תערוכות עבר

פתיחה: יולי 2023, נעילה: דצמבר 2023 | אוצרים: לסיה ויסקון, אסף גלאי | מנהלת תערוכה: מיכל הומינר | אוצרת ראשית של מוזיאון העם היהודי: ד"ר אורית שחם גובר

התערוכה "אודסה – תל-אביב: ספרות עברית ואמנות אוניברסלית" שואפת להאיר תופעה ייחודית בסיפור היהודי בתחילת המאה ה-20: פריחתם של אמנים יהודים מסוגים שונים באודסה, בירת הדרום הפרוע של האימפריה הרוסית, שהייתה אז מרכז תרבותי אוונגרדי שכונה "פריז לחופי הים השחור".

האמנים היהודים שפעלו באודסה בשלושת העשורים הראשונים של המאה הקודמת התחלקו לשתי קבוצות מובחנות: ציירים ופסלים שחלמו על פריז ושאפו לייצר אמנות אוונגרדית ואוניברסלית ברוח רעיונות של צדק, שוויון וקדמה ובהשראת הסגנונות האמנותיים של אירופה בתקופה זו; ולצידם, ובמקרים רבים תוך שיתוף פעולה, פעלה קבוצת סופרים, עיתונאים והוגים שחלמו על יצירתה של תרבות יהודית חילונית וספרות עברית מודרנית, ביניהם ביאליק, טשרניחובסקי, ז'בוטינסקי, קלאוזנר, רבניצקי, אחד העם, ועוד רבים אחרים.

המהפכה הרוסית טרפה את החלומות של כולם, ובעקבות האונייה המיתולוגית רוסלאן, שיצאה מאודסה ומסמלת את תחילתה של העלייה השלישית, עזבו רבים מהם את עירם ועקרו לתל אביב.

האמנים שבהם הביאו איתם רוח פלורליסטית וחלום על אמנות אוניברסלית ברוח קשת הסגנונות של האמנות המודרנית. ואילו הסופרים שבהם יצרו כאן ספרות עברית מודרנית ברוח התחיה הלאומית היהודית. אלה גם אלה הניחו את התשתית להתפתחותה של התרבות הישראלית המוכרת לנו כיום. אפילו ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזינגוף, גם הוא בן אודסה, שאף להקים עיר לבנה לחופי הים התיכון, בדומה למכורתו שלחופי הים השחור.

פתיחה: 2017, נעילה: דצמבר 2023 | בימוי והפקה: רוברט דה יאנג | עריכה: אריק באסט | אוצר: אסף גלאי | מפיקה: מיכל הומינר | אוצרת ראשית של מוזיאון העם היהודי: ד"ר אורית שחם גובר

מעטים מכוכבי הרוק העולמי אהבו את מדינת ישראל והרבו לבקר בה כמו לאונרד כהן. זה החל בשנת 1960, במפגש אקראי של המשורר האלמוני דאז עם נתן זך בקפה כסית, ונמשך בשתי הופעות ב-1972. בראשונה, שהתקיימה בהיכל הספורט ביד אליהו, פרצה תגרה בין הקהל למאבטחים כשכהן ביקש מהנוכחים להתקרב אל הבמה. בשנייה, שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים, כהן עלה לבמה – ונטש את הקהל בעיצומה של ההופעה לטובת מדיטציה בחדר ההלבשה. כעבור חצי שעה חזר לבמה והעלה דמעות בעיני הנוכחים. מבחינתו של כהן, האירוע היה טראומטי. מי שנכח בהופעה לא ישכח אותה לעולם.

פתיחה: מאי 2016, נעילה: פברואר 2021 | במאית: אורלי מלסה | אוצרי התערוכה: מיכל הומינר ואסף גלאי | עיצוב: טוקן סטודיו לעיצוב אוצרת ראשית של מוזיאון העם היהודי: ד"ר אורית שחם גובר

מוזיאון העם היהודי היה בין המוסדות הראשונים שתיעדו את עלייתם של יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" ואת ראשית קליטתם בארץ בשנים 1984 – 1991. דורון בכר, אז צלם המוזיאון, נשלח לתעד את חיי היהודים באתיופיה והמשיך את התיעוד עד שנות ה-90 של המאה שעברה. כיום קיים בארכיון מוזיאון העם היהודי אוסף נדיר של כ-10,000 תצלומים המספרים את סיפור צעדיהם הראשונים של יהודי אתיופיה. במלאת שלושים שנה למבצע משה, יצאה הבמאית אורלי מלסה למסע בעקבות האנשים המופיעים בתמונות מאז. ביחד עם צוות מוזיאון העם היהודי, היא פנתה אל קהילת עולי מבצע משה באמצעות הפייסבוק, וביקשה את עזרתם בזיהוי המצולמים. היוזמה הניבה אינספור תגובות נרגשות ממי שזיהו את עצמם ואת קרוביהם. מלסה בררה את הסיפורים המרתקים ביותר ותיעדה את מסעם האישי של המצולמים בסרטים המוצגים בתערוכה.

תודתנו:

פתיחה: יולי 2018, נעילה: אוקטובר 2018 | בימוי: איילת מנחמי | הפקה: עמית גינצלר | צילום: בועז יעקב | עריכה: איילת מנחמי ועמית גינצלר | צולם בעזרת אחוזת ראשונים בראשון לציון

מיצב הוידאו ארט “קומה 9” מציג על מסכי טלוויזיה תשעה מטפלים זרים המספרים בו זמנית, בעברית ובגוף ראשון, סיפורים מחייהם של הקשישים שבהם הם מטפלים. בליל סיפורים של נוסטלגיה, כאב, טראומות אישיות שמתערבבות עם אלו הלאומיות – כל אלה משקפים את הפסיפס הישראלי של קיבוץ גלויות. במסך שליד הצופה נראים הקשישים עצמם, כשהם מביטים אליו בדממה, בעיניים מלאות עצב והאשמה. הצופה נאלץ לשמוע את סיפוריהם באופן עקיף דרך המטפלים שלהם. התחושה המוכרת והחמה של “הסלון של סבתא” הופכת לישיבה בכיסא נאשמים ובמהלך הסיטואציה מלאת הניגודים נחשפים הצופים לטקסטים אישיים קשים. המונח “קומה 9” מוזכר באחד הסיפורים והכוונה לקומה האחרונה, הסיעודית, בבית האבות, הקומה שממנה לא חוזרים, התחנה האחרונה במסע. המיצב מבקש להמחיש את הפער שנוצר בין הדורות בחברה הישראלית לאורך השנים ולעורר שאלות לגבי טיב הקשר בינינו לבין הורינו וסבינו.

פתיחה: מאי 2016, נעילה: ינואר 2018 | אוצרי התערוכה: אמיתי אחימן ואסף גלאי | אוצרת ראשית: ד”ר אורית שחם גובר | מנהל אומנותי: יואב קוטנר | עיצוב: טוקן סטודיו לעיצוב

קשה למצוא מוזיקאי יהודי שהשפיע על תרבות המאה העשרים יותר מבוב דילן, זוכה פרס נובל לספרות ב- 2016. בשנת 1999 כלל אותו הטיים מגזין ברשימת מאה האנשים החשובים ביותר של המאה העשרים, והגדיר אותו “משורר, אמן, מבקר חברתי והרוח המדריכה של דור תרבות הנגד.” כדי להמחיש עד כמה הפך דילן למיתוס עוד בחייו, העיתון אף ציטט שורה משירו: “הוא נולד עם נחש באגרופו בזמן סערת הוריקן.” התערוכה מציגה לקהל הישראלי את דמותו החידתית של בוב דילן באמצעות וידאו קליפים, סרטים, צילומים, דימויים, פוסטרים, מוצגים, והרבה הרבה מוזיקה. היא אינה נעה על ציר כרונולוגי בעקבות מסלול חייו של דילן, אלא מפרקת את סיפורו לשלושה נושאים מרכזיים: המהפכה שחולל דילן; השפעתו של דילן על המוזיקה; דילן והיהדות.

פתיחה: מאי 1978, נעילה: אוקטובר 2017 

תערוכת הקבע המקורית של בית התפוצות כללה ציורי-קיר, שחזורים, דיורמות, תצוגות אור-קוליות, סרטים תיעודיים ותצוגות מולטימדיה שהיו בזמנו חדשניים ומפתיעים, הוצגה קשת רבת-גוונים של הקיום היהודי. התצוגה נחלקה לששה שערים תימטיים: שער המשפחה - בו תוארו חגים, חפצים בבית היהודי, וציוני דרך אישיים ומשפחתיים כמו חתונה, בר מצוה וכו'; שער הקהילה, שעסק בהנהגה העצמית של יהדות התפוצות וכלל דגם גדול של קהילה אשכנזית מן המאה ה-13 על מוסדותיה השונים; שער האמונה, עם דגמי בתי הכנסת הידועים (כיום מוצגים ב"היכל בתי הכנסת"); שער היצירה ובו הוצג בין היתר הקיר המרשים "אפיקי היצירה" - תבליט גלי שהציג את התפתחות התרבות היהודית על כל הסתעפויותיה, מגמותיה והאסכולות השונות שקמו לה;  שער הקיום - 13 תחנות על מרכזים יהודיים, בכל אחת תוארו יחסי הגומלין של היהודים עם סביבתם, מעמדם החוקי, מידת האוטונומיה שקיימו, ויחסיהם עם האסלאם או עם הנצרות; ושער השיבה - שסיפר על שיבת ציון בכל הדורות. במרכז התצוגה התנוסס עמוד "זכור" לזכרם של יהודים שנהרגו "על קידוש השם", כלומר, בשל יהדותם, לאורך ההיסטוריה.

פתיחה: יוני 2012, נעילה: אוקטובר 2017 | אוצרת: שירה פרידמן | עיצוב: טחנה לעיצוב | התערוכה בשיתוף ארגון מח"ל עולמי

זה סיפורם של בני חיל בעלי חזון, אומץ ונחישות, אשר נענו לצו השעה ומקצוות תבל הגיעו לעזרת מדינת ישראל בחבלי לידתה. התערוכה  "ביבשה באוויר ובים – מח"ל בתש"ח" היא מחווה למפעל העצום של אנשי המח"ל – מתנדבי חוץ לארץ - שהגיעו לישראל בתקופת מלחמת העצמאות, בשעתה הנזקקת ביותר. התערוכה חושפת את הסיפור ההרואי, הלא מוכר ומעורר ההשראה של אנשי המח"ל. יותר מ- 4,500 אנשי מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, יהודים ושאינם יהודים, גברים ונשים, הגיעו לארץ בתקופת מלחמת העצמאות. הם הגיעו מ- 58 מדינות, מארה"ב, מדרום אפריקה, מקנדה ומאנגליה. היו גם מתנדבים מסין, מקניה ומתנדב אתיופי אחד ששמע על מלחמת העצמאות וחצה את המדבר כדי לבנות מדינה יהודית לאחר אלפיים שנה. הלוחמים התנדבו למשימות המסוכנות ביותר, בין היתר בהברחת מטוסים, נשק, תחמושת, ואלפי ניצולי שואה אל המדינה שבדרך. רובם היו ותיקי מלחמת העולם השנייה בעלי נסיון צבאי רב, אשר הביא תועלת עצומה לצבא הישראלי שאך זה הוקם. אנשי מח"ל שירתו בהצטיינות בכל יחידות צה"ל, רבים מהם בתפקידי מפתח ופיקוד, וסייעו להניח את היסודות לצה"ל בעתיד. הם באו בתחושה חזקה של שליחות, גאווה וזכות ובידיעה שהם מסייעים להקים ולהגן על המולדת היהודית.אחרי המלחמה חזרו רוב המתנדבים לארצות מוצאם, וכ- 500 התיישבו בארץ. גם היום נשמרת עדיין רוח מח"ל, ומדי שנה מגיעים מאות מתנדבים צעירים מכל רחבי העולם להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידות מח"ל, לתקופה של 14 חודשים. בתערוכה מוצגות יצירות אמנות מקוריות של נחום גוטמן, לודוויג בלום וארדין הלטר, דגמי מטוסים שיצר  אשר רוט, וכמו כן קטעים נבחרים מסרטים דוקומנטריים על המח"ל.

פתיחה: יולי, 2011 | נעילה: אוגוסט, 2014 | אוצרות: תמר הדר, אפרת אדיב, סמדר קרן | מעצבת: אליה שפירו | איורים: איתי רייכרט | יועץ: רוביק רוזנטל | תכנון, הפקה ומדיה: בריז קריאטיב בע”מ – שגיא יחזקאל, בן גניסלב, רעות שחר, גיא שגיב | טיפוגרפיה: דני מירב (הטייס)

א-ב-גע-דע (A-B-See-Do) היא תערוכה אינטראקטיבית ייחודית מסוגה בנושא השפה העברית. בתערוכה עשרים ושניים מיצגים תלת ממדיים המשלבים אמצעי מולטימדיה מתקדמים עם מרחבי פעילות פיזית. ילדים ומבוגרים מוזמנים למשחק חופשי ולחוויה רב-חושית כחלק מתהליך למידה והקניית ערכים. המבקרים בתערוכה יכולים לטפס על “לוח גזר”, להמציא מילים חדשות באמצעות “מכונת המילים”, ללמוד שפות חלופיות לצד השפה המדוברת (כמו שפת הסימנים, ברייל או פנטומימה), לבנות את מגדל בבל, ללמוד על מקור שמם, ועוד ועוד.

פתיחה: יוני 2017, נעילה: אוקטובר 2017 | ניהול אמנותי: חן סער כהן ואסף גמזו | עיצוב קטלוג: נטע הראל

התערוכה “ארץ. עיר.” מציגה תצלומים של סטודנטים עולים לאמנות, שעברו סדנה בבית התפוצות במסגרת שיתוף פעולה בין בית הספר הבין-לאומי על שם קורת ללימודי העם היהודי בבית התפוצות לבין המנהל לסטודנטים עולים של משרד הקליטה. הסדנה כללה מפגשים בנושא ההגירה והשפעתה על המרחב הפנימי של האמן והאמנית: דילמות, תחושות ומחשבות. האמנים המשתתפים: רבקה בלאי, קונסטנטין ציומקוב, סטפני מקלר, סאם גריפין, משה בוכמן, מרים זימברקנופף, מריה קול יעקב, טניה גרשמן, ויקטוריה שלקוביץ, הדר לובמן, דינה ווקר, אבנת לוי, נעם דור, גל גרנות.

פתיחה: פברואר 2016, נעילה: יוני 2017 | אוצרים: אמיתי אחימן ואסף גלאי

הצלם ג'ונו דייוויד הפליא לתעד את תופעת ההתחדשות היהודית ביבשת השחורה, אפריקה. כאשר אדם מחליט להפוך לחלק מהעם היהודי, הוא מתברך בכינוי "בן אברהם" וכך גם עולה לתורה. בתערוכה מגוון צילומים של קהילות מתגיירים אפריקנים מרחבי היבשת, תוך התמקדות במנהיגי קהילות והחברים בהן, בתי כנסת מאולתרים, בתי קברות ואנדרטאות, חגים יהודיים ואירועים משפחתיים ומקומיים. התערוכה הקטנה כוללת גם את הסרטון Voices of Africa, בו מספרים חברי הקהילות היהודיות ומנהיגיהן על הקשר שלהם לסיפור היהודי.

פתיחה: פברואר 2016, נעילה: יוני 2017 | אוצרים: אמיתי אחימן ואסף גלאי

אברהם ושרה, לפי המסורת היהודית, הם הורי האומה העברית. לכן, כל מי שנולדו או בחרו להשתייך לעם ישראל הם בני אברהם ושרה. אמנית הווידאו-ארט נירה פרג תיעדה את רגעי התחלופה בין תפילה יהודית לתפילה מוסלמית, ולהיפך, במערת המכפלה. בספר "בראשית" מסופר כי את המערה רכש אברהם אבינו – שהיה גם אביו של ישמעאל, אבי האומה הערבית. שתי יצירות וידאו ארט שבהן מוצג תהליך שינוי פניו של  אולם התפילה במערת המכפלה ליהודים בלבד או למוסלמים בלבד - דבר הקורה מספר פעמים בשנה. בעבודה אחת מתועדים פינוי מתחם בית-הכנסת והקמתו של מסגד במקום; ובעבודה השנייה - פינוי המסגד והקמת בית-הכנסת. שני הסרטים זהים באורכם, בקצבם ובמבנה הסימטרי שלהם, ובמוקדם עומד הרגע הדרמטי של פתיחת הדלתות. הקרנת העבודות במקביל יוצרת תנועה מרתקת שעוסקת בקיום המקביל של מוסלמים ויהודים - בעימות, בהפרדה, בפינוי - ובמכנה המשותף ביניהם. עבודות הווידאו של פרג מעוגנות בפרקטיקות של הקולנוע והווידאו התיעודי. פרג מצלמת במשך תקופות ארוכות יחסים שנרקמים בין אדם למקום, ומתעכבת במקומות שאופיים מכתיב דפוסים ייחודיים של התנהגות אנושית הזורים אור על אמונות, היסטוריה וטקסים פולחניים.

פתיחה: מרס 2016, נעילה: ינואר 2017 | אוצרת: מיכול שרייבר בן הראש | אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם גובר | ייעוץ מחקר ואוצרות: ד"ר אנדראינה קונטסה, מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש.א. נכון

תערוכה מאוסף הפריטים של מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש.א. נכון. התערוכה רנסנס יהודי איטלקי מציגה כ-40 יצירות מהאוסף המרהיב של מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש' א' נכון בירושלים, המבטאות את יופייה של התרבות היהודית האיטלקית המעודנת והאלגנטית ומדגישות את האסתטיקה שמאז ומתמיד בלטה כל כך ביצירותיה. בכל היצירות המרהיבות ובעיטוריהם הקפדניים והמדויקים של תשמישי הקדושה ושל הכלים שנועדו לשימוש יומיומי כאחד, ניתן לזהות את השפעתה של האסתטיקה האיטלקית על עבודתם של האמנים: הסגנונות והמוטיבים של המקום משתלבים בהרמוניה קסומה עם המסורת היהודית העתיקה של הידור המצווה, כדי ליצור אמנות ייחודית שיופייה אינו מוטל בספק. גם בימינו מסורת היופי והאסתטיקה ממשיכה ללוות את האמנות היהודית באיטליה. בתערוכה מוצגות, לצד יצירות מן המאות הקודמות, דוגמאות אחדות משנות ה-90 של המאה העשרים, כגון: הפרוכת הצבעונית של התפאורן והמאייר עמנואלה לוצאטי (ג'נובה 1921-2007), פמוטות לשבת של האמן לואיג'י דל מונטה, ועוד.

