חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, מוכר כמובן היטב בזכות הפרוזה והסיפורת שכתב, אבל אחד מכתבי היד המונומנטליים שיצאו תחת ידו, אולי הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר שהוא חתום עליו, היה דוקא אנתולוגיה – או "ילקוט" כפי שהסוגה נקראה בזמנו – שפורסמה ב-1938. עגנון איגד וערך את האסופה "ימים נוראים" המכילה סיפורים ומדרשים לראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה, כאוצר של חוכמה יהודית להרהור, תשובה והתחדשות בימים הנוראים, והיא הוזמנה על ידי הוצאת שוקן בברלין במטרה להביא את כתבי הקודש לקהל קוראים רחב.
בהקדמה לספר פירט עגנון את המקורות שהשתמש בהם: "למען אחי ורעי המבקשים לדעת ענייני ראש השנה ויום הכיפורים וימים שבינתיים אספתי קצת דברים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, מתלמוד בבלי וירושלמי, מדרשי הלכות ומדרשי אגדות ומן הזהר, ומשאר ספרי רבותינו ראשונים ואחרונים זכרונם לברכה, וסידרתי אותם בשלושה ספרים לפי סדר הימים, יום יום ועניינו של יום".
לטענתו, עיין עגנון בקרוב לאלף ספרים על מנת ללקט מהם את הסיפורים. והוא לא רק ליקט, אלא גם ערך, ושכתב, במטרה להנגיש את הטקסטים לקהל קוראים שאינו רגיל לקרוא כתבי קודש. במודעה שפורסמה כשהספר יצא לראשונה, הוא תואר כ"ספר השווה לכל נפש". המודעה פיתתה קוראים פוטנציאליים בהבטחתה ש"המצויים אצל המקורות ימצאו ב'ימים נוראים' הרבה פנינים יקרות, שעינם לא ראתן, מהיותן חבויות במסתרים בספרים עתיקים אשר רק יד חוקרים מובהקים משתמשת בהם".
מטרתו של עגנון לא הייתה רק להנגיש את הטקסטים הללו, אלא גם להוסיף חומר קריאה לימים הנוראים, לעת שבין התפילות. בהקדמה שכתב למהדורה השנייה, תיאר את זיכרונותיו כילד קטן המבקר בבית הכנסת ביום כיפור בעיירת הולדתו, בוצ'אץ', שבגליציה המזרחית. הוא סיפר עד כמה קשה ומאכזב היה לו המעבר בין רגעי התפילה הקדושים לבין מצב החולין שבין התפילות – עד כדי כך שברגע שתפילה היתה מסתיימת היה פורץ בבכי. בספר הזה הוא למעשה ניסה להאריך את הרגעים הנשגבים הללו – לתת לקוראים עוד קצת חומר לעיון ולמחשבה בין תפילה לתפילה.
למורת רוחם של מבקריו ולהנאתם הרבה של חובביו, עגנון נטל לעצמו את החירות לא רק לבחור את כתבי הקודש שיודפסו בספר ולערוך אותם, אלא גם להוסיף חומר מקורי. קוראים רבים לא היו מודעים לכך ש"מדרש קול דודי" המצוטט בספר לא באמת קיים, ושעגנון כתב אותו בעצמו. ב-1988 כתב חיים שטרן במאמרו "דרכו של עגנון כעורך לשון של מקורותיו ב'ימים נוראים'" על "קטעי פרשנות שהם כאילו קטעי מקורות מעובדים". איך הוא עלה על זה? ובכן, "במהלך עבודה זו בדקנו אפשרות להשוות אחד הקטעים הללו למקורו עד שמצאנו ש'קול דודי' אינו אלא כינוי פסבדונימי של הסופר עצמו".
החוקר פרופ' גרשם שלום דוקא התמוגג משובבותו של עגנון. "בחוש ההומור הסרקסטי קמעא שלו, כלל עגנון ב'ימים נוראים' כמה קטעים מצוינים משל עצמו, שייחס לספר הדמיוני 'קול דודי', אשר נזכר בתמימות גמורה בביבליוגרפיה ככתב יד שברשות המחבר," כתב שלום ב"ש"י עגנון – אחרון הקלסיקאים העבריים?".
ש"י עגנון עלה לארץ ישראל לראשונה ב-1908. לאחר ארבע שנים בארץ ישראל היגר לגרמניה, שם עזר לו הפילוסוף מרטין בובר להשתלב בקהילה היהודית בברלין. בובר סייע לעגנון לקבל עבודה בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג", וב-1915 הזמין אותו לחוג בית ציוני בביתו והכיר לו את איש העסקים והנדבן הציוני שלמה זלמן שוקן. שוקן היה מבוגר מעגנון בעשור. כשהם הכירו היה עגנון בסך הכל בן 28, ושוקן, שכבר היה בעליה של רשת חנויות הכלבו המשגשגת, כלבו שוקן, ותמך בקריירה של בובר, החל לתמוך גם בעגנון, חברתית וכלכלית.
שוקן הפך לפטרונו ואיש סודו של עגנון, וכשעגנון עלה לארץ ישראל בפעם השניה, ב-1924, הוא שמר על קשר הדוק עם שוקן שנשאר עוד כמה שנים בגרמניה. שוקן היה הראשון להדפיס את ספריו של עגנון, עוד לפני שהקים את הוצאת שוקן. את ההוצאה הקים בברלין ב-1931, בעיקר על מנת להוציא לאור את ספריו של בן טיפוחיו, והוא שילם לו משכורת קבועה על מנת שיוכל להתרכז בכתיבה.
