורכבים בהרדמה. אף אחד מהמנותחים לא נפטר וכולם השתחררו בשלום מבית החולים.
בנוסף לעבודתה מסביב לשעון, הייתה ד"ר יוניס גם חברה בוועדה הסניטרית של אחוזת בית. חברי הוועדה פעלו בהתנדבות ומטרתה הייתה לדאוג לשלומם של התושבים, להנחיל להם את כללי ההיגיינה כדי למנוע התפשטות מחלות מידבקות ועל הדרך ליצור עם יהודי חסון וברא בגופו ובנפשו בארץ אבותיו. המערכת המסודרת שהתפתחה בעקבות פעילות הוועדה הייתה הבסיס לרפואה הציבורית בארץ ישראל.
ד"ר יוניס הייתה פעילה גם באגודת "בנות ברית" בתל-אביב וב"התאחדות נשים לשיווין זכויות", שמטרתן הייתה לקדם אוכלוסיות חלשות, בעיקר תינוקות וילדים ולקדם את זכויות הנשים בארץ.
במסגרת עבודתה בבית חולים "שער ציון" ביפו, זיהתה ד"ר יוניס מצוקה רבה בקרב האוכלוסייה של יוצאי תימן בעיר. באוגוסט 1913 היא פותחת מעון יום למען ילדי אימהות תימניות מיפו שמתפרנסות בתור עוזרות בית וכובסות שעובדות שעות ארוכות.
למעון התקבלו כ-20 תינוקות ופעוטות עד גיל 3, בהם טיפלו שתי גננות וד"ר יוניס הייתה אחראית על ההשגחה הרפואית. כדי שהמעון לא יהפוך למוסד צדקה, הוחלט שכל אם תשלם על המעון סכום סמלי, מה שסייע במאמץ משותף לאחזקת המעון.
בתחילת 1914 מונתה ד"ר יוניס למנהלת מחלקת הנשים והיולדות בבית חולים "שער ציון", תפקיד שהיא מילאה עד סגירת בית החולים. במקביל היא קיבלה מטופלות גם במרפאתה הפרטית ברחוב השחר 7.
בנוסף לכל פועלה, הייתה ד"ר יוניס אחת המייסדות של "האגודה המדיצינית העברית שבא"י", שריכזה את כל הפעילות הרפואית ברחבי הארץ ולימים הפכה להסתדרות הרפואית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נשארה ד"ר יוניס יחד עם כמה רופאים נוספים לטפל באוכלוסייה המקומית, עד שבשנת 1917 הוכרז על גירוש האוכלוסייה היהודית מיפו. בית חולים "שער ציון" נסגר וד"ר יוניס עברה עם המגורשים לפתח תקוה. אחרי סיום המלחמה, אחרי שהבריטים כבשו את הארץ, היא חזרה לתל-אביב, והמשיכה לעבוד בבית חולים ולקבל מטופלות במרפאתה הביתית.
באוגוסט 1918 הגיעה לארץ "היחידה הרפואית ציונית אמריקאית" של "הדסה" כדי להגיש עזרה רפואית מידית לשיקום היישוב. המבנה הריכוזי של הארגון גרם לחיכוכים בינם לבין אנשי הרפואה המקומיים ורבים מהם אף נאלצו להתפטר. בשנת 1923 הוקמה הסתדרות רפואית עברית בארץ ישראל (ה.ר.ע.) וד"ר יוניס עבדה שם בתור רופאה למחלות נשים במשך 24 שנים, עד יום מותה. מספרים שכאשר הייתה מגיעה לביקורי בית ומגלה את העוני ואת המחסור היא לא רק ויתרה על שכר הטרחה אלא השאירה לעתים גם מכספה, לקניית מצרכים ותרופות.
לד"ר יוניס לא היו ילדים משלה, אבל היא גידלה את חמשת ילדיה של בן זוגה, אחד מהם הפך לצייר נחום גוטמן. בצוואתה הורתה ד"ר יוניס להעביר את הכספים מעיזבונה למוסדות שונים, ביניהם קרן קיימת לישראל וההסתדרות הרפואית. הבית ברחוב השחר נהרס ובמקומו נבנה בניין רב-קומות. אין רחוב על שמה של ד"ר בת-שבע יוניס, לא בתל-אביב ולא בגדרה. בשנת 1952 הוקמה בגדרה מרפאה ובשנת 1963 – נחנכה בתל-אביב טיפת חלב על שמה. ההסתדרות הרפואית מעניקה מלגה על שמה לשם השתלמות במוסד רפואי בחו"ל.