בקיץ 2013 נפתחה במוזיאון היהודי בלונדון התערוכה "איימי ויינהאוס - דיוקן משפחתי". (הוצגה ב- 2014 בבית התפוצות). אלכס ויינהאוס, אחיה של איימי, ביקש ליצור תערוכה שמתמקדת בשורשיה היהודיים של אחותו, בחיי משפחתם, בילדותם ובראשית הקריירה שלה. לשם כך יש ללכת אחורה, אל אנגליה הוויקטוריאנית ואל המשפחה היהודית הצעירה שיורדת בצרורות דלים ובכיסים ריקים מספינת המהגרים שהגיעה מרוסיה, וחייבת ללמוד מהר לשרוד בארץ החדשה; אחורה אל האיסט-אנד היהודי השוקק חיים ותקווה שכאן סוף-סוף יימצאו הביטחון והשגשוג; אל סאות'גייט, מקום בו התקווה סוף-סוף מומשה, וכעת הוא ביתם של המהגרים-לשעבר, התורמים לעיצוב דמותה של הארץ שהציעה להם מקלט מאה שנים קודם לכן. החלום על חיים טובים יותר הביא בסוף המאה ה-19 להגירת מיליוני יהודים ממזרח אירופה לעולם החדש. לונדון, שבמקרים רבים הייתה התחנה האחרונה לפני היעד הנכסף, שימשה מקלט לקבוצות מהגרים שלא המשיכו הלאה. מהגרים אלה, שהתיישבו ב"איסט אנד" של לונדון, הבחינו עצמם מן הקהילה היהודית-ספרדית הוותיקה, וביקשו לשחזר בלונדון את אורח חייהם הקודם. רחוב וייטצ'אפל, "השטעטל של לונדון", היה התחנה הראשונה של המהגרים ממזרח אירופה. הם חיו שם בעוני ובצפיפות וחלמו לעבור לצפון העיר ולמערבה, אך בינתיים הקימו מערכות חינוך, מוסדות דת וצדקה וארגוני עובדים. רבים מהם היו סוחרים זעירים או פועלי טקסטיל. בין המהגרים והפליטים שנסחפו אל אזור זה של לונדון היו גם לא מעט אנשי רוח ומהפכנים יהודיים.

פתיחה: יולי 2015, נעילה: פברואר 2016 | אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם גובר | אוצרת התערוכה: ד"ר סמדר שפי

United Colors of Judaica, תערוכת היחיד של אליהו אריק בוקובזה, היא דיון מרתק בזהויותיו הרבות של האמן, ובמובן מסוים של כולנו, בהקשר האתני, הדתי והתרבותי. בתערוכה עבודות אמנות שנוצרו במיוחד עבורה, מוצגות לצד פריטי יודאיקה מסורתיים מאוסף וויליאם גרוס, מוזיאון בר-דויד בקיבוץ ברעם ואוסף בית התפוצות. בעבודותיו מנהל אריק בוקובזה דיאלוג אמנותי ורעיוני עם פריטים טקסיים מן העבר, תוך יצירת פנורמה מרהיבה של עבר והווה, ישן וחדש, אנכרוניסטי ועכשווי. התערוכה נחלקת לשלושה חלקים: המיצב  פמיליה - שולחן סדר ושבת, ולצדו סדרה של עצי משפחה (גנאלוגיות) מומצאים; סדרת ציורים המבטאים ציוני דרך בחיי גבר יהודי; וסדרת ציורים שנושאיהם חגים. בתערוכה סוקר בוקובזה במבט ביקורתי, לעתים אירוני ולעתים משועשע, את מסלול חייו של הגבר היהודי ואירועים מרכזיים בלוח השנה היהודי.

פתיחה: יולי 2014, נעילה: דצמבר 2015 | אוצרת ראשית: ד”ר אורית שחם גובר |אוצרת התערוכה: כרמית בלומנזון

חמסה התלויה בבית, חוט אדום הנכרך מסביב ליד, קמע שמונח בתיק, מי שתייה בעלי סגולות רוחניות, תמונות של רבנים וגדולי תורה או אמירות כמו: “טפו טפו”, “מלח מים” וכניסה לחדר ברגל ימין בלבד – התערוכה בוחנת מיתוסים ואמונות טפלות בעולם היהודי אל מול ביטויים באמנות ישראלית עכשווית. בתערוכה מוצגות עבודות אמנות שיצרו במיוחד עבורה אמנים מגוונים. כמו כן יוצגו בתערוכה פריטים מתוך אוסף משפחת גרוס ויוקרן סרט הווידיאו “פרטים כמוסים” – אלמנטים מהעבודות וסקיצות של האמנים המציגים בה, והצצה לעוד אפשרויות וגישות הקשורות לנושאי התערוכה ולעולמות התוכן שלה. האמניות והאמנים המציגים: שי אזולאי, אסתר נאור, דגנית ברסט, גרי גולדשטיין, יאיר גרבוז, יוסף-ז’וזף דדון, רפאת חאטב, נורית ירדן, “לרווה” (מאיה אטון ומיטל כץ מינרבו), אסי משולם, רוית משלי, אבי סבח, שוני ריבנאי, חן שיש.

פתיחה: נובמבר 2014, נעילה: יולי 2015 | אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם גובר | אוצרת התערוכה: שלי ורטהיים | אוצר: אסף גלאי | מעצב וידאו ארט: רן סלוין | עיצוב: טוקן סטודיו לעיצוב

תערוכה קבוצתית המציגה למעלה מ-20 עבודות של מיטב היוצרים ומעצבי אופנה יהודים בעלי שם עולמי. חלק מהיצירות עוצבו במיוחד עבור התערוכה בבית התפוצות. התערוכה מציגה את פסגת ההצלחה של עולם האופנה, ואת הדרך שעשו אליה יהודים. בתערוכה מוצגים ציוני דרך מרכזיים שעברו היהודים בתחום האופנה, החל מדמות החייט המסורתית בכל קהילות ישראל, עבור ל"סדנאות היזע" בניו יורק בראשית המאה ה-20, משם לחברות הביגוד הגדולות הראשונות, כמו תעשיית הג'ינס של לוי שטראוס, וכלה באימפריות הענק הבינלאומיות של מעצבי האופנה היהודיים כיום. מי שמספקים לצרכנים את כל קשת הביגוד – מהיום יומי והנגיש ועד בגדי פאר המייצגים אסתטיקה מעודנת וחלומות. אוצרת התערוכה שלי ורטהיים מצטטת את ראלף לורן: ״אני לא מעצב בגדים, אני מעצב חלומות״ ואת אלבר אלבז: ״אני מעצב מהלב, הופך את הפנטזיה, את החלום למציאות." תופרי החלומות היא תערוכה על יוצרים ומייצרי אופנה, רוקמי סיפורים ושוזרי אגדות. היא מתמקדת ביופי והשמלות המוצגות בה כמו מרחפות. ברוח זו עוצבה גם הגלריה - כחלל סוריאליסטי שבו משחקי המראות וההשתקפויות יוצרים אשליה של ריחוף המשלים את המעגל שבין חלום למציאות. היוצרים: דונה קארן, ראלף לורן, אלבר אלבז, סוניה ריקל,מייקל קורס, מארק ג'ייקובס, ארנולד סקאזי, דיאן פון פירסטנברג, ויקטוריה סיקרט, threeASFOUR, ניקול פרחי, אילנה גור, שרה מון, יגאל עזרואל, קובי הלפרין, אבשלום גור, נטלי קפל, אבי טנצר, ענבר ספקטור

פתיחה: אוקטובר 2014, נעילה: יוני 2015 | אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם גובר | אוצרי התערוכה:  אלכס ויינהאוס, אליזבת' שלבי, המוזיאון היהודי בלונדון | אוצר ישראלי: אסף גלאי

איימי ויינהאוס (2011-1983) הייתה כוכבת רוק עולמית ונחשבה לאחת הזמרות הצעירות המשפיעות ביותר בשנים האחרונות. כזמרת וכיוצרת יהודייה-בריטית, היא נודעה בסגנונה האקלקטי ובחייה הסוערים ורבי השערוריות. התערוכה האינטימית והמרגשת היא יוזמתו של אלכס ויינהאוס, אחיה של הזמרת. נחשפים בה לראשונה חייה האישיים של הזמרת דרך חפציה הפרטיים, קטעים מיומנה, אוסף התקליטים שלה, מבחר מבגדיה המיוחדים, ותמונות משפחתיות, המגלות טפח מהחיים היהודיים של איימי ובני משפחתה. "איימי הייתה מאוד גאה בשורשיה היהודיים ובעיר הולדתה לונדון." אמר אלכס ויינהאוס, אחיה של הזמרת, יוזם התערוכה ומנהל הקרן ע"ש איימי ויינהאוס. "לא היינו דתיים במיוחד, אך היינו מסורתיים וחשוב לנו להראות את הצד המשפחתי הטיפוסי שלנו."

התערוכה בשיתוף המוזיאון היהודי לונדון

 בחסות:

פתיחה: מרס 2014, נעילה: ספטמבר 2014 | אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם גובר  אוצרת התערוכה: סימונה די נפי | תערוכה בשיתוף הספרייה הלאומית

התערוכה מביאה את סיפורה של משפחת דרייפוס למן שלהי המאה ה-19 ועד ימינו. סיפורו של הקצין היהודי הצרפתי שהואשם בבגידה אמנם ידוע לרבים, אך הסיפור האישי-משפחתי שנחבא מאחורי כותרות העיתונים ידוע למעטים .אלפרד דרייפוס - קצין יהודי בצבא צרפת – היה אזרח שווה זכויות, פטריוט צרפתי נאמן. אולם מציאות חייו הציבה בפניו אתגרים שמעטים היו עומדים בהם. אתגרים שחייבו אותו ואת בני משפחתו להיאבק על מכלול שייכויותיו – כצרפתי וכיהודי. זהו סיפור הרואי על אדם שנאבק, כנגד כל הסיכויים, מול מערכת פוליטית ומשפטית מושחתת שהייתה זקוקה לסמל של בגידה, ולאחר שבחרה בו, סירבה להודות בטעותה. בהליך מזורז הוא הואשם, נשפט, נמצא אשם, ודינו נגזר להיכלא באי מרוחק בקצה העולם, שם סבל התעללות פיזית ונפשית. ייחודה של התערוכה בכך שהיא מספרת את סיפורו של אלפרד דרייפוס מזווית של זהות יהודית, תוך שהיא מדגישה את הסיפור האישי, המשפחתי, ואת ההתמודדות שלו ושל כל מי שעמד לצדו עם דעת קהל עוינת ועם התפרצות של אנטישמיות מסוג חדש, פוליטית וגזענית. התערוכה עוקבת אחר סיפורה של משפחת דרייפוס החל מ"הפרשה" על מכלול שלביה ועד לזיכוי, מספרת על  תפקודם של בני המשפחה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה, ופורשת יריעה שמגיעה עד ימינו. התערוכה היא פרי יוזמה של יעל פרל רואיז, שהייתה הכוח המניע מאחורי יכולתנו לממשה. נחישותה להקים את התערוכה מזכירה במובנים רבים את נחישותו של הסבא-רבא שלה להיאבק על חפותו. אין מילים לתאר את החוב העצום שאנו חייבים לה, בלעדיה תערוכה זו לא הייתה קורמת עור וגידים.

פתיחה: פברואר 2014, נעילה: ספטמבר 2014 | אוצר התערוכה: אלי אטיאס | אוצרת ראשית: אורית שחם-גובר | תערוכה בשיתוף ארגון JDOCU | צלמים: אלי אטיאס, בני לוין, עתליה כ"ץ, נפתלי (תלי) עידן, אמיר הלוי,  איציק גורן, יוסי ביינארט, אליעזר יערי, שי בייליס

צלמי JDOCU נחתו בקובה בעצם הימים שבהם העולם ציין חמישים שנה למשבר הטילים שאיים על שלום העולם בשנת 1963, ושאחריו ננעלו השערים על קובה והזמן עמד בה מלכת. בליבו של האי המבודד מגלים הצלמים אי נוסף – קהילה יהודית קטנה, חמה ותומכת לחבריה, השותפה לאחריות היהודית באשר היא. "אי בתוך אי" מספרת את סיפורה המיוחד של הקהילה היהודית המבודדת בקובה. מראשית המאה העשרים הייתה קובה למקום מפלט ליהודים שהגיעו אליה מאירופה ומהמזרח. תנועת ההגירה לאי הגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה, כשעשרות אלפים ביקשו מקלט לחופיה: נבנו בתי כנסת, בתי ספר, בתי קברות, ומוסדות קהילה שמשרתים את היהודים עד היום, גם אחרי שמרבית הקהילה נטשה את האי והיגרה לארצות הברית. אלה שנשארו בנו את זהותם באהבה גדולה למסורת ומתוך אחריות הדדית, ואנשי JDOCU מתעדים אותם כציבור, כקהילה, כמשפחות וכיחידים שקשרו את גורלם בגורל המקום והקהילה היהודית. בהסתכלם בעדשת המצלמה הם אומרים: אנו קובנים גאים. נשארנו באי המבודד כל השנים ותמיד שמרנו על מי שאנחנו, ועל העם היהודי.

פתיחה: יולי 2011, נעילה: אוגוסט 2014 | אוצרות התערוכה: תמר הדר, אפרת אדיב, סמדר קרן | מעצבת התערוכה: אליה שפירו | איורים: איתי רייכרט

א-ב-גע-דע היא תערוכה אינטראקטיבית ייחודית מסוגה בנושא השפה העברית. בתערוכה עשרים ושניים מיצגים תלת ממדיים המשלבים אמצעי מולטימדיה מתקדמים עם מרחבי פעילות פיזית. ילדים ומבוגרים מוזמנים למשחק חופשי ולחוויה רב-חושית כחלק מתהליך למידה והקניית ערכים. המבקרים בתערוכה יכולים לטפס על "לוח גזר", להמציא מילים חדשות באמצעות "מכונת המילים", ללמוד שפות חלופיות לצד השפה המדוברת (כמו שפת הסימנים, ברייל או פנטומימה), לבנות את מגדל בבל, ללמוד על מקור שמם, ועוד ועוד. בין היתר עוסקת התערוכה בתרבות שבתוכה מתפתחת השפה, ובתרבות שבה אנו חיים; בהעצמת יכולת החדשנות והיצירתיות ובהכרה בכוחה האדיר של שפה ביצירת תקשורת. התערוכה מציגה את השפה בהקשרים רחבים: היסטוריים, פיזיונומיים ודידקטיים. היא מרחיבה את הבנת מקומה של השפה והתקשורת בהקשר היומיומי והתרבותי, מנקודת מבט הרואה את השפה והלשון כחוויה שהיא חלק משעשוע החיים. גן שעשועים של ידע.

פתיחה: אפריל 2014, נעילה: יולי 2014 | אוצרים: עמית זולר, יעקב ישראל | המחלקה לצילום ומדיה, המרכז האקדמי ויצו חיפה | משתתפים: יניב אלון, פולי בלום, סופי ברוקס, יעל גולדשמיד, נופר חסון הנדלמן, אופיר יונה, קארין לפידות, הדס מועלם, דורון עובד, עוזי פורת, חגי פריד, אורלי פרל ניר, עמרי קרן לפידות, רותם רוזנאי, נדב רותם, רוני שביד חזן

"מתיכים את כור ההיתוך" הוא פרויקט משותף למרכז האקדמי ויצו חיפה ולבית התפוצות, אשר במסגרתו מוצגת תערוכת חתך של בוגרי המחלקה לצילום, מדיה וקולנוע מהעשור האחרון. התערוכה מתייחסת באופנים דוקומנטריים ואישיים למציאות הישראלית. בתערוכה מוצגות 17 עבודות בוגרים שמנסות לבנות ולהבנות תמונת מצב. מבט ועוד מבט ועוד מבט, מייצרים מכלול אשר ביכולתו לומר דבר מה עלינו כחברה וכתרבות. אנשים צעירים שרואים נוף, אנשים, ותופעות חברתיות או תרבותיות. הבוגרים נוקטים אופני פעולה שונים אל מול המציאות. מי בצילום-חטף (סנפ שוט), מי בצילום מבויים ומי בצילום אשר האסטרטגיה המובילה אותו היא צילום ה״תייר״ - צלם המצטלם בתוך הסביבה אותה הוא תר. ויש גם מי שצילמו ווידאו דוקומנטרי, או צילומי נוף המתכתבים עם ציירי ארץ ישראל המיתולוגיים. התערוכה מפנה את מבטה אל קהילות שונות: אל הקיבוץ ותהליכי השינוי שהוא עובר; אל הקהילה בת התרבות הרוסית והדרך שבה היא מגיבה למפגש עם התרבות המקומית; ואל החברה הערבית כפי שהיא משתקפת במרחב החיפאי הלא שגרתי. בתוך כל אלה, משקפים הצילומים פנים רבות של המציאות הישראלית: החל מהתפוררותם של מפעלי התעשייה הכבדה, עבור למרחבי נוף שהריק שלהם משקף ישראליות ישנה-חדשה, ומשם אל חיי הידוענים בני האלפיון העליון, או האוכלוסייה הפוקדת את השוק הטורקי בחיפה.