שוקן עלה לארץ ישראל ב-1934 והוצאתו המשיכה לפעול בברלין עד שהנאצים סגרו אותה ב-1938. בשנים האחרונות לפעילותה בברלין ניהל אותה העורך והמעצב ד"ר משה שפיצר, ששימש קודם לכן כעוזר מחקר של מרטין בובר. שפיצר עמד בראש הוצאת שוקן בברלין בשנותיה האחרונות והקשות, וכיהן בה כעורך וכמעצב, לפני שעלה בעצמו לארץ ישראל, ובדומה לשוקן, תרם רבות לספרות העברית בישראל.
"שפיצר הקפיד להיות נאמן לרוח הוצאת שוקן, ששאפה להפגיש את קהל הקוראים היהודי בגרמניה ומחוצה לה עם אוצרות הרוח של התרבות היהודית", כתב פרופ' מוטי נייגר בספרו "מו"לים כמתווכי תרבות" על תקופתו של שפיצר כעורך הוצאת שוקן. "הוא תכנן להוציא לאור אנתולוגיות, המכילות ספרות מסורתית, שתתאים לקורא המודרני, ברוח מפעלו של מרטין בובר והמדיניות של שוקן".
שפיצר פנה לעגנון בסוף 1934 בהצעה לערוך אנתולוגיה שעניינה הימים הנוראים. עגנון, שהתגורר אז בירושלים, נענה לאתגר בתקופה שהימים בה אכן היו נוראיים – גם בארץ ישראל וגם באירופה. עגנון עבד על הספר בביתו בשכונת תלפיות בירושלים בימי המאורעות, ושלח אותו להוצאה בגרמניה, לאחר שהנאצים כבר עלו בה לשלטון. "ימים נוראים" היה בין הספרים האחרונים שראו אור בהוצאת שוקן בגרמניה, ושפיצר הצליח להוציאו על אף הצנזורה הנאצית.
עגנון לקח את הפרויקט ברצינות רבה ונעזר במומחה: הרב פרופ' שמואל ביאלובלוצקי, לימים מייסד המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. בהספד שפרסם עגנון על ביאלובלוצקי ב"הארץ" ב-1960 הוא סיפר על מערכת היחסים ביניהם שהתחזקה בזמן העבודה המשותפת על "ימים נוראים", ועל הדרך אנחנו מקבלים הצצה על תהליך העבודה על הספר. "עסוק הייתי בחיבור ספרי ימים נוראים", סיפר עגנון. "שתי שנים ומחצה שש עשרה שעות ביום עשיתי בו. מיעטתי לצאת מביתי. שבועות הרבה יצאו עלי שלא ראיתי פני חמה, חוץ משבתות וימים טובים בדרך לכותל המערבי או כשהלכתי לעיר לעיין בספרים. הספר כבר היה שלם. לבי לא היה שלם עם הספר. מתיירא הייתי שמא נכשלתי בדבר הלכה, שמא קלקלתי במקום שנתכוונתי לתקן, שבמקומות הרבה מוכרח הייתי לתקן את הלשון".
ביאלובלוצקי הצטרף לפרויקט רק לאחר שעגנון סיים לכתוב. הוא הביא לו עוד מקורות, עזר לו להשוות בין מקורות, ועזר לו בהגהות ותיקונים. אך גם כך, הספר לא עבר הגהה מספקת לדעתו של עגנון והודפס בחופזה בשל המצב הפוליטי בגרמניה. אכן היו חוקרים שמצאו שנפלו בספר טעויות, אפילו במהדורות מאוחרות יותר, למורת רוחו של עגנון שהיה מודע לכך שהספר הודפס עם כמה אי דיוקים. אך על אף הטעויות שתסכלו את עגנון, זכה הספר לפופולריות עצומה, והפך לחומר קריאה אהוב בבתים דתיים ומסורתיים בתקופה שבין ראש השנה ליום כיפור.
המהדורה הראשונה של "ימים נוראים" הודפסה ב-1938 בבית הדפוס של הוצאת שוקן בגרמניה. באופן טבעי השתמש שלמה זלמן שוקן בעיתון "הארץ", אותו רכש זמן לא רב קודם לכן, ככלי לקידום האנתולוגיה. הוא פרסם פרקים מהספר בעיתון וחילק את הספר כשי לחג למנויים. בנוסף יצאה מהדורה מוגבלת של 40 עותקים שהודפסו על נייר מיוחד בלייפציג, על כך נכתב בלקסיקון הספרות העברית החדשה של אוניברסיטת אוהיו: "הספר ימים נוראים בתבנית זו נדפס בארבעים טפסים על נייר יפן והוא דפוס רביעי לדפוסי שוקן המיוחדים לו". במשך השנים יצא הספר במהדורות נוספות, וכיום ניתן כמובן לרכוש אותו גם כספר מקוון.
"בפעם הראשונה שפתחתי את 'ימים נוראים' הרגשתי כאילו נכנסתי לחדר שבו שורה מרתקת של מקורות יהודיים קלאסיים ניהלה שיחה ערה על ראש השנה", תיאר הרב האמריקאי רבי דניאל בוסקילה ב-Jewish Journal את הפעם הראשונה שקרא את ספרו של עגנון, בתרגום לאנגלית. "חכמי תלמוד, מקובלים מימי הביניים, פילוסופים ספרדים, אדמו"רים וחכמי הלכה, כולם כאילו ישבו סביב אותו שולחן. הם