פתיחה: ספטמבר 2013, נעילה: אפריל 2014 | אוצרות: נטע הראל ורונן לוין | אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם-גובר | מעצבים: רוט טבת | צוות "שנקר": לאה פרץ, רונן לוין, דליה כהן בת-שמעון, זיוה זיידלר

פרויקט ייחודי שבמסגרתו עוצבו שמלות כלה מעוטרות ברקמות יד בהשראת התכנים של מוזיאון העם היהודי. ביוזמת אגודת ידידי בית התפוצות בישראל, בראשות גדעון המבורגר ובניהולה של אירית אדמוני פרלמן, יחד עם חבר ההנהלה מוטי רייף, בשיתוף עם מחלקת עיצוב אופנה ב"שנקר", בית הספר להנדסה, עיצוב ואופנה. מוצגי בית התפוצות העניקו השראה לעיצובן של שמלות כלה ייחודיות, המבטאות שלל סגנונות ומסורות של קהילות יהודיות, ביניהן תימן, עירק, טורקיה, סלוניקי, ספרד, פולין, גרמניה, מרוקו ואלג'יר. על הדימויים החזותיים שהשפיעו על הסטודנטים נמנים דגמים של בתי כנסת, תשמישי מצווה וקדושה, כתובות, כלי מוסיקה, רקמות יהודיות כרקמה תימנית ורקמת שפאניער (רקמה שהייתה ידועה בגליציה), ארגז נדוניה ותצלומים מאלבומי משפחה. סטודנטים אחדים נעזרו בעיצוב השמלות בהשראת פולקלור ומיסטיקה יהודיים, לדוגמא - מיתוס "הדיבוק". כל שמלה ושמלה היא מלאכת מחשבת עשויה מחומרים מסורתיים ורקומה בעבודת יד ויחד עם זאת ניכרת בכולן חשיבה חדשנית ומקורית בגזרות ובטכניקות. במהלך עבודת התחקיר הכינו הסטודנטים ספרי סקיצות המספרים, באמצעות חומרים ויזואליים שונים, את הסיפור שמלווה את שמלת הכלה שעיצבו. ספרים אלה מתעדים את השלבים השונים של תהליך העבודה וכוללים רישומים, דימויים מתצוגת הקבע, מאוספי המרכז לתיעוד חזותי ומקטלוגים של תערוכות מתחלפות בבית התפוצות, דוגמאות בדים, פריטי רקמה, תמונות משפחתיות, וצילומים מתהליך העיצוב - גזירה, תפירה, רקמה ודיגום. כל העבודה נעשתה במסגרתו של  קורס בהנחייתו של רונן לוין. בתערוכה 13 שמלות כלה ובגד חתן אחד שעיצבו 14 סטודנטים בוגרי השנה השלישית במגמת אופנה לשנת תשע"ג. התערוכה כוללת גם את סיפורי התחקיר כפי שהם משתקפים בספרי הסקיצות שהיוו השראה לעיצוב השמלות. תודה מיוחדת לאגף לאמנות ותרבות יהודית מוזיאון ישראל, ירושלים.

פתיחה: יולי 2013, נעילה: ינואר 2014 | אוצר: ד"ר קרוליין גולדברג איגרא | עיצוב: המשכן לאמנות בעין חרוד

יחזקאל דוד קירשנבאום (1954-1900) מייצג דור של אמנים יהודים אשר בחרו לנטוש את מזרח אירופה שבה חוו עוינות ודיכוי הולכים וגוברים ואשר לא העניקה להם אלא היצע דל של מוסדות להכשרה אמנותית שיכלו לגרות את התפתחותם. אמנים אלה נדדו ברחבי אירופה שבין שתי מלחמות העולם, חלקם הציגו את עבודותיהם בתערוכות ובמוזיאונים ואף זכו להכרה. תקופת הפריחה האמנותית שלהם הסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא רק רדפו את האמנים היהודים מתוקף מוצאם, הם גם השמידו חלק ניכר מעבודותיהם. אחרי המלחמה רבים מהם נשתכחו, ומעט מעבודותיהם ששרדו נותרו במרתפי המוזיאונים. יחזקאל קירשנבאום הוא אחד מהאמנים הללו, ותערוכה זו שואפת להחזיר אמן חשוב זה אל קדמת הבמה והתודעה הציבורית. מסעותיו של קירשנבאום - ממולדתו בסטאשוב בפולין, לרפובליקת ויימאר, לברלין ולפריז, ומדרום צרפת לברזיל ולמרוקו - חשפו אותו להתפתחויות האמנותיות האוונגרדיות ביותר במערב אירופה בתקופה של אי-שקט עמוק. שחזור הקריירה של קירשנבאום הינו מורכב בשל השמדתו המוחלטת של הסטודיו של האמן ורבות מעבודותיו במהלך המלחמה. את התאוששותו יש לזקוף לנדיבותה של פטרוניתו, אליקס דה רוטשילד שסייעה לו לגייס את כוחותיו ולחזור לאמנותו. עבודת השיקום של גוף העבודות הינה מחווה להתמדה ולהתמסרות של בן-אחייניתו של האמן, נתן דיאמנט, יוזם התערוכה, אשר חשף, פיסה אחר פיסה, את השיירים של קריירה אבודה זו.

באדיבות:

פתיחה: ינואר 2013, נעילה: יוני 2013 | אוצרות: אורית אנגלברג ברעם, מרב בלס | יועצים אקדמיים: ד"ר זאב לוין, החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, האוניברסיטה העברית ירושלים; אריאלה אמר, המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית ירושלים | מנהלת אגף התערוכות בבית התפוצות: סמדר קרן | מנהלת פרויקט התערוכה: מיכל הומינר | מעצב: אורי גלזר

התערוכה "חוטים של משי" מספרת על קהילה יהודית עתיקת יומין, היושבת על דרך המשי, שהגיעה להישגים כלכליים, תרבותיים ורוחניים יוצאי דופן. הקהילה מתגאה בהיסטוריה ענפה ורבת רושם, שיש הגורסים כי ראשיתה בעשרת השבטים ויש הסבורים כי מקורה בצאצאיהם של יהודי פרס. בתערוכה מוצגים פריטי אמנות ולבוש, חפצים, עבודות רקמה במחט וחוטי משי (סוזאני) ותכשיטים, תצלומים מאלבומים ותצלומים חדשים, מסמכים, תעודות וקטעי סרטים המתארים את המנהגים, הטקסים, האמונות, התרבות והכמיהות של חברי הקהילה הבוכארית הססגונית. התערוכה מתחקה אחר החיים בקהילה הבוכארית בשני מישורים, המרחבי והאישי. המרחב בו התגבשה זהותם של בני הקהילה הוא מולדתם וארץ מגוריהם, מרחב זה מיוצג באמצעות פריטים הקשורים לחיים על דרך המשי ולחיי הקהילה היהודית כמיעוט. במישור האישי מתמקדת התערוכה באיחוד שבין האישה והאיש ובהקמתה של משפחה – היחידה המשמעותית ביותר בחיי הקהילה הבוכארית. פרק חשוב בתערוכה מוקדש לקשר בין בני הקהילה לבין ארץ-ישראל – מכמיהתם לציון ועד העלייה לרגל אליה, מהקמתה של השכונה הבוכארית המפוארת בירושלים בשלהי המאה ה-19 ועד לעלייה הגדולה לישראל עם נפילת מסך הברזל. בשל הזיקה לציון, עלו רבים מבין יהודי בוכארה לארץ-ישראל מבחירה ורכושם עמם - אוצרות תרבות של ממש. הקהילה השכילה לשמור על תצלומים, מסמכים וחפצים המהווים עדות לחייהם המרתקים של בני הקהילה בעבר; פריטים אשר ניכר בהם החיבור בין מזרח ומערב ומציגים תרבות מגוונת, והשפעות אמנותיות נרחבות. הכינוי "יהדות בוכארה" מתייחס לקהילות יהודים במרכז אסיה , אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ותורכמניסטן של ימינו, ונגזר משמה של אמירות בוכארה, אשר שלטה באזור מן המאה ה-16 ועד ראשית המאה העשרים. בתערוכה מוצגים גם מבחר תצלומים של הצלמים ציון עוזרי וניל פולברג, המתעדים את הקהילה הבוכארית בשנים האחרונות. כמו כן מוצגות עבודות אמנות של אמנים יוצאי בוכארה כמו רימה ארסלנוב וארתור יעקובוב. התערוכה היא יוזמה משותפת של בית התפוצות וח"כ אמנון כהן, בן העדה הבוכארית.

פתיחה: יולי 2012, נעילה: ינואר 2013 | אוצרת: אירנה גורדון | מנהלת אגף תערוכות: סמדר קרן | אמנים: אתי אברג'ל, לארי אברמסון, פסי גירש, משה גרשוני, ארז ישראלי, סיגלית לנדאו, מוטי מזרחי, מיכל נאמן

התערוכה מציעה התבוננות עכשווית ביצירתם של שמונה אמנים ישראלים, משנות השבעים ועד היום, ביחס לדימוי הגוף ודימוי האל – ההיפרדות ממנו, ההשתוקקות לו, החזרה אליו. התבוננות זו חושפת את הקשר המורכב, הביקורתי, המסרס והמפרה שבין המחשבה היהודית לנוצרית, קשר המצוי בלב העשייה האמנותית של האמנים המשתתפים. העבודות המוצגות מציפות את המתח שבין אי-חומריותו של האל בתפישה היהודית לבין גשמיותו בתפיסה הנוצרית, ומעלות אגב כך סוגיות אסתטיות ורעיוניות הנוגעות לשאלת הייצוג החזותי ומקומו בתרבות הישראלית. התערוכה נולדה מתוך תובנה מתמשכת שלפיה הגוף באמנות הישראלית אינו דימוי הקיים כמובן מאליו, אלא לעולם חמקמק ומבקש הגדרה מחודשת. היא מציעה מפגש בין דורי ובין סגנוני בחלל אחד, וחושפת את הטלטלה המצויה בליבה של ההוויה הישראלית-חילונית, באמצעות התבוננות בארבעה עשורים של יצירה.

התערוכה מוצגת באדיבות:

פתיחה: פברואר 2012, נעילה: אוקטובר 2012 | אוצר: אבנר אברהם | אדריכל: אוֹרי גלזר | עיצוב גרפי: אונה שגב | עיצוב פנים: ליה אלאונורה פנג | תערוכה ביוזמת המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים | מנהלת אגף אוצרות: סמדר קרן | מנהלת פרויקט: מיכל הומינר | רשמת: גאולה גולדברג | ייעוץ היסטורי: נעמי יצהר  ייעוץ מוזיאלי: אורית אנגלברג ברעם | תרגום ועריכה אנגלית: גייל אריכא | בימוי סרטים: רותם קיפניס | The exhibit was made possible by the generous support of The IRIS Charity Trust, The SUNFLOWER Charity Trust, The ORCHID Charity Trust, The JASMINE Charity Trust

עם תום מלחמת העולם השנייה, עת הלכו והתבררו ממדי החורבן שפקד את העם היהודי, עלה בקרב רבים הצורך לבוא חשבון עם מחוללי האסון. אחד המרכזיים שבפושעי המלחמה האלה היה אדולף אייכמן: מבכירי המנגנון הנאצי ומי שניהל בפועל, באופן קפדני וחסר פשרות, את המערך הלוגיסטי של "הפתרון הסופי". לאחר המלחמה הצליח לחמוק מידי בעלות הברית, ובשנת 1950 ברח לארגנטינה תחת זהות בדויה. במאי 1960 נחטף אייכמן במבצע של המוסד, בפיקודו של איסר הראל ובשיתוף היחידה המבצעית של השב"כ. הוא הוברח לישראל בסיועה של חברת אל-על ואנשיה. מבצע הלכידה אִפשר להעמידו לדין בירושלים, בירת העם היהודי. משפט אייכמן נתן פומבי כמעט לראשונה לסיפורי הניצולים, לזכרונותיהם ולעדויות ששרטטו את דיוקנה של הרוח האנושית במחוזות של גבורה ואצילות נפש לצד תהומות של שפלות שלא יעלו על הדעת. לראשונה בתולדותיו, במלאת 52 שנה ללכידה, חושף המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים את סיפור החטיפה באמצעות פריטים, תעודות, מסמכים ושיטות פעולה שפותחו והופעלו לראשונה במבצע זה. המוצגים הנחשפים בתערוכה נותנים על כן גוף של חומר לרגע מכונן בתולדות מדינת ישראל והעולם כולו: רגע שהתחולל בזכות גבורתם של מעטים, אשר אפשרו לרבים לשאת סוף-סוף את קולם באוזני אלה שמיאנו עד אז לשמוע. המוסד מפשיל את מסך הסודיות כדי לספר לדור שלא ידע ולהצדיע לארגונים ולאנשים בארץ ומעבר לים, שפעלו תוך סיכון רב, להודות להם ולמשפחותיהם – ולשלוח תודה מיוחדת אל אלה שעד היום אנו נמנעים מלחשוף את שמם וזהותם.

פתיחה: ינואר 2012, נעילה: יוני 2012 | אוצרות: עדי רובינשטיין ויעל זאבי | מעצבת: יעל זאבי | יוזם ואוצר: עדי רובינשטיין | מנהלת אגף תערוכות: סמדר קרן | מפיק ועוזר לאוצרים: ערן ליטוין | תכנון והפקה: מארידאדי עיצובים – יעל זאבי

במשך שנים היו יהודים ממובילי הספורט העולמי לענפיו. הם שלטו בזירת האִגרוף, פיתחו ומיסדו שיטה במשחק הכדורגל וזכו בפרסי נובל לצד זכייתם במדליות אולימפיות. מיתוס היהודי החלש לא דבק בהם. הסיפור אשר במרכזה של התערוכה "משחק חייהם", שתיפתח בבית התפוצות ב- 15 בינואר 2012, מציג לראשונה ספורטאים יהודים אשר הצטיינו במגרשי הספורט ופרצו דרך גם בתחומי הרוח. זהו סיפור אמיתי של כוח ושל יכולת, של הישגים ראויים להערצה ושל נחישות המעוררת השתאות. התערוכה מציגה דיוקנאות של אנשי ספורט יהודים מארצות הברית ועד תוניסיה, מדרום אפריקה ועד ברזיל, אשר פעלו ברמה העולמית עד שנת 1948. היו אלה אנשים מצוינים, פורצי דרך שביקשו להצליח בכל מחיר. הם העפילו לפסגה ולא אחת התרסקו. יהדותם של אחדים מהם ליוותה אותם בכל אשר פנו, אך בראש ובראשונה הם היו ספורטאים בין ספורטאים. חלקם היו נערצים וחלקם היו שנואים וזכו לקיתונות של בוז. כך או כך, כישרונם, מסירותם ונחישותם עשו אותם לאנשים יוצאי דופן, שהישגיהם תרמו בין היתר גם לעיצוב דמותו של היהודי בעולם. "לתערוכה נבחרו אנשי ספורט יהודים אשר פעלו ברמה העולמית, שהיהדות הייתה חלק משמעותי בחייהם ואשר זכו להישגים מרשימים נוסף על פעילותם הספורטיבית. הבחירה בספורטאים ובגופים המוצגים בתערוכה, נעשתה בקפידה רבה. סיפורם של אלה אשר נבחרו משרטטים את סיפורו של העם היהודי בדרך שונה ומפתיעה," מציינים אוצרי התערוכה. הספורטאים המוצגים: נילס בוהר, כדורגלן זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1922, דניאל מנדוזה, אשר נחשב לאבי "האיגרוף המדעי". מנדוזה הכניס את השימוש בכפפות האיגרוף, מחבר הספר "אומנות האיגרוף", ונחשב ליהודי הראשון שהוזמן לפגוש במלך אנגליה, ג'ורג' השלישי, בני לאונרד (בנג'מין ליינר), שנחשב בעיני רבים למתאגרף היהודי הגדול בכל הזמנים, וגם תרם למפעל הציוני בארץ ישראל ולמכבייה, אלפרד האיוש-גוטמן, השחיין היהודי הראשון שזכה במדליית זהב באולימפיאדה שהתקיימה ב-1896. האיוש-גוטמן שהיה לאדריכל, עיצב את הבריכה האולימפית הראשונה שמהווה - עד היום - מודל לבריכות האולימפיות המודרניות, אייב שפרשטיין, שחקן ומאמן, האיש שיסד את קבוצת "הארלם גלובטרוטרס", סידני פרנקלין, המטאדור היהודי הראשון, חברו הקרוב של ארנסט המינגוויי, האנק גרינברג, שחקן בייסבול אגדי, הלנה מאייר, סייפת, ייצגה את גרמניה באולימפיאדת ברלין ב-1936, ויקטור (יאנג) פרץ, יליד תוניס, מתאגרף מוביל בצרפת ובאירופה. מותו של פרץ היה הירואי: במהלך מצעד המוות הוא ניסה להעביר מזון לחבריו, אך נורה בידי החיילים הנאצים, צ'יבי בראון, כדורגלן הונגרי, גיבורו של ספר הילדים "צ'יבי" מאת בלא סנש (אביה של חנה סנש). הספר ראה אור בשנת 1919 ותורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי. התערוכה בתמיכתם הנדיבה של קרן רנה וסוזן ברגינסקי, שוויץ, אגודת ידידי בית התפוצות, פורום תרבות אוסטריה-תל אביב, וילהלם רוזנשטיין בע"מ, שגרירות הרפובליקה הגרמנית בתל אביב, סטיב גרינברג, ארה"ב, רדיו תל אביב ורדיו חיפה.

פתיחה: מרס 2012, נעילה: מאי 2012 | אוצר: אלי אטיאס | צלמים: בני לוין, עתליה כץ, נפתלי (תלי) עידן, אמיר הלוי, יוסי ביינרט, אלי אטיאס, אליעזר יערי

"דרך החסד" הוא סיפור ייחודי של מסע: מסע אל מה שנותר בגיאורגיה היהודית אחרי שמרבית היהודים עלו לישראל או נפוצו ברחבי העולם, ומסע של חבורת אנשי היי-טק ישראלים אל שורשיהם היהודים, לאחריות האישית ולתרומה לקהילה. בעין רגישה ובוחנת משקפת התערוכה כיצד קהילה משגשגת בעבר, מתמודדת עם השינויים ומנסה להסתגל למציאות חדשה, שבה קהילות קטנות ומפוזרות איבדו את יכולתן לשרוד. הקהילה היהודית בגיאורגיה נמצאת על סף משבר הומניטרי וארגון הג'וינט, המציין בתקופה זאת מאה שנים להיווסדו, פרש במדינה את רשת "מוסדות החסד" המטפלים בקשישים ובנזקקים שנשארו בקהילות המרוחקות בגיאורגיה. בכל רחבי ברית המועצות לשעבר מטפל הג'וינט ב- 165,000 איש בערך. התצלומים בתערוכה משקפים את החסד, את הכרת התודה ואת התקווה. "דרך החסד" הוא פרויקט ראשון של קבוצה הנקראת Jdocu – קבוצת צלמים חובבים, רובם מתחום ההיי-טק, ששמה לה למטרה לתעד את קהילות ישראל בעולם ולפתח את הנתינה (פילנתרופיה) בדרך ייחודית. הקבוצה מבקשת למכור את התמונות שחבריה מפיקים, ולהעביר את התמורה לקהילות נזקקות. בכך מבקשים חברי הקבוצה ליצור תחום חדש של נתינה, ברוח הצדקה היהודית לדורותיה. את הקבוצה יזם בני לוין, מבכירי ענף ההיי-טק בישראל, שהוא גם יזם חברתי ופעיל בהנהגת JFN . המדריך המקצועי של הקבוצה הוא אלי אטיאס, צלם וותיק בתחומי העיתונות והמסע ואוצר התערוכה.

פתיחה: ספטמבר 2011, נעילה: דצמבר 2011 | אוצרים: חגי שגב, שירה פרידמן | אמנים: בן בז'רנו, שמואל בונה, אליהו אריק בוקובזה, גבריאל כהן, שלום מוסקוביץ (שלום מצפת), משה שאה מזרחי, אליהו סידי, מיכאל פלק, ציונה תג'ר

המוטיב המרכזי בתערוכה "להיות שמח" הוא שמחה צרופה. תמימות והנאות-חיים פשוטות הם הנושאים בכל הציורים בתערוכה, שבה נכללו יצירות של תשעה אמנים. נקודת המבט הנאיבית ביצירותיהם היא משוחררת ופשוטה. בכל יצירה גלומה תמצית בסיסית הלקוחה ממיתוס או מאגדה יהודית. האמנות משקפת סגנון עממי שהתפתח בו-זמנית במקומות שונים, וחוט מקשר שזור בו. העבודות בתערוכה מייצגות שפה אמנותית ייחודית שמבוססת על תרבות מקומית ומקראית שנמצאת מחוץ לזרם המרכזי באמנות, ולכן פחות מוגדרת באמנות הישראלית בת זמננו. ל"אמנות נאיבית" יש כמה משמעויות, וההיבט המשותף הוא הבעתם של מוטיבים יהודיים וישראליים בדרך פשוטה ומרוממת. העבודות יוצאות דופן במסר הפשוט שלהן, מסר ואווירה שאינם של מורכבות, אלא של חיפוש הזדהות פשוטה עם אלמנטים בסיסיים במיתולוגיה ישראלית ויהודית. התערוכה מעניקה הזדמנות למפגש יוצא דופן עם אמנות נאיבית. במסגרת התערוכה יתקיימו סדנאות משפחתיות ופעילות חינוכית.

פתיחה: נובמבר, 2011, נעילה: דצמבר 2011 | עיצוב: "מארקגראף", פרנקפורט | בשיתוף המוזיאון היהודי בפרנקפורט וקרן חברת טלקום הגרמנית | יו"ר הפרוייקט: פרופ' מוריץ אפל | מנהלת הפרוייקט: ד"ר רותי אונגר | צוות: גאולה גולדברג, בירגיט ברגמן, פולקר ר. רמרט, ארהארד שולץ, ויד א. ראו, ולטר פורקרט, אנטה פוגט

אקדמאים יהודים החזיקו כמעט בשליש מהקתדרות למתמטיקה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. הם וחוקרים אחרים, מבריקים ומקוריים, שנבצר מהם להתקדם במסלול המקצועי בשל האנטישמיות ששררה גם באקדמיה, היוו את עמוד התווך בתרבות המחקר בתחום המתמטיקה, הן האקדמית והן הפופולרית, עד לעליית הנאצים לשלטון. באמצעות תמונות ומסמכים, שחלקם נחשפים לראשונה, מציגה התערוכה סיפורי חיים מרגשים של חוקרים, ביניהם הילדה גיירינגר (1893 - 1973), המתמטיקאית החשובה ביותר במאה העשרים - שסייעו בעיצוב המתמטיקה והפיזיקה המודרניות. רבים מהם חרגו מגבולות המתמטיקה והותירו חותמם גם בשדה הספרות או הפילוסופיה. התערוכה סוקרת את מקומות ההתרחשות ואת ההקשרים ההיסטוריים ומציגה את הנפשות הפועלות ואת תרומתן למדע, גורלם האישי והמורשת שהנחילו לדורות הבאים. התערוכה הוצגה לראשונה בשנת 2006, לרגל הכנס השנתי של אגודת המתמטיקאים הגרמנים. לאור ההצלחה לה זכתה הוחלט להפכה לתערוכה ניידת. התערוכה, שהופקה בשיתוף עם המוזיאון היהודי בפרנקפורט, הוצגה במספר ערים בגרמניה וזכתה בפרס המדע של שנת 2008. גירסה בינלאומית של תערוכה זו מגיעה עתה לישראל. בארץ תוצג התערוכה בבית התפוצות, בטכניון בחיפה ובספרייה הלאומית בירושלים.

פתיחה: דצמבר 2010, נעילה: אפריל 2011 | אוצרת: אורית אנגלברג ברעם  התערוכה התקיימה הודות לנדיבותה של קרן משפחת יונס וסוראיה נזריאן

התערוכה מספרת את סיפורה המרתק של יהדות איראן, שלמרבה הפלא כמעט לא נודע עד כה ברבים. המוצגים בתערוכה מעידים מחד על חיים עשירים של שיאים תרבותיים ופריחה, ומאידך על רדיפות ותקופות שפל – חיים של אורות וצללים. את סיפורה של יהדות איראן, כמו את סיפורה של כל קבוצת אנשים, ניתן לספר באינספור אופנים. אנו ביקשנו לספר אותו, לראשונה, כתערוכה; להביא את תולדותיהם של היהודים בני איראן על דרך חוויית התרבות המיוחדת שנוצרה שם, ולהציג סיפור שיהיה נהיר וכובש הן עבור בני הקהילה, שמכירים את הוויית חייה באופן אינטימי, והן עבור המבקר המזדמן, שאינו יודע דבר על קורותיה. דווקא עכשיו, כאשר איראן מוזכרת במרחב הציבורי בעיקר בהקשרים של אימה ולוחמה, מעניין להפנות את המבט אל הקשר התרבותי שבין המרחב היהודי (ואף הישראלי) לבין המרחב הפרסי, ולהציג את איראן על כל רבגוניותה: פסיפס של מגזרים אתניים, דתות, תרבויות ולשונות. כזו היתה איראן מאז ומעולם, ורבגוניות כזו אפיינה גם את הקהילות היהודיות שבה: תרבויות בתוך תרבויות, שיש להן הרבה מן המשותף והרבה מן המבדיל זו עם זו, כמו גם עם סביבתן הלא-יהודית. במשך כמעט 3,000 שנה, מאז בואם של היהודים הראשונים לאזור בעקבות גלות בבל, היטלטלו חייהם של יהודי איראן בין ניכור קיצוני לבין השתלבות במארג המורכב והמרתק של המרחב הפרסי. קיומם היה רצוף רדיפות וגזירות, ולצד זאת עשיר ביצירה ובהישגים יוצאי דופן. התערוכה חושפת חיים של שיאים תרבותיים ושל תקופות שפל, רדיפות ואף אניסות; חיים של פריחה וחיים של הסתרה ושל דיכוי – סיפור של אורות צללים. בתערוכה מוצגים חפצים אותנטיים, מסמכים ודימויים המעמידים עדות לחייהם המלאים והמרתקים של יהודי איראן. באמצעות הצגתם בפומבי, חפץ לצד חפץ, נבנה נרטיב החושף את מנגנוני הייצוג של יהדות איראן, ונחשפת התשוקה הקיימת בכל אדם ליצור חיי תרבות וקהילה ולהשאיר אחריו עדויות פיזיות, שיספרו את סיפורו גם בלא מילים. בחרנו להציג חפצים היסטוריים לצד יצירות אמנות עכשווית של בני הקהילה. בחרנו לעשות זאת באופן שאינו כרונולוגי אלא נושאי, ולשרטט בכך קשר אמיץ, לעתים אסוציאטיבי, בין הביטוי הוויזואלי של אז ושל עכשיו. הקשרים והחיבורים חושפים מהלך מתמשך של יצירה ויצירתיות, ומשלימים את תמונתה של קהילה מיוחדת ונהדרת ושל חוויה אישית של היות בן או בת הקהילה.

פתיחה: יולי, 2010, נעילה: נובמבר 2010

רינת הופר, זוכת פרס "גוטמן" לאיור ופרס "זאב" לספרות ילדים, שספריה אהובים ומוכרים כמעט בכל בית בישראל, חושפת את איוריה הייחודיים בתערוכת יחיד ראשונה בבית התפוצות. בתערוכה יוצג מבחר רישומים ואיורים מקוריים מתוך ספריה המוכרים, בהם "איילת מטיילת", "מפלצת סגולה", "חנן הגנן" ועוד.

פתיחה: ספטמבר 2010, נעילה: נובמבר 2011 | אוצרות: גאולה גולדברג ואירנה גורדון

עשרה דיוקנאות של אישים יהודים במאה העשרים, סדרה של הדפסי-הרשת של אמן הפופ האמריקאי החשוב אנדי וורהול משנת 1980, אשר נתרמה לאחרונה לבית התפוצות מהעיזבון של אלן ס' בירד, ארה"ב. בסדרה מופיעות דמויותיהם של הפילוסוף והמחנך מרטין בובר; של הפיזיקאי אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות; של זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה; של המלחין ג'ורג' גרשווין; של שחקנית התיאטרון שרה ברנהארד; של שלושת האחים הקומיקאים צ'יקו, גראוצ'ו והרפו מרקס בדיוקן משותף; של הסופר פרנץ קפקא; של הסופרת גרטרוד שטיין; של ראש הממשלה הרביעי של ישראל, גולדה מאיר; ושל לואיס ברנדיס, היהודי הראשון שנתמנה לשופט בית המשפט העליון בארה"ב. אנדי וורהול (1928–1987) – צייר, קולנוען ואייקון תרבות – יצר מאז שנות השישים של המאה העשרים דיוקנאות רבים של גיבורי תרבות, בעיקר אמריקאים, ובהם מרילין מונרו, אלביס פרסלי ואליזבת טיילור. תהליך העבודה שלו על סדרה זו, שאותה כינה "הגאונים היהודים", היה דומה לזה שאפיין רבים מן הדיוקנאות האחרים שיצר בהתבסס על תצלומים מפורסמים של הדמויות, שאותם חתך בחיתוך גס, הדפיס בשחור-לבן על נייר או על בד ולאחר מכן ביצע כהדפס-רשת של קווי מתאר בעלי אופי רישומי וחופשי – ושל משטחים גיאומטריים דמויי קולאז' בצבעי אקריליק. הדפסי הדיוקנאות מתאפיינים לא בהתמקדות בדמות ובפענוחה, כי אם בהתחקות אחר קיומה ומעמדה כדימוי תקשורתי ופופולרי. לצד זאת משמשים ההדפסים מצע למשחק בין מדיום הציור, הצילום וההדפס. הסדרה היא ביטוי נוסף לפעולתו של וורהול לטשטוש הגבולות בין אמנות גבוהה לתרבות ההמונים וליצירת דיון מתריס בגיבורי תרבות כאובייקטים של צריכה ופרסום. הסדרה עוררה מחלוקת וביקורת כשהוצגה לראשונה בשנת 1980, ראשית במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת מיאמי ואז במוזיאון היהודי בניו-יורק. מאז נדדה ברחבי ארה"ב והעולם.

פתיחה: דצמבר 2009, נעילה: אוגוסט 2010 | אוצר אחראי: חגי שגב | עיצוב והקמת התערוכה: טחנה לעיצוב | פתרונות טכניים: Protech | אמניות ואמנים: אורלי אדלביץ, לוקה אור, רועי אלבז, גלינה ארבלי, אבי בירן, יואל גילינסקי, שי גולדברג, יעקב גרינוורצל, מיקה דרימר, רורי הופר, רות הרמן, נמרוד ורדי, אורלי יחיאל-סוקולוב, ערן לדרמן, אילן ליאור, מרית מייסלר, יוסי מתתיהו, שרי סרולוביץ, עידן פרידמן, שלי פרימן, טל צור, רינת אפרת-דיאמנט, זויה צ'רקסקי, מרב גולדשמידט-קיי, בעז קידר, פזית קידר, ליאורה קיי-קיסלוב, מרסל קליין, הדס קרוק, הילה קרני-ראב"ד, נעמה שטיינבוק, ענת שטיין, מליסה שיף, חאגית שמעוני, דורון שר-שלום.

התערוכה "יודאיקה טוויסט" מציגה עיצוב עכשווי של יודאיקה מאת יוצרים ישראלים. התערוכה חושפת את ההשראה העשירה שמספקת המסורת היהודית ליצירת עיצוב עכשווי. לצד זאת, ניכר גם המתח שמתקיים בין מסורות עיצוב היודאיקה והמגמות הרווחות בעיצוב של היום. הטוויסט של התערוכה נובע מהטוויסט של היוצר וגם של הצופה – כניגוד למה שמוכר ומזוהה עם מסורת היודאיקה הנחשפת בחנויות היודאיקה של רחוב בן-יהודה או בסמטאות צפת העתיקה. בישראל כמעט ולא הוצגו תערוכות יודאיקה, היות ורבים רואים בה אלמנט מובן מאליו בסביבה. ולא היא, שימור ותיעוד של ההיסטוריה של יצירות יודאיקה ותיעוד יצירתם של אמני היודאיקה – נדירים. ההיסטוריה והפעילות מתקיימות, אך התיעוד והשימור כמעט ולא מוצאים ביטוי וחשיפה רחבים. התחום נחשב גלותי ופחות ערך ביחס לעיצוב הכללי, או אף ביחס לאמנות בהקשר היהודי. למרות זאת, בחיפוש אחר מוצגים לתערוכה גילינו עושר של עשייה וחקירה של מקורות יהודיים המוצאים את ביטויים בעיצוב העכשווי – שחלקו מסורתי וחלקו הגדול מחפש את הטוויסט שגורם לעיצוב לדבר בשפה עכשווית.
"יודאיקה טוויסט" היא עדות לפריחה ולסקרנות שמעוררים הביטויים החזותיים בנושאים יהודיים כיום בקרב קהל רחב של יוצרים ושל צופים. בימים אלה, למשל, מוצגת תערוכה מקיפה על יודאיקה במוזיאון היהודי של ניו יורק. שם לא מתקיימת הפרדה בין עיצוב לבין אמנות: בתערוכה עיצובים של בתי כנסת, אדריכלות וכל אמצעי הביטוי האפשריים, והיא מתמקדת בהיסטוריה האמריקאית ובתהליכים שעברו על היהודים בארה"ב.

פתיחה: פברואר 2010, נעילה: יולי 2010 | אוצרת: רז סמירה | אמניות: בלו-סימיון פיינרו, נלי אגסי, הילה קרבלניקוב, מירב הימן, שי אזולאי, דוד עדיקא, אלי פטל, רעות פרסטר, דפנה שפירא חסון

דרך האמנות הפלסטית העכשווית בוחנת התערוכה שינויים שחלו בטקס הנישואין בעשורים האחרונים. טקס הנישואין היהודי מייצג יותר מכל טקס אחר את תעודת הזהות שלנו כלפני עצמנו וכלפי החברה בה אנו חיים. המגוון העצום של טקסי החתונה, המתקיימים אלה לצד אלה, משקף את מבנה החברה הישראלית כיום ומשפיע על עיצובה בדורות הבאים. התערוכה מציגה עבודות בציור, פיסול, צילום, וידיאו ומיצב. בתערוכה ישולבו גם קטעי וידאו של המבקרים. דבר האוצרת: החתונה היהודית היא טקס עתיק-יומין, שהשתמר על אף פגעי הזמן והתפוצה הרחבה של הקהילות היהודיות. בחתונתם מצהירים בני הזוג פומבית ואישית על כוונתם לחיות יחד, להקים בית ולהביא צאצאים. ואולם ההצהרה הזו, בדבר הדו־קיום הבין־אישי, היא גם הצהרה בדבר הדו־קיום השורר בין הפרטי לציבורי.התערוכה "בטבעת זו" מציגה את הביטוי העכשווי של הטקס המסורתי, אשר מומחש ומשולב בביטויים של השקפת העולם האישית של האמנים או הזוגות הנשאים. נקודות המבט השונות שמציגים האמנים מושפעות מן המעבר מתפישה משפחתית-שבטית לתפישה אינדיבידואליסטית, המקנה לחתונה חותם אישי. הבחירה בחתונה היהודית כנושא התערוכה מעלה לדיון סוגיות של טקסיות, חברה, שימור הסדר הקיים או בחינתו מחדש. יש שעולָה מן העבודות נימה מתריסה או אירונית, ויש שהן מביעות שמחה, הומור או געגוע. ביצירותיהם מיטיבים האמנים לאבחן את משמעויות הטקס ואת השלכותיו על החברה ועל עצמם, חושפים את הפלורליזם הרווח כיום בתרבות היהודית בישראל המנסה לשמר את היסודות המסורתיים בתקופה של שינוי.

פתיחה: פברואר 2010, נעילה: אפריל 2010 | אוצרת: בלן ריינה קזנובה

בשנים הקשות של מלחמת העולם השנייה, שבמהלכן התרחשה שואת יהודי אירופה, התעלו דיפלומטים ספרדים אחדים מעל למצב הפוליטי המורכב, וניצלו את כוחם והשפעתם במטרה למנוע רדיפתם של יהודים. בכך שינו את גורלם של יהודים רבים. מעשיהם העידו על סולידריות, אומץ לב ואנושיות יוצאת דופן בתקופה שבה חמלה ואנושיות לא היו בנמצא. התערוכה "ויזה לחופש" מספרת את סיפורם של אנחל סאנז בריז וג'יורג'יו פרלסקה בהונגריה, אדוארדו פרופר דה קייחון וברנרד רולנד דה מיוטה בצרפת, סבסטיאן רומרו רדיגלס ביוון, כרמן וחוסה רואיז סנטאייה בגרמניה, חוליו פלנסיה וטובאו בבולגריה וחוסה רוחס מורנו ברומניה. דיפלומטים אלה הצליחו לעקוף את המגבלות והאיסורים שהטילו הרשויות במדינות אירופה, במאמץ להציל את חיי היהודים הנרדפים. בהתחמקם מהחוקים שנקבעו על ידי הממשלה הספרדית במדריד, סיכנו הדיפלומטים את מעמדם הפוליטי. באמצעות תצלומים, מסמכים, עדויות מוקלטות והקרנת סרט התעודה "ויזה לחופש", יוכלו המבקרים להתרשם מסיפוריהם של אותם גברים ונשים, אשר סייעו לבריחתם של אלפי יהודים ממחנות ההשמדה תוך ניצול המעבר דרך ספרד בדרכם אל החופש. במעשיהם הצילו הדיפלומטים חיים ומנעו סבל, הגנו על חירותם של בני ארצם הספרדים, ותרמו למאבק ברדיפה ובטבח שנעשו בעם היהודי.

נעילה: דצמבר, 2009

קולות מן הדממה, שרידים יהודיים בליטא / מאת דוביד כץ, המכון ליידיש של וילנה, אוניברסיטת וילנה: אנשים ועמים, שבטים ואומות מותירים לאחר מותם משהו משל עצמם גם בצאצאיהם, גם באחרים שחיו בסביבתם, וגם בתרבות הקולקטיבית שהם מנחילים, זו המועברת בעל-פה, בכתב, או בכל דרך אחרת. כשהדברים מתנהלים באורח רגיל, ההמשכיות של הקולקטיב חסינה במידה זו או אחרת מפני המוות. המטען התרבותי חזק ועמיד והוא משמר את עצמו. אלא שכל זה נעלם באחת כאשר מדובר ברצח-עם – כשציבור שלם מושמד. וזה מה שאירע בשואה, אחד ממקרי רצח-העם הקיצוניים וחסרי התקדים שבוצעו מאז ומעולם. בסיפור השואה תופסת ליטא מקום מרכזי. אחוז הנרצחים בליטא עלה על 95 אחוזים, השיעור הגבוה באירופה. זאת במידה רבה בשל ההשתתפות הפעילה של האוכלוסייה המקומית. וכל זה אירע בחבל ארץ שבמשך שש מאות שנים נודע בסובלנות הרבה כלפי המיעוטים האתניים שחיו בשטחו. בה בעת חשוב לזכור את הגבורה העילאית של אלה שסיכנו את הכול כדי לעשות את הדבר הנכון – להציל שכן. בתערוכה נכללות תמונות של שרידי בתי כנסת שנבנו מאבן או מעץ. המלה "בית כנסת" אינה מצליחה להקיף את מגוון הפעילויות שהתנהלו בו ומסביבו. בבית הכנסת נפגשו האנשים לתפילה וללימוד, לשיחה, להעברת חדשות ולהחלפת דעות. במקומות אלה היידיש הליטאית העשירה, שפת היום-יום, התערבבה בעברית ובארמית של שפת התפילות ובלשון ספרי הקודש והלימוד. ברבות מעיירות ליטא נשמעו בשעות הלילה המאוחרות קולות הלומדים העולים מבתי המדרש.

פתיחה: אוקטובר 2009, נעילה: אוצרת התערוכה: ד"ר דליה מנור

לודוויג בלום נודע בעיקר בזכות ציוריו מארץ הקודש. מבטים שונים על ירושלים והר הבית, מקומות קדושים, יהודים ונוצרים ונושאים בעלי אופי אקזוטי ופולקלורי. אולם בלום צייר גם את ארץ ישראל המתחדשת ואת פירות המפעל הציוני: קיבוצים ומושבות, עבודה עברית בפרדס ובלול, ועוד נופים ואתרים ברחבי הארץ מחניתה ועד אילת. הפתעה מיוחדת מזומנת למבקרים בתערוכה במספר ציורים מתל אביב. אמנם בלום ידוע במיוחד כצייר של ירושלים, אך הוא היה גם אחד המעטים שציירו את תל אביב בשנות העשרים. ציורים אלה, שצוירו בדייקנות תיעודית מציעים לנו מבט צבעוני על תל אביב של פעם שלא הכרנו באמנות הישראלית. לודוויג בלום נולד ב 1891 ליד ברנו במוראביה, אז עדיין בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא למד ציור אקדמי בווינה ובפראג ובשנת 1923 עלה לארץ והתיישב בירושלים. בלום הוקסם מן העיר, מן האור ומהנוף המדברי הנשקף לכיוון מזרח ואלה היו לנושאים שבהם שב וטיפל בציוריו לאורך חמישים שנות יצירה. עם בואו לארץ בלום הצטרף לקהילת האמנות הצומחת ביישוב העברי בארץ ישראל והשתתף בתערוכות "מגדל דוד" הנודעות. אך את עיקר תוצרי יצירתו הפנה אל קהל בחו"ל, רובו יהודי ובעיקר בארץ מוצאו, צ'כוסלובקיה. שם גם קיבל את ההזמנה החשובה של ציור פנורמה של ירושלים עבור מוזיאון קתולי בברנו – כ-8 מ' רוחבה. המודל אותו צייר בלום כהכנה לפנורמה הגדולה יוצג בתערוכה, כמו גם מספר ציורים שיושאלו מן המוזיאון היהודי בפראג ומעולם לא הוצגו בישראל.

פתיחה: אוקטובר 2009, נעילה: ינואר 2010 | אוצרות: פרופ' אולגה גולדברג, גבריאלה רבי, רינה בירן | ארכיון מגזרות הנייר ע"ש גיזה פרנקל, האוניברסיטה העברית בירושלים

מאמצע המאה העשרים אנו עדים לתחייה מחודשת של אמנות הגזירה בנייר בארץ ובעולם – על ההתחדשות מעידה תערוכה זו, ובה מבחר מגזרות נייר של אמנים בני זמננו בישראל. אמנות מגזרות נייר כאמנות עממית אינה המצאה יהודית. מוצאה ככל הנראה במזרח הרחוק, בסין, אשר בה שימשו המגזרות לקישוט וכסגולה נגד עין הרע כבר במאה הששית לספירה. היא התפשטה בימי הביניים אל המזרח הקרוב ומשם, דרך פרס וטורקיה, לצפון אפריקה ולאירופה. אמנים רבים עוסקים כיום באמנות זו, אם כמקצוע ואם כתחביב, ומחיים מסורת בת מאות שנים. כיום, נפוצות יותר מגזרות שהן יצירה אסתטית, כפי שאנו רואים בתערוכה, המשלבות נושאים מן המסורת מחד (ושימוש מועט בטקסטים מסורתיים), ומאידך - נושאים חדשניים וטקסטים המשקפים את רוח התקופה ונותנים ביטוי לכושרו האמנותי של האמן. מרכיביה של המגזרת המסורתית הם על-פי-רוב מוטיבים וסמלים מהמסורת היהודית, כמו המנורה ועמודי יכין ובועז (רמז למקדש בירושלים), לוחות הברית, כתר התורה, אריות וסמלי חגים, איור של טקסטים מן המקורות ודגמים מעולם הצומח. מוטיבים אלה היו מוכרים לגוזר/ת גם מתחומים אחרים של מלאכת המחשבת והאמנות השימושית היהודית המסורתית כמו ארונות קודש, פרוכות ותשמישי קדושה. לתפוצתה של מגזרת הנייר קשר ישיר להתפתחות תעשיית הנייר: ככל שהוזל מחיר הנייר, היתה המגזרת לקישוט עממי יותר. עם זאת, ידועות מגזרות יוקרתיות שנעשו בקלף, כמו מגילות אסתר וכתובות כשהחומר מעיד על ייעודן ועל מצבו הכלכלי של המזמין. לצד מגזרות הקלף ידועות מגזרות שנעשו משכבות-שכבות של נייר צבעוני, וגם מגזרות מנייר עיתון. כלי העבודה המסורתיים של אמני המגזרות היו בעיקר סכינים ומספריים וכיום משתמשים הגוזרים בסכינים עדינים, דוגמת סכין יפני וסכיני ניתוח ובמגוון של מספריים המותאמים לסוג עבודה עדינה זו. כמו כן, משתמשים היום בטכניקה ממוחשבת של חיתוך באמצעות קרן לייזר, המוזילה את עלות המגזרת באופן ניכר. המחקר "מסורת והמשך במגזרות נייר יהודיות" נערך על-ידי פרופ' אולגה גולדברג מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והתאפשר תודות למימון הקרן הלאומית למדע.

פתיחה: ספטמבר 2009, נעילה: דצמבר 2009 | אוצר: ד"ר סימו מואיר | עיצוב: סימו מואיר והנו צ'יזיק | התערוכה הופקה על ידי הארכיון הלאומי של פינלנד בשנת 2006, לציון חגיגות המאה להקמתו של בית הכנסת של הלסינקי | תיאום הפקה: כריסטינה פורסל, הארכיון הלאומי של פינלנד, הלסינקי | עיצוב גראפי: טימוֹ טֶרווֹיָה, "בות' דיזיין קולקטיב" | תרגום לאנגלית: שֶריל הינקָנֶן | אוצרת אחראית: גאולה גולדברג | מנהלת פיתוח משאבים וקשרי חוץ ישראל-אירופה: עיניה זאבי-קופפר | תרגום לעברית: רות שפירא | יוזמת הבאת התערוכה לישראל וגיוס משאבים: שולמית שפירא

הקהילה היהודית של פינלנד היא קהילת-מיעוט צעירה יחסית וגם קטנה בהיקפה. בתולדותיה יש כמה מאפיינים בולטים, בראש ובראשונה - מקורה הייחודי. ראשוני היהודים בפינלנד היו חיילים יהודים, קָנטוֹניסטים, ששירתו בצבא הרוסי והוצבו בשטחי פינלנד, שהפכו משנת 1809 לטריטוריה רוסית בעקבות ניצחון רוסיה במלחמתה עם שבדיה. חיילים יהודים שירתו בבסיסי צבא רוסיים בפינלנד עד שזו הפכה למדינה עצמאית ב-1917. בשנת 1858 הועבר ברוסיה חוק שהעניק לחיילים שהשתחררו משירות בצבא את הזכות להתיישב במקומות שבהם שירתו. כך קמו להן קהילות יהודיות קטנות בהלסינקי, בוויבורג, בטורקו ובהמנלינה. עם הזמן התבססו קהילות עירוניות אלה, יצרו להן מוסדות דת וקהילה, והתפתחו בהן חיי תרבות יהודיים פעילים. גם ההיסטוריה של יהודי פינלנד במלחמת העולם השנייה מיוחדת במינה. מצד אחד, יהודים שירתו בצבא הפיני, שלחם לצדה של גרמניה הנאצית נגד האויב המשותף ברית המועצות. מצד שני, אף ששלטונות פינלנד גירשו פליטים יהודים, שביקשו להיכנס לפינלנד וגם הסגירו שבויי מלחמה יהודים רוסים לגרמניה, הקהילה היהודית בפינלנד עצמה לא נפגעה במלחמת העולם השנייה. התערוכה מספרת ארבעה סיפורים על תולדות יהדות פינלנד: בשירות הצאר - עוסק בתקופה שבה הייתה פינלנד תחת שלטון רוסי; אנחנו יהודי פינלנד - מספר על התקופה שבה קיבלה פינלנד את עצמאותה, ב-1917; במלחמה - מגולל אירועים ממלחמת העולם השנייה; לצד ישראל - מתאר את הקשרים ואת חילופי התרבות בין פינלנד וישראל. התערוכה סוקרת תקופה של כ-140 שנה, החל משנות השלושים של המאה ה-19, ועד לשנות השבעים של המאה ה-20. החומר המוצג בתערוכה בא משני מקורות עיקריים: מן הארכיון היהודי שבארכיון הלאומי של פינלנד, הלסינקי ומן הקהילה היהודית של הלסינקי. כמו כן התקבל חומר מהקהילה היהודית של טוּרקוּ; ממכון ז'בוטינסקי, תל-אביב; מארכיון מדינת הסן, דרמשטאט; מארכיון הפדרלי של גרמניה, ברלין; ממוזיאון העיר הלסינקי; ממוזיאון הפשיעה בוונטה, פינלנד; מארכיון הצילום של כוחות הביטחון של פינלנד, הלסינקי; ממכון המחקר לשפות של פינלנד, הלסינקי; וכן מאוספים ומארכיונים פרטיים. החפצים המוצגים בתערוכה הושאלו מאוספי הארכיון היהודי שבארכיון הלאומי של פינלנד, הלסינקי; מן הקהילה היהודית של הלסינקי וכן מאוסף פרטי בפריז. בתערוכה מוקרן הסרט "דויד – סיפורים של כבוד וכלימה". במאי: טארו מאקלה; מפיק: לאסה סארינן; חברת הפקה: "פוֹר ריל פרודקשן",פינלנד, 1977.

פתיחה: יולי 2009, נעילה: אוקטובר 2009 | אוצרת: אירנה גורדון | אמניות ואמנים: רעיה ברוקנטל, גרי גולדשטיין, פבל וולברג, מאיה ז"ק, אסי משולם, רונן סימן טוב, זויה צ'רקסקי, רועי רוזן, דפנה שלום, קרן שפילשר, שחר סריג,Sala-Manca | אוצר אחראי: חגי שגב | בחסות קרן נדב

מי הוא יהודי? שאלה זו, הטעונה מבחינה תרבותית, היסטורית, פוליטית וחברתית, מכוננת באופנים גלויים וסמויים את המציאות הישראלית כולה. החשיבה על משמעותה היומיומית של הסוגיה, כמו גם הדיון בכוחה וברלוונטיות שלה, משפיעים באופן גשמי ומטפורי על חיפוש הזהות העצמית והקולקטיבית של אזרחי ישראל וגם של מי שאינם נחשבים לכאלה מתוקף חוק השבות. חיפוש הזהות הזה מקבל ביטויים רבים גם באמנות העכשווית בישראל. אחד המעניינים שבהם הוא יצירת פרסונות מתחלפות וסובייקטים נזילים המכוננים את עצמם באמצעות נרטיבים של מגדר, גוף, מיניות, אלימות, יחסי מערב-מזרח ועוד. לא סיפור-על אחד, נהיר ומוסכם - אלא סיפורים רבים המשתנים תדיר. התערוכה מציגה אמנים שסוגיית הזהות היהודית היא חלק בלתי נפרד מעבודתם. כמה מהם נוגעים בנושא מתוך בחינה כוללת של הזהות הישראלית עצמה, וכולם מתמודדים עם אופנים שונים של כינון העצמי אל מול ערעורו המתמיד. היצירות מציגות משחקי זהויות וגלגולי זהויות. הן מציעות פרשנות מחודשת וחתרנית של מושגים ואובייקטים דתיים והיישום שלהם בחיי היום-יום. ניתן למצוא בהן הקשרים חדשים לטקסטים אמוניים ולדימויים חזותיים מסורתיים המתכתבים עם שאלות אסתטיות כמו גם עם המציאות העכשווית, ותובנות אישיות לטקסים ולמנהגים המשנות את משמעותם ואת תוקפם. בכל האופנים האלה מבנות העבודות שיח עכשווי ומתמשך שבמרכזו המושג של "להיות יהודי". בחינה של העצמיות תוך ערעור הזהות הישראלית. באמצעות גישות סוריאליסטיות, אקספרסיוויות ומושגיות, ובשורה ארוכה של אמצעי ביטוי – ציור, רישום, צילום, מיצב, פיסול ווידיאו – פורשת התערוכה מגוון של מבטים תיאטרליים, אירוניים ופיוטיים. אלה נבנים ומתפרקים בעבודותיהם של שנים-עשר האמנים ויוצרים חלופות בדויות, מתעתעות ונוקבות.

פתיחה: נובמבר 27, 2008, נעילה: אוגוסט 2009 | אוצרים: גלית אילת ואייל דנון | אמנים: מייקל בלום, יעל ברתנא, איליה רבינוביץ’, יוסי עטיה ואיתמר רוז, יוחאי אברהמי

אמנים עכשוויים מגיבים לאוסף הצילומים של לני והרברט זוננפלד, ומציעים התבוננות חדשה במציאות הישראלית מנקודות מבט אנתרופולוגית, פוליטית והיסטורית. התערוכה “מעולם לא נראינו טוב יותר” מציגה את אוסף התצלומים של הזוג המנוח לני והרברט זוננפלד שברחו מגרמניה ומצאו מקלט בארצות הברית. האוסף מתעד את ההתיישבות היהודית המוקדמת בארץ ישראל ואת הקהילות היהודית ברחבי העולם החל משנות ה-30 ועד לשנות ה-80 של המאה שעברה – עדות חיה למאורעות החשובים בהיסטוריה היהודית של המאה העשרים. התמונות המוצגות בבית התפוצות מלוות בפרשנות של אמנים עכשוויים ידועים מישראל ומחו”ל. אוסף זוננפלד כולל כ-100,000 תשלילים, שקפים, שקופיות והדפסות המנציחים את המאורעות המעצבים בהיסטוריה היהודית של זמננו. אוסף זוננפלד אינו אוסף שהיה עלום ונחשף במפתיע. האסתטיקה הצילומית של הזוג אינה זרה לקהל בישראל ובעולם. הדימויים החזותיים שיצרו תרמו תרומה של ממש לעיצוב הזיכרון הוויזואלי ולתודעה הקולקטיבית הישראלית, בעיקר בשנים 1933 – 1948. הרברט זוננפלד צילם עבור קרן היסוד, קק”ל והסוכנות היהודית וצילומיו פורסמו במגזינים ועיתונים וביניהם ה”ניו יורק טיימס”,”לייף”, “דיילי ניוז”, וה”ג’ואיש וויק”. תצלומיו גם הוצגו בתערוכות ברחבי העולם. לני זוננפלד שהלכה לעולמה בנובמבר 2004, בגיל 96, הייתה עסוקה בצילום עד ליומה האחרון. בתערוכה מוצגות העבודות החדשות לצד פריטים מקוטלגים של האוסף, והיא מציעה דרכים חדשות לקריאת הצילומים. כך מתאפשרים בחינה מחדש של קטגוריות ואוספים קיימים, וראייה שונה של מכלול עבודתם הצילומית של בני הזוג, ששיתפו פעולה לאורך זמן עם מנגנון התעמולה הציונית, דבר שבא לידי ביטוי במכלול עבודתם.

פתיחה: מאי 2009, נעילה: אוגוסט 2009 | אוצרים: בריט אורמאסן ואוסקר קוואסנס | מעצב: אורי גלזר | אוצרת אחראית: גאולה גולדברג

התערוכה שוטחת את סיפור הגירת היהודים לנורבגיה מראשיתה בשנת 1851, בעקבות מאבקו של המשורר הלאומי הנורבגי הנריק ורגלאנד לביטול האיסור על התיישבות יהודים בנורבגיה, ועד שנת 1945; סיפורם של אנשים שנמלטו מדיכוי ומרדיפות וחיפשו מדינה שבה יוכלו לבנות את חייהם בשלווה. בתערוכה מתוארים מאמצי היהודים שהגיעו לנורבגיה להיקלט בארץ חדשה, נחושים להשתלב באומה החדשה, ובה בעת לשמר את אורח חייהם היהודי. משמעות הדבר הייתה זהות כפולה. עם הזמן, נוכחו לדעת שיש מחיר לשונות, ונתקלו בעוצמתה של האנטישמיות. התערוכה נוצרה בשיתוף פעולה בין בית התפוצות לבין המוזיאון למורשת תרבות נורבגיה באוסלו והמוזיאון היהודי באוסלו. רוב חומרי התערוכה נאספו במסגרת "פרויקט לתיעוד יהודי נורבגיה" של המוזיאון למורשת תרבות נורבגיה, בשיתוף עם הקהילה היהודית באוסלו. בין החומרים, ראיונות עם יהודים שנולדו לפני מלחמת העולם השנייה ותצלומים מאוספים פרטיים.

פתיחה: יוני 2009, נעילה: אוגוסט 2009 | אוצרת: רחל שנולד

המכביה היא כינוס ספורט בינלאומי יהודי בחסות "מכבי העולמי", המתקיים מדי ארבע שנים בישראל, בהשתתפות ספורטאים מישראל ומרחבי העולם. ההחלטה על קיום המכביה בארץ-ישראל התקבלה בשנת 1929 בקונגרס של "מכבי העולמי". המכביה הראשונה נפתחה ב-28 במרס 1932 בתל-אביב, בהשתתפות כ-400 ספורטאים. על המכביה השנייה, שהתקיימה ב-1935, העיב צל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות באירופה. במכביה זו השתתפה משלחת מגרמניה, לאחר שקיבלה אישור מהשלטונות הנאציים להצטרף למשחקים. המכביה השנייה זכתה לכינוי "מכביית העלייה", כי רבים מהספורטאים שהשתתפו בה העדיפו שלא לשוב לבתיהם ונשארו בארץ לאחר שהסתיימה. המכביה השלישית, הראשונה לאחר קום המדינה, נערכה ב-1950. עם השנים גדל מספר המשתתפים ומספר המשלחות, והמכביות הפכו למפגש הגדול ביותר של ספורטאים יהודים מרחבי העולם. במכביה השמונה-עשרה, ביולי 2009, צפויים להשתתף כ-5,000 ספורטאים מ-64 מדינות וכ-2,000 ספורטאים מישראל. הצילומים והכרזות בתצוגה מתעדים את המכביות השונות. הכרזות מוצגות באדיבות מוזיאון מכבי על שם פייר גילדסגיים, רמת גן.

פתיחה: דצמבר 2008, נעילה: אפריל 2009 | אוצרים: אדריכל אורי גלזר, גאולה גולדברג

התערוכה מציגה כמאה תצלומים של בתי כנסת בערים שונות בתורכיה. אחדים, כמו בית הכנסת בסרדיס מן המאה השלישית, התקיימו כבר בעת העתיקה. האדריכלות של בתי הכנסת ועיצובם משקפים את הדיאלוג המתמשך בין הקהילה היהודית לסביבה שבה חיה. האימפריה העות'מנית היתה במשך מאות רבות כור-היתוך למגוון של תרבויות ודתות שחיו בגבולותיה. כיום, תורכיה המודרנית מתגאה בסובלנות שהיא מגלה, במיוחד כלפי יהודים שמצאו מקלט בשטחי האימפריה העות'מנית לפני יותר מ-500 שנה, לאחר שנמלטו מהאינקוויזיציה בספרד בשנת 1492. הופעתם של יהודי ספרד בשערי האימפריה העות'מנית בעקבות הגירוש לא היתה הפעם הראשונה שבה מצאו פליטים יהודים מקלט בתחומה. במחצית הראשונה של המאה ה-14 קדמו להם יהודים אשכנזים שנמלטו מרדיפות באירופה, ובתחילת המאה ה- 15 - יהודים שברחו מסיציליה ומסלוניקי. מדיניות השערים הפתוחים והיחס הסובלני הביאו לאימפריה העות'מנית יהודים מגרמניה, מצרפת, מאיטליה, מהונגריה ומרוסיה. בשנת 2005 פנה נשיא הקהילה היהודית בתורכיה, מר סילביו עובדיה, לאיזט קריבר, צלם בעל שם עטור בפרסים בינלאומיים, והציע לו לתעד את כל בתי הכנסת בתורכיה במטרה לשמר את זכרם ולהנציחם לדורות הבאים. במהלך התחקיר יצר הצלם קשר עם מנהיגי הקהילות היהודיות באיסטנבול, באנקרה, בבורסה, בצ'נאקאלה, באדירנה ובערים אחרות בתורכיה. מן המחקר שערך עלה כי בתורכיה מצויים יותר מ-60 בתי כנסת. למרבה הצער, רבים מהם מוזנחים, מקצתם נטושים ואחרים הוסבו לשמש למטרות אחרות או נהרסו כליל. הצלם השקיע מאמצים רבים לאיתור בתי הכנסת ולתיעודם. בעבודתו הקפיד להדגיש את הפרטים הקטנים של אותם "מקדשי מעט" שבעבר הלא-רחוק כל כך היו גאוותה של הקהילה היהודית בתורכיה, לפני שנתנו פגעי הזמן את אותותיהם והרסו את תפארתם ואת עושרם. הצלם השלים את המשימה בהצלחה רבה. התערוכה מתקיימת בחסות שגרירות תורכיה בישראל, לציון 85 שנה לרפובליקה התורכית. תודתנו להתאחדות יוצאי תורכיה בישראל, לטובה וסמי סגול, לגב' ג'נאן אקמן, לגב' גילה ארבש.

פתיחה: דצמבר 2007, נעילה: מרס 2008 | אוצרות: אגניישקה רודז'ינסקה וקינגה דודה סובסטנטיב | פיקוח: ד"ר רנטה פיאטקובסקה | מדיה: אגתה רוזביקה | בימוי והסרטה: קספר ליזובסקי | עריכה: פיוטר זמבורסקי | איורים: מרתה איגנרסקה | הנפשה: פיוטר קרקטו, נטליה רג'יס | מוזיקה: האגה לן, רפאל קז'מינסקי | תיאום תוכניות לציבור: נילי עמית | שיתוף-פעולה ותחקיר: קרולינה זקוביץ', אגטה פיאטראסיק, איבונה וישיניוס, ג'ודיטה היידוק, קלינה גאלאס, יוהנה פיקוס, קלאודיה סמוראבה, סוזנה יעקובובסקה, מריה טוזקו | תרגום ועריכת טקסטים: מרק ז'ז'ובסקי, קן רבין, יאן ויזנברג, קריסטןף דוויד מאיוס | עיצוב: סנטרלה – כוח משימה של מעצבים | גרפיקה: קריסטף סלומקה | עיצוב מדיה והתקנה: קאמיל | קריינות מומחים: פרופ' חנה זארמסקה ד"ר אדם טלר ד"ר מרצ'ין וודז'ינסקי יז'י הלברשטאדט ד"ר יאצק לאוצ'אק ד"ר הלנה דטנר | התערוכה ממומנת ע"י משרד התרבות והמורשת הלאומית ומשרד החוץ של הרפובליקה הפולנית | תודה: מכון אדם מיצקייביץ' במסגרת שנת פולין בישראל 2008/2009

תערוכת מולטימדיה המציגה 1000 שנות היסטוריה של יהודים על אדמת פולין, באמצעות שבעה סרטים החופפים לשבע הגלריות העתידות להיפתח במוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין אשר מוקם בוורשה. כל סרט עוסק בתקופה היסטורית אחרת, וצפייה בכל הסרטים מהווה מעין "מסע בזמן" - מימי הביניים ועד ימינו. המבקרים בתערוכה הווירטואלית מוזמנים לצאת למסע בהיסטוריה של יהודי פולין, בהדרכתם של היסטוריונים ומומחים האחראים לגלריות המתוכננות או למסע דמיוני בעזרת דמויות מונפשות באנימציה.  באמצעות שילוב של נרטיב היסטורי עם איקונוגרפיה עשירה, פרי יצירתם של אמני הנפשה מודרניים, מועבר מסר מסקרן ומעורר-מחשבה. הסיפור היסטורי אינו רק סיפור על העבר. בתערוכה זו ניתנת חשיבות רבה לכאן ועכשיו. לאור זאת, זירת ההתרחשות המרכזית בתערוכה היא "פורום הוויכוח" - חלל ובו מפגש לדיונים; פורום להרהור ולמחשבה על הרלוונטיות של ההיסטוריה בעת הזו ועל משמעותה לכל אחד מאיתנו. הסרטים: "מפגשים ראשונים והתיישבות ראשונה" 2. "גן העדן היהודי" 3. "אל תוך הארץ" 4. "מפגשים עם המודרניות" 5. "רחוב – פולין בין שתי המלחמות" 6. "השואה" 7. "יהודי פולין לאחר מלחמת העולם השנייה".

פתיחה: אוקטובר 2007, נעילה: ינואר 2008 | אוצרת: רחל שנולד

ב-30 באוקטובר 2007 נפתחה בבית התפוצות תערוכה היסטורית – "יהודי המאבק: התנועה היהודית הלאומית בברית המועצות, 1989-1967". ביוני 2007 ציין העולם היהודי מלאת 40 שנה למלחמת ששת הימים. ניצחון ישראל במלחמה ריגש רבים מיהודי ברית המועצות והצית מחדש את זיקתם לעם היהודי ולמורשתו, לציונות ולמדינת ישראל. יהודים אלה ראו את ישראל כביתם ובעלייה לישראל את מטרתם הלאומית. המאבק הנחוש שהחל אז בדרישה להתיר את העלייה לישראל הקיף גם את המאבק לקיומם של חיים יהודיים ופעילות תרבותית-יהודית בברה"מ. התערוכה מקיפה את הפעילות היהודית הלאומית בברה"מ, ועוקבת אחר מאבקם של היהודים לעלייה למדינת ישראל, החל מפעילות של יחידים שקראו תגר על השלטונות הסובייטים ועד להתפרצות של גל גדול של מחאה, שהתפשט והיה לתנועה עממית רחבה וגלויה. התערוכה עוקבת אחר המאבק בשלטונות הסובייטים, ומתמקדת בפעילות ובדרכים שננקטו לשימור ולהגברת התודעה הלאומית יהודית בקרב יהודי ברית המועצות. כן מציגה התערוכה את התמיכה הבינלאומית במאבקם של יהודי ברית המועצות, שהסעיר את דעת הקהל בישראל, בעולם היהודי והלא-יהודי. רבים לקחו חלק במאבק הבינלאומי למען יהודי ברית המועצות; הם הביעו מחאתם נגד המדיניות הסובייטית וראו בה הפרה בוטה של זכויות האדם, של חופש ההגירה, של שימור תרבותם, שפתם ומורשתם וחופש הדת של יהודי ברית המועצות. הפעילות הציבורית החשובה למען יהודי ברית המועצות מהווה דוגמא מאלפת לסולידריות יהודית כלל עולמית, שהובילה לחיזוק זיקתם ותחושת השתייכותם של יהודי העולם לעם היהודי. הפרק המסיים את התערוכה הוא האקסודוס, נפילת מסך הברזל ופתיחת שעריה של ברית המועצות להגירת היהודים. בתערוכה תצלומים, כרזות, מסמכים ופרסומים – בין היתר מפרסומי ה"סמיזדט" (הוצאות עצמיות מחתרתיות); פריטים מקוריים ונדירים; יצירות אמנות, קטעי מוסיקה וסרטים שצולמו, בין היתר, בידי פעילים בברית המועצות.

פתיחה: מרס 2007, נעילה: יולי 2007 | אוצרת: הלן פריימן, מלבורן | אוצרת מתאמת: גאולה גולדברג | תודה: קרן גנדל, אוסטרליה

התערוכה הוצגה בשיתוף עם המוזיאון היהודי של אוסטרליה במלבורן, ומספרת סיפור אוסטרלי ייחודי של הגירה, התיישבות, ושינוי, סיפור של קהילה חיונית ומשגשגת על אנשיה. בתערוכה שלוש סדרות צילומיות, המייצגות שלושה היבטים אופייניים של יהדות מלבורן. המשכיות ושינוי: קהילת מלבורן, 1989 – 2006 שתי סדרות תצלומים המשלימות זו את זו: תצלומי שחור / לבן מתוך הסדרה "קהילה", שנוצרה בשנים 1988 – 1990, וסדרת דיוקנאות צבע גדולים, שנוצרה בשלהי 2006 במיוחד עבור התערוכה. הסדרה הראשונה מבטאת את שאיפתה של לינקושקה לתעד פנים שונות של הקהילה היהודית במלבורן בתקופה שהתחוללה בה תמורה מהירה. האמנית מתמקדת בבני אדם מן השורה, החיים ועובדים בתוך ההקשר האוסטרלי הייחודי וכן בדמויות מוכרות יותר – אמנים, שחקנים, בעלי מקצועות חופשיים ידועים בציבור ודור צעיר של פעילים פוליטיים ואינטלקטואלים. הדיוקנאות מ-2006 מציגים ששה מבני הדור הצעיר של הקהילה. פליקס טושינסקי – מארג של זיכרון, 1999 –  2002 סדרת תצלומים המספרת את סיפורו של פליקס טושינסקי, ניצול שואה שהיגר לאוסטרליה בגיל 26. טושינסקי, בשנות ה-80 לחייו, איבד את נעוריו במחנות הריכוז. את זיכרונותיו הוא מתרגם לאמנות. בסדרת תצלומים זו באה לידי ביטוי העוצמה הרוחנית של אדם יוצא דופן באמצעות אמנותו -  עדות לחיוניותה של הקהילה היהודית ולהתחדשות התרבות היהודית באוסטרליה אחרי השואה. בית הכנסת הישן במזרח מלבורן, 2005 סדרת תצלומים המתעדת את בית הכנסת הוותיק ביותר הפועל בוויקטוריה -  מהיפים באוסטרליה. בית הכנסת נוסד בימי הבהלה לזהב בשנות ה-50' של המאה ה-19. הבניין הנוכחי נחנך בשנת 1877 וחודש לאחרונה. הוא נקרא כיום "בית הכנסת העירוני של מלבורן", והוכר כאתר היסטורי המיועד לשימוש. התצלומים של לינקושקה מציגים את האדריכלות הקולוניאלית של בית הכנסת, לצד עדויות לחיי קהילת המהגרים שהתרכזה סביבו.

פתיחה: יוני 2005, נעילה: אוקטובר 2005 | אוצרת: רחל שנולד

התערוכה סקרה את סיפורן של המושבות החקלאיות היהודיות בברית המועצות, בדגש על דרום אוקראינה וחצי האי קרים (היום באוקראינה). בתערוכה, 45 תצלומים, 20 ציורים מאת מאיר אקסלרוד – אמן יהודי-רוסי שתיעד את חיי החקלאים היהודים במושבות – וקטעי סרטים היסטוריים. בשנות ה-1920 הקצתה ממשלת ברית המועצות שטחים להתיישבות חקלאית יהודית, בין היתר, בדרום אוקראינה ובחלקו הצפוני של חצי האי קרים. חלוצי המתיישבים בקרים היו חברי תנועת "החלוץ" (1922). בעקבות מעורבותם של ארגונים פילנתרופיים יהודיים בתפוצות, ביניהם הג'וינט ("אגרו-ג'וינט"), והפעלת שיטות מתקדמות של חקלאות וטכנולוגיה מערבית, התרחב מפעל ההתיישבות והאזור, שהיה ברובו לא-מעובד, התעורר לחיים. המושבות החקלאיות היהודיות אמנם ספגו מכה קשה בשנות ה-1930 אך המשיכו לפעול למרות יישום מדיניות הקולקטיביזציה, שלטון הטרור של סטאלין והפסקת פעילות ה"אגרו-ג'וינט" בברית המועצות (1938). עם הכיבוש הנאצי ב-1941 הקיץ הקץ על מפעל חשוב זה. הצייר מאיר אקסלרוד נשלח ב-1930 על ידי השלטונות הסובייטים לתעד את חיי החקלאים היהודים במושבות קרים. אקסלרוד התגורר בקומונה "וויו נובו" (Vojo Novo, באספרנטו, "דרך חדשה") ורבות מעבודותיו מתארות את החיים בה. סיפורה של "דרך חדשה" מתקשר גם לפרק דרמטי בתולדות היישוב בארץ ישראל – מייסדיה היו חברי הפלג השמאלי של חברי "גדוד העבודה" (ע"ש יוסף טרומפלדור), שחזרו לברית המועצות לאחר הפילוג בגדוד (1927). סופם של "הבוגדים בציונות", כפי שנתפסו בארץ ישראל, היה טרגי: לאחר הפיכת הקומונה לקולחוז התפזרו חלק מחבריה, חלק נפלו קרבן ל"טיהורים", נעצרו והוצאו להורג או שעקבותיהם נעלמו במחנות העבודה בסיביר. התערוכה נערכה לרגל הכנס הבינלאומי "אל האדמה!: מאתיים שנות התיישבות חקלאית בעולם היהודי", והתקיימה בשיתוף עם מרכז ליאוניד נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית ובשיתוף עם ארגון הג'וינט העולמי. הציורים של מאיר אקסלרוד מאוסף יחילביץ'. מאיר אקסלרוד, 1902-1970 האמן מאיר אקסלרוד, יליד מולודצ'נו ברוסיה הלבנה, למד ב"בית הספר הטכני הגבוה לאמנות הציור" במוסקבה, שהיה מרכז האוונגרד האמנותי בברית המועצות שלאחר המהפכה. בין מורי בית הספר היו ולדימיר פבורסקי ואלכסנדר רודצ'נקו; אקסלרוד עצמו לימד בו רישום. כאשר הוחלט במסגרת "תוכנית החומש הראשונה" (יולי 1930), לתעד גם בציורים את הישגי הקולקטיביזציה בחקלאות, הועמד אקסלרוד בראש צוות שנשלח למושבות החקלאיות היהודיות בקרים. בצוות של אקסלרוד היו גם האמנים לידיה ז'ולטקביץ', מיכאיל גורשמן, ולב זבין. ב-1930/31 יצר אקסלרוד בקרים את הסדרה "בערבה", הכוללת עשרות רישומים וציורים בצבעי מים וגואש. חלקם הוצגו כבר ב-1931 בתערוכה במוסקבה. בנוסף לציור ולרישום עסק אקסלרוד גם באיור ספרים, בעיצוב גרפי ובעיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון. בין עבודותיו: הסדרות "הכיבוש הגרמני" (1941-1944); "הגטו" (1964-1969) ו"לזכור את מינסק הישנה" (1968). עבודותיו של אקסלרוד נמצאות, בין היתר, באוספים ציבוריים ופרטיים ברוסיה ובישראל.

פתיחה: מאי 2004, נעילה: אוגוסט 2004 | אוצרת: רחל שנולד

בתערוכה מבחר של 40 תצלומים מאת הצלם אנדרס לצקו, הנותנים ביטוי לתמורות שחלו בחיי היהודים בהונגריה בשני העשורים ההם. בתערוכה שזורים עבר והווה זה בזה. התיעוד החזותי הראשון של לצקו נעשה בשנים 1981-1988, שבהן היתה הונגריה תחת השלטון הקומוניסטי, והחיים היהודיים בה היו דלים למדי. הוא צילם בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, בין היתר, במקומות שבהם כבר לא התקיימו קהילות יהודיות או בקהילות שהלכו ונעלמו. בשנים אלה תיעד בעיקר בתי עלמין ומצבות, בתי כנסת שהפכו למחסנים, ויהודים קשישים שנותרו בעיירות ובכפרים - עדויות לחיים יהודיים שהיו ואינם. בשנים האחרונות חזר לצקו להונגריה ולסלובקיה, ותצלומיו מן השנים 2000-2004 מציגים תמונה שונה של חיים יהודיים בתקופה שלאחר הקומוניזם (1989). הם מתארים את חייה התוססים של הקהילה היהודית ומשקפים את השתלבותם של צעירים בחיי הקהילה. פרוייקט הצילום של לצקו, ישראלי ממוצא הונגרי, החל לאחר ביקור שערך עם אביו ב-1978 בכפר הולדתו של סבו, דונאשרדאהלי בצ'כוסלובקיה (היום דונאיסקה סטרדה בסלובקיה). מאז החל לגלות עניין בהיסטוריה ובתרבות היהודית, לדבריו: "לצלם תמונות אלה היה בשבילי כמו מסע אל העבר המשפחתי שלי, שעליו ידעתי מעט מאוד. אפשר שהיתה זו דרכי שלי למצוא את שורשי". התערוכה בבית התפוצות נערכת בשיתוף עם שגרירות הונגריה בישראל. היא תוצג גם בהונגריה במוזיאון לצילום בבודפשט, ותנויד על ידו לגלריות נוספות ברחבי הונגריה. פרוייקט הצילום של לצקו התאפשר באדיבות: קרן הזיכרון לתרבות יהודית, ניו יורק; קרן לסלי וורה קלר למורשת יהודית, ניו יורק; משרד התרבות, בודפשט;  שגרירות ישראל בהונגריה; ארגון הקהילות היהודיות, בודפשט והקונגרס היהודי העולמי, ניו יורק וירושלים. על הצלם אנדרס לצקו: אנדרס לצקו, יליד ארגנטינה (באינוס איירס, 1947) בן למשפחה יהודית מתבוללת ממוצא הונגרי. הוא למד מדעי החברה באוניברסיטה הקתולית של לימה, פרו, לשם הגרו הוריו ב-1966. בשנים 1975-1986 התגורר בבודפשט, שם למד באקדמיה לקולנוע ובין מוריו נמנה גם במאי הקולנוע הנודע אישטבן שאבו. ב-1986 עלה לצקו לישראל ושנה לאחר מכן זכה בפרס השני בתחרות התצלומים העולמית של בית התפוצות "מורשה יהודית בעין המצלמה". מבחר מתצלומיו משנות השמונים הוצגו בתערוכה שנערכה במוזיאון ב-1987.

פתיחה: אפריל 2002, נעילה: אוקטובר 2002 | אוצרת: שרה הראל חושן

תערוכה ביוגרפית-היסטורית על מייסד הפסיכואנליזה וגיבור תרבות של המאה העשרים. בתערוכה מוצגים תצלומים, הדפסים, כתבי יד והוצאות ראשונות של כתבי פרויד. כמו כן כלולים בתערוכה קטעי סרטים ביתיים המראים את פרויד בחוג משפחתו וידידיו. התערוכה כוללת גם תוכניות אורקוליות, הכוללות קטעים מתוך סרטי קולנוע וכתבות טלביזיה - המציגים את ההשפעה המקיפה והמעמיקה של הפסיכואנליזה על תרבות המאה העשרים. המוצגים בתערוכה נבחרו בעיקר מתוך האוספים של ספריית הקונגרס בוושינגטון , ואליהם נוספו חפצים שהושאלו מאוספים חשובים אחרים, בראש וראשונה מוזיאון פרויד בווינה ומוזיאון פרויד בלונדון.

פתיחה: אפריל 2000, נעילה: אוגוסט 2001 | אוצרת: רחל ארבל

3 חלקי התערוכה: נוסח אודסה: חוג הסופרים העבריים, 1881 - 1921 | נעורים באודסה - יפים לדיז'ינסקי, ציורים | בחזרה לאודסה - דבי קופר, תצלומים, ספטמבר 2000. דבר האוצרת: אודסה היתה מיתוס עוד לפני שהיתה זיכרון. עיר עשירה, נהנתנית, קלת דעת וחטאה; כך הצטיירה אודסה בתחום המושב היהודי בשלהי המאה ה 19. הספרות העצימה את המיתוס וטיפחה אותו: מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם תיארו את אודסה דרך עיניהם המשתאות של בני העיירה, פישקה החיגר ומנחם מנדל. זאב ז'בוטינסקי, ברומן "חמשתם", ואיסאק באבל ב"סיפורי אודסה", תרמו לתדמיתה של העיר כקלת דעת בתארם את פניה השונות של יהדות אודסה. חיפשנו את נקודת החיבור בין הדימוי ה"מיתולוגי" של אודסה לבין פן אחר, שונה מאוד, של אודסה היהודית, שהפך גם הוא למעין מיתוס – אודסה כבירת הספרות העברית החדשה. במובנים רבים, היתה חבורת הסופרים העברים באודסה מעין אוטונומיה סגורה ונבדלת, כפי שתיאר אותה י"ד ברקוביץ' "היו סופרי אודסה חיים את חייהם כמו באי פלאות נוכרי מאיי הים, מתהלכים בין האודיסטים קלי הדעת ועליזי החיים, שנטמעו לפי דרכם המיוחדת בתרבות הרוסית, כמו בין נייטיבס טובי מזג אך זרי רוח". את החוט המקשר בין ההוויות השונות האלה מצאנו בניסיונות לחזור ולגעת, דרך כתיבת זיכרונות או דרך הספרות והאמנות, בזהות הייחודית של העיר – זהות חמקמקה ומעורפלת, אך גם ודאית ונוכחת. זהות זו מיוצגת בציורי יפים לדיז'ינסקי בסידרה "אודסה של ימי נעורי". הציורים הם מסע אישי בזיכרון אל העיר שבה נולד וגדל, אל הרחובות הסואנים, הפארקים והשדרות ההומים ממטיילים ונופשים. השווקים הצבעוניים, חופי הים, חצרות הבתים, ובתי הקפה. לדיז'ינסקי מתאר את אודסה כפי שהשתקפה בעיניו של הילד שהיה, אך דרך הפריזמה של האמן הבוגר. ציוריו מתרפקים על עולם שחלף ונעלם. כדי להדגיש זאת, בחר לצייר ללא פרספקטיבה, כך שגם הוא – וגם הצופים – נמצאים מחוץ לתמונה ואינם שייכים למרחב שהיא תוחמת. אותה רוח בהירה, קלה, ושובבה, המייחדת את אודסה של לדיז'ינסקי, הותירה את עקבותיה גם ביצירותיהם של באבל, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וז'בוטינסקי, ועוברת גם בספרות הזיכרונות של רבים מאלה שבמפנה המאה ה 20 נמשכו לאודסה כדי להסתפח על חבורת הסופרים העברים. בפרקי הזיכרונות יוצאים סופרי אודסה לטייל בחוף הים, בפונטאנים, ובפארק אלכסנדר, מנהלים שיחות על עניינים שברומו של עולם תוך שהם מתענגים על גלידה בבית הקפה, או מפצחים גרעינים בשדרה. הם אפופים באותה תחושה של נינוחות ושייכות שאותה מקרינים גם ציוריו של לדיז'ינסקי. קטעי הזיכרונות והספרות המשולבים בשלוש התערוכות מקבילים, ומשלימים אלה את אלה. הם פותחים אשנב הצצה נוסף לאותה מהות מיוחדת של אודסה: עיר קלה, בהירה, וחופשית, שיצרה לפרק זמן מרחב שבו יכלו יהודים להרגיש לגמרי בנוח עם מקומם. גם כאשר בחרו, כמו סופרי אודסה העברים, לשמור על זהותם הנבדלת ואף לטפח אותה, לא היו ה"אחר" המובהק, אלא עוד גוון בסולם הצבעים הססגוני של העיר. אולי דווקא באודסה זו, רבת הלאומים, המודרנית והליברלית שבערי הקיסרות הרוסית, אפשר היה לחלום על תחיית תרבות לאומית שתהיה גם יהודית וגם מודרנית, ואף לנסות לממש אותה. צילומי אודסה של דבי קופר סוגרים את המעגל. הם חוזרים לאודסה של היום, ומחפשים את ימי הזהב האבודים. רחוב היהודים, ארמון וורונצוב, שדרות ניקולאיבסקי, ביתו של ביאליק, הבית שבו התגורר ז'בוטינסקי. שרידים של תפארת העבר. היום לא נותר דבר מאותה הוויה קסומה, אך גם לבניינים המתקלפים יש קסם משלהם, ומשהו מהשובבות ומהרוח האירונית של אודסה כמו נרמז גם בתצלומיה של קופר. ושמא אין זה אלא מיתוס העבר המפואר המאציל מזוהרו על הווה של עוני ומחסור. וכל זאת בעין המתבונן, בעינינו.

פתיחה: מאי 2000, נעילה: אוגוסט 2000

מאות דיוקנאות שמן של יהודים בתקופות ובתחומים שונים. מדינאים, מדענים, סופרים, הוגים, אמנים, מוזיקאים, אנשי עסקים ושחקנים ממשה רבנו ועד הזמן הזה. התערוכה הוצגה גם במוזיאון היהודי וינה בספטמבר-אוקטובר 1999; ובמוזיאון  Hällisch-Fränkische בספטמבר-אוקטובר 2000.

פתיחה: מאי 1999, נעילה: מאי 2000 | אוצרת: רחל שנולד

יבגני חאלדיי הוא אחד מצלמי העיתונות הסובייטים הבולטים במלחמת העולם השנייה ומילא תפקיד חשוב בעיצוב הזיכרון של מלחמה זו. "כרטיס הביקור" של חאלדיי הוא "הנפת הדגל הסובייטי על בניין הרייכסטאג", 2 במאי 1945 - תצלום המנציח את כיבוש ברלין ואת קיצו של הרייך השלישי. תצלום זה, שחאלדיי ביים בקפידה, היה לאחד התצלומים ההיסטורים הידועים ביותר במאה העשרים. התערוכה היתה הומאז' לצלם עיתונות שהיה עד לחשובים שבאירועי המאה העשרים ושילב בעבודתו את הצילום התיעודי עם האמנותי. פרקי התערוכה: 1917 - 1940: מיוזובקה למוסקבה / צלם צעיר | 1941 - 1945: ממוסקבה לברלין / צלם "המלחמה הפטריוטית הגדולה" | 1945 - 1946: מברלין לפוטסדאם ונירנברג | 1947 - 1990: בחזרה למוסקבה / אנטישמיות / צלם מגוייס | 1991 - 1997: אפילוג / הכרה בינלאומית. התערוכה הוצגה ב- 1999 לציון מלאת 60 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

פתיחה: ינואר 1999 נעילה: יולי 1999 | אוצרת: רחל ארבל

יעקב רוזנפלד (1903 – 1952) היה רופא, גנרל בצבא הסיני. נולד בלמברג, אוסטרו-הונגריה (כיום לביב, אוקראינה). אביו היה קצין בצבא האוסטרו-הונגרי. משפחתו חיה בוולרסדורף מ- 1910 ויעקב למד שם בבית ספר ואז בתיכון בווינר נוישטאדט. הוא למד רפואה בווינה וגם השתלם שם. בעקבות האנשלוס, רוזנפלד נעצר על ידי הנאצים, שהחרימו את ביתו במרכז וינה. הוא נשלח למחנה דכאו ואז לבוכנוואלד, שוחרר בקיץ 1939 וקיבל כמה ימים לעזוב את המדינה. הוא הצליח להגר לשנגחאי, סין, שם הצטרף לצבא הקומוניסטי של מאו צה טונג ושירת כרופא. בסינית קראו לו לואו שנגטה ("אף ארוך"). הוא השתתף בקרבות נגד הכיבוש היפני ואחר כך נגד הצבא הלאומני של צ'אנג קאי שק. תרומתו זכתה להכרה, והוא קיבל דרגת גנרל. בשנת 1950 שב לווינה וניסה לעבוד בה, אך עזב זמן קצר אחר כך בתקווה לשוב לסין. הוא היגר לישראל והתחיל לעבוד בבית חולים בתל אביב עד למותו ב 1952. בסין הוכרז יעקב רוזנפלד לגיבור לאומי.

פתיחה: ינואר 1999, נעילה: אפריל 1999 | אוצרת: רות פורטר

פתיחה: ינואר 1993, נעילה: יוני 1993 | אוצרת: שרה הראל חושן | אוצרת אורחת: שרה לוין, ברקלי, קליפורניה | מעצב: דוד גל

החיים שהתנהלו עד לפני חמישים שנה בקהילות היהודיות הכפריות שבדרום מרוקו אינם קיימים עוד אלא בזיכרון: בזיכרונם של העוזבים ושל הנשארים, ובזיכרון החזותי האצור על גבי סרטי צילום וצלולואיד. הקהילות בהרי האטלס ובנאות המדבר של צפון הסהרה חדלו מלהתקיים באמצע שנות הששים, עקב הגירה פנימית וחיצונית, ובעיקר העלייה לישראל. במחצית שנות הארבעים עוד היו באזור יותר ממאה וחמישים מלאח – שכונות יהודיות שהיו צמודות לכפרי הברברים המוקפים חומות חמר. בקהילות אלה סבב אליאס הארוס, איש "כל ישראל חברים" ("אליאנס") וצלם חובב. במשך עשור ומחצה הוא הנציח במאות סרטי צילום, בשחור-לבן ובצבע, את תושבי הכפרים היהודים ואת אורחות חייהם. צילומי הארוס הם בעיקרם השתקפויות של חיים בעולם מסורתי שליו, שבו ידע כל אדם את מלאכתו ואת מקומו ובטח בהם. תהפוכות העתים – הקולוניאליזם הצרפתי, הלאומיות המרוקאית, העצמאות ב-1956 והתמורות שבעקבותיה, הפעילות הציונית – כל אלה, שעתידים היו לשנות את חייהם ללא הכר – אינם ניכרים במצולמים. לכאורה אין רמז לכם שמקץ שנים מספר יהיו הלבוש, התכשיטים, כלי הבית וכלי המלאכה שלהם למוצגים אתנוגראפיים במוזיאון. עמדתו של אליאס הארוס כצלם-מתעד שונה ומתייחדת מזו של צלמים אחרים שפעלו במרוקו. בדרך כלל היו אלה אירופים שהגיעו לשם כנוסעים, חוקרים או אספנים ואתנוגרפים – זרים המתבוננים מבחוץ בתרבות "אקזוטית", באחר. הארוס, יליד עיירה באטלס התיכון ובוגר בית המדרש למורים של "אליאנס" בפאריס, היה שייך בעת ובעונה אחת לשתי התרבויות – המקומית והאירופית. תצלומיו מגלים חוש טבעי ליופי ולקומפוזיציה, ומודעות לחשיבות התיעוד בצילומי; מעבר לכך, משתקפים בהם גם ההיכרות האינטימית והמעורבות עם מושאי הצילום שלו. המובאות בתערוכה לקוחות מתוף ספרו של חיים זאב הירשברג מארץ מבוא השמש: עם יהודי צפו אפריקה באצרותיהם – רשמי מסע של הירשברג, חוקר יהדות צפון אפריקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שסייר במרוקו באביב 1955.

נעילה: 1987 | אוצרת: נטליה ברגר | יועץ מדעי: ד"ר סטיב קפלן | מעצב: חיים שטייר

"ביתא ישראל" מספרת את קורותיהם המופלאים של ביתא ישראל, קהילה שדבקה באמונתה היהודית במשך דורות, אף שהיתה מנותקת משאר הקהילות היהודיות בעולם עד לראשית המאה העשרים. בחלקה הראשון של התערוכה מוצגות הגרסאות השונות על מוצאה של קהילת ביתא ישראל ומתוארים תולדותיה, הרצופים מאבקים לשמירה על העצמאות והייחוד הדתי בתוך החברה האתיופית. החלק השני עוסק בחיי היום יום ובמנהגים הדתיים, במועדים ובטקסים הייחודיים, ובשינויים שחלו בעקבות יצירת הקשרים בין יהודי אתיופיה והיהדות הנורמטיבית במערב. חלקה השלישי של התערוכה מוקדש למאבקם של יהודי אתיופיה להכרה בהם כביהודים לכל דבר, מאבק ששיאו ב"מבצע משה", מבצע ההצלה הדרמטי של אלפים מהם ב-1984, ולקשיי הקליטה של עולי אתיופיה בישראל.

פתיחה: ינואר 1985, נעילה: אפריל 1985 | אוצרת: רחל ארבל

פתיחה: מרס 1984, נעילה: יולי 1984 | אוצרת: ליאורה קרויאנקר | יועצים מדעיים: פרופ' איירין איבר, מיכאל פולאק | מעצב: דוד גפני

תערוכה על סיפורה של קהילת היהודים הסינים בעיר קאיפנג שבסין התיכונה. ראשוני היהודים הגיעו לסין מהמזרח הקרוב לפני למעלה מאלף שנים בנתיב המשי - דרך הסחר של סין עם המערב - והשתקעו בערים שונות וביניהן קאיפנג, שהיתה בירת שושלת סונג הצפונית. קשריהם עם העולם היהודי היו רופפים ביותר, ובראשית המאה ה- 16 - כאשר הסתגרה סין מפני המערב - הם נותקו כליל. רק במאה ה- 17, כשהחלו להגיע לסין מסיונרים ישועיים, חודשו הדיווחים מארץ זו, ועמם הגיעו לאירופה גם ידיעות על המצאותם של יהודים הנראים סינים לכל דבר, ומקיימים אורח חיים יהודי. מספרם לא עלה ככל הנראה על אלף עד אלפיים נפשות. הם היו מעורים היטב בסביבתם, מבוססים מבחינה כלכלית ובעלי מעמד נכבד, והיו ביניהם בעלי משרות שלטוניות בכירות. בית הכנסת שלהם, שדמה בצורתו למקדש סיני, נבנה לראשונה ב 1163 ובמהלך השנים נהרס ושוקם מספר פעמים.

פתיחה: ינואר 1984, נעילה: יולי 1984 | אוצרת: נאוה שרייבר | צלם: ד"ר נחום ט. גידל

פתיחה: ינואר 1983, נעילה: אוקטובר 1983 

תערוכה המוקדשת לקהילות היהודיות בתטואן, טנג'ר, לאראצ'ה, ארזילה, אלקאסאר כביר, ששאואן, סאוטה, מלילייה וגיברלטר. בתערוכה מוצגים מאות מסמכים, תעודות ותמונות, רובם מאלבומים ומאוספים משפחתיים. מגורשי ספרד ופורטוגל השפיעו על החיים החברתיים, הכלכליים והרוחניים בקהילות שנדדו אליהן, ובמיוחד על קהילות צפון מרוקו. בתחילת שנות ה1940 ישבו כ-25,000 יהודים במרוקו הספרדית ובטאנג'יר. כיום, לאחר שרובם היגרו, מספר היהודים במקומות אלה 2,000 בלבד: אלה השרידים האהרונים של הקהילות היהודיות הדוברות ספרדית במרוקו, קהילות צאצאיהם של מגורשי ספרד והאנוסים, שהגיעו למרוקו אחרי הגירוש של שנת 1492 והתיישבו בחלק הצפוני של הארץ, בייחוד בערי החוף. קהילות אלה העתיקו לסביבה החדשה אח מסורתן ולשונן הנבדלת, , "היקטיה"התערובת של ספרדית עתיקה, עברית וערבית. גם כיום, אחרי מאות שנים, ואף שהם פזורים בארבע כנפות תבל שומרים צאצאי קהילות מרוקו הספרדית על זהותם. עוד לפני הגירוש היו קשרים הדוקים בין יהודי צפון אפריקה ליהודי ספרד. דרכי המסחר שקשרו את אירופה עם הודו המערבית עברו בנמלי מרוקו וספרד, ולקשרים הכלכליים בין הקהילות נוספו קשרי תרבות. אחרי הגירוש הביאו המהגרים התעוררות כלכלית, חברתית ורוחנית בקהילות שקלטו אותם.

הוצגה בשנת 1983 | אוצרת: נאוה שרייבר

התערוכה מוקדשת לזכרו של חיים לסקוב. הרמטכ”ל חיים לסקוב היה אחד מהישראלים הרבים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. כקצין בבריגדה היהודית הוא השתתף במפגש ההיסטורי עם ניצולי השואה מארופה, שאותו מתעדת התערוכה. בערוב ימיו, בתפקידו כנשיא ליגת ותיקי המלחמה, היה בין יוזמי תערוכה זו. מטרת התערוכה להביא לידיעת הציבור ובעיקר הדור הצעיר, פרק דרמטי וחשוב בתולדות היישוב, שאסור שיישכח. תנועת ההתנדבות, שהביאה 30,000 יהודים מארץ ישראל לשורות הצבא הבריטי, הולידה מציאות היסטורית שבה היהודים נטלו חלק מעשי במאבק נגד הנאצים. הודות לבשורה הציונית שנשאו עמם המתנדבים אחרי המלחמה בקרב ניצולי השואה, במחנות העקורים ולאורכם של נתיבי הבריחה וההעפלה, מאות אלפים פליטים יהודים נהיו לכוח עצום שנלחם על הזכות לבנות את ביתם בארצם ההיסטורית. אין ספק שלחצם המאורגן של הניצולים מילא תפקיד מכריע בהתפתחויות הפוליטיות שהובילו לבסוף להקמתה של מדינת ישראל. בעזרת צילומים ממחישה התערוכה את המפגש של המתנדבים עם יהודי הגולה – במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאירופה. התמונות נלקחו מארכיון צה”ל ומקורות נוספים, אך רובן הגיע מאנשים פרטיים, מתנדבים לשעבר בצבא הבריטי. את החומר אספו חברי הליגה לוותיקי מלחמה בישראל.

פתיחה: אוגוסט 1982, נעילה: דצמבר 1982 | צלמת: ד"ר עדינה מאיר-מריל  אוצרת: שרה הראל חושן

בתצלום: ההצעה שזכתה בפרס בתחרות לבניית בית כנסת הרפורמי בהילטרופ-ואל, דורטמונד, גרמניה, 1896. בית הכנסת שברישום נעשה בסיגנון רומנסקי על ידי האדריכל אדוארד פירסטנאו. למעלה מימין: מיקומו של בית הכנסת על החלקה שהוקצתה לו. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות ד"ר עדינה מאייר, תל-אביב

פתיחה: אפריל 1981, נעילה: נובמבר 1981 | אוצרת: נאוה שרייבר

הוצגה: 1981 | אוצרת: נאוה שרייבר

התערוכה "מאה שנות יישוב יהודי במערב קנדה" הוכנה במשותף בידי "החברה להיסטוריה יהודית של מערב-קנדה" והקהילות היהודיות באותו איזור. התערוכה תוכננה על-ידי מר הארי גוטקין, סגן-נשיא החברה להיסטוריה יהודית, בעזרתן של מנהלת החברה, הגב' דורותי הרשפילד, והארכיבאית, גב' אסתר ניסנהולט. הבאתה של התערוכה לישראל התאפשרה הודות לנדיבותו של מר סול קייני מוויניפג, נשיא הכבוד של "החברה להיסטוריה יהודית של מערב-קנדה" וגזבר הקונגרס היהודי העולמי. התערוכה הוצגה לראשונה, בגרסתה המקורית, בשם "מסע אל מורשתנו", בוויניפג בשנת 1972/73. לאחר מכן הוכנה גרסה ניידת שנדדה בכל רחבי קנדה. הקטלוג הושתת על החומר שבתערוכה וכן על ספרו של הארי גוטקין "מסע אל מורשתנו", שהופיע בקנדה בשנת 1980.

הוצגה: 1981 | אוצרת: נאוה שרייבר

חיים יהודיים שגשגו ותססו באזור הקריביים לפני כמה מאות שנים. צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל הגיעו לאזור במאה ה-17 והקימו שורה של יישובים מצליחים. הם מילאו תפקיד חשוב בארצותיהם, השתתפו במאבקים פוליטיים וצבאיים והחשיבו עצמם לחלק מהאומה היהודית הפורטוגלית, או "לה נסיון". כיום נותרו רק מעט שרידים ללה נסיון. רק במרכזים אחדים מתקיימים חיי קהילה ובמקומות אחרים כל שנותר הן הריסות, מצבות ולוחות זיכרון, רובם מוזנחים. הג'ונגל משתלט בהדרגה על אתרים של בתי כנסת עתיקים; אדים רעילים מבתי זיקוק שחקו מצבות וטשטשו כתובות. בתי תפילה נהיו לבתי קולנוע, מחסנים, ובמקרה אחד, מסעדת דגים. בית התפוצות שלח משלחת קטנה לאתר את השרידים ולתעד אותם, למען הדורות הבאים. את הפרויקט יזם מרדכי ארבל, שהתמחה בתולדות היהודים בקריביים. אליו התלווה הצלם הנודע מיכה בר-עם ובחלק מהזמן גם דוד זילבר מצוות בית התפוצות. בהנחייתו של מרדכי ארבל, צילם מיכה בר עם את שרידי הקהילות בסורינאם, קורסאו, קורו (ונצואלה), ברנקילה (קולומביה), פנמה, ג'מייקה, ברבדוס, סנט תומס וסנט. אוסטטיוס. כ 240 מצילומים מוצגים בתערוכה. תודתנו נתונה לכל מי שסייעו בהפקת התערוכה: בראש ובראשונה למר שאול נ. אייזנברג, נשיא הכבוד של אגודת הידידים, שמימן את הנסיעה, את התערוכה ואת הקטלוג. תודה מיוחדת לד"ר ג'פרי ויגודר על עזרתו בהכנת הקטלוג ולאורנה בר עם שעזרה בעריכה ובהקמת התערוכה. תודות לארנסט דה סוסה מקינגסטון, ג'מייקה, שתרם צילומים מהאוסף שלו לתערוכה.

הוצגה: 1980 | אוצרת: נאוה שרייבר

"הייתי רוצה שיזכרו את התיאטרון היהודי במוסקבה ואת שחקניו לא רק בהקשר למאורעות הטראגיים שפקדום, אלא בעיקר בזכות עבודתם האמנותית" - אמרה הגב' אלה פרלמן, בתו של השחקן בנימין זוסקין, כשהעניקה לבית התפוצות את אוסף התצלומים של אביה. הגב' נטליה מיכאלס-וופסי, בתו של שלמה מיכאלס, הוסיפה על אלה תצלומים מהאוסף שלה. הודות לשתיהן נתאפשרה תערוכה זו. התערוכה מדגימה מקצת מן הפעילות העניפה של התיאטרון, שהתפתחותו חלה בימי התנופה התרבותית הגדולה שלאחר המהפיכה ברוסיה. היא עוקבת אחרי פעילותו מראשית דרכו, מדגישה את השגיו האמנותיים ומספרת על השינויים שחלו בו במשך השנים, עד לחיסולו בשנת 1949.

הוצגה: 1980 | אוצרת: נאוה שרייבר

התערוכה "קפקא-פראג" היא ראשונה במינה בבית התפוצות. היא מעלה את דיוקנו של סופר מופלא, שתרם תרומה בלתי-נשכחת לספרות העולם, על רקע העיר פראג, מקום מפגשן של תרבויות המזרח והמערב – עיר שבה פרחה קהילה יהודית עתיקת-יומין, שהצטיינה בתסיסה האינטלקטואלית של בניה, עיר שהצמיחה יוצרים והוגי דיעות יהודים שהטביעו את חותמם על המאה הנוכחית. תערוכה זו הוכנה בידי הצלם יאן פאריק, שהעניקה במתנה לבית התפוצות. היא מכילה תצלומים דוקומנטאריים מחייו של פראנץ קפקא, שאותם קיבץ ממקורות שונים, ותצלומים אמנותיים מעולים של העיר פראג, שאותם צילם בעצמו. מצלמתו עוקבת אחרי נופיו של קפקא והיא מעלה בפני עיניו של המבקר את אווירתה המיוחדת של העיר, על בתי הכנסיות שלה, הצריחים, הגשרים, הסמטאות וגם הדלתות והמסדרונות הארוכים, האינסופיים של המשרדים. התערוכה נחלקת לארבע פרקים: ילדות, שנות האוניברסיטה, בגרות והשנים האחרונות. חותמים אותה פסל מעשי ידי האמן דן קולקה, וסרט דוקומנטארי של קפקא. היא כוללת 180 תצלומים, מהם כ-100 שצולמו בידי פאריק והשאר תצלומים דוקומנטאריים. בצד התצלומים מוצגות גם הוצאות ראשונות של ספרי קפקא.

הוצגה: 1979

מיכה בר-עם: "כמו כל יהודי, גם אני רואה את עצמי כאילו יצאתי ממצרים. אבל על אף הציווי התנ"כי שלא לשוב, חזרתי אל מצרים באביב של 1979. בניגוד לביקורי הראשון, כשבאתי לתעד היסטוריה בעת ההתרחשויות, הפעם הזו באתי מתוך דחף אישי בשליחות בית התפוצות לצלם את מצבה הנוכחי של הקהילה היהודית במצרים. יהודים חיו במצרים מימי קדם. אברהם ושרה, יעקב ובניו, כולם ירדו מצרימה בעתות רעב ובצורת. במרוצת הדורות, הגיעו יהודים למצרים ממקומות שונים – מי שנמלטו ממלחמות בארץ ישראל, פליטים מספרד של ימי הביניים, ניצולי פוגרומים ברוסיה וגולי יפו ותל אביב בעת מלחמת העולם הראשונה. באביב 1979 מצאתי במצרים קהילה מדולדלת, צל חיוור של תהילת העבר. בתי כנסת ריקים, מוסדות קהילה נעלמים, ובתי קברות עצומים זנוחים או נהרסים על ידי עבודות פיתוח תזזיתיות. הייתי במצרים בתקופה של חוסר ודאות בדבר תוצאות שיחות השלום. היהודים, למודי נסיון מר, היו מאופקים ודאוגים. תמונת המצב של הקהילה לא היתה חד משמעית וברורה. אפילו הנתונים המספריים שקיבלתי מהנציגים הרשמיים של קהילות קהיר ואלכסנדריה היו הערכות בלבד, של כ 300 יהודים בשתי הקהילות גם יחד, לא כולל 60 חברי הקהילה הקראית בקהיר. גילם הממוצע היה גבוה, שני שלישים היו נשים, רובן אלמנות, ובסך הכל היו רק כתריסר ילדים. התערוכה אינה מתיימרת להוות סקר או תיעוד היסטורי מקיף על הקהילה. היא מציגה את התמונה כפי שראיתי אותה אני – מבקר שנמשך אל חיוניותה של קהילה עתיקה במדינה שכנה."

הוצגה: 1979

הצלם ביל ארון חי ועובד בלוס אנג'לס. הוא בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה. צילומיו הוצגו במוזיאונים חשובים ברחבי ארצות הברית, אירופה וישראל, וכן באוספים פרטיים וציבוריים, כולל המוזיאון לאמנות מודרנית, המרכז הבין-לאומי לצילום, המוזיאון היהודי, מכון שיקגו לאמנות, מוזיאון בוסטון לאמנויות, מוזיאון מיסיסיפי לאמנות, מרכז התרבות סקירבול, המוזיאון להיסטוריה יהודית אמריקנית, מוזיאון ישראל בירושלים, ובית התפוצות. את ההכרה הבין-לאומית קיבל לראשונה על תצלומיו מקהילות יהודיות ברחבי העולם: ניו יורק, לוס אנג'לס, קובה וברית המועצות. ביל ארון פרסם מספר אלבומי צילומים.

הוצגה: 1979

פועלו של משה מנדלסון בישר את המגמה ההיסטורית שאותה סימל – תנועתם של היהודים אל מחוץ לגטו ואל תוך התרבות האירופאית. החברה בברלין העריצה את מנדלסון בשל חכמתו והוא כונה סוקרטס הגרמני. ביתו משך אליו את גדולי האינטלקטואלים של התקופה. אך הוא גם נותר תמיד יהודי מסורתי, נכון תמיד להשתמש בהשפעתו בחוגים הנוצריים כדי לסייע לבני עמו שנקלעו למצוקה. מנדלסון היה המנהיג הרוחני במאבק להשגת האמנציפציה היהודית, אף שלא זכה לראות בהתגשמותה. היבטים רבים בהשכלה היהודית ניתן לקשור לתלמודו של מנדלסון.למגמות שהוביל היו גם סכנות בצדן. חדירתם של יהודים לחברה ולתרבות הגרמנית סימאה את עיניהם לעתים, וחלק – כולל צאצאיו של מנדלסון עצמו – בחרו לנתק כל קשר עם היהדות ולאמץ את הנצרות. ובכל זאת, חייו של מנדלסון הדגימו את הסימביוזה שהתקיימה בין מיטב התרבות האירופאית לבין דבקות באמונה ובמסורת היהודיות. הרעיון המקורי לתערוכה נולד מהצלם היהודי גרמני הנודע נחום (טים) גידל, שאסף ספרים, ציורים וליטוגרפיות שמהם נולדה התערוכה שמתארת את מגוון פועלו של המלומד היהודי הגדול על רקע תקופתו.

הוצגה: 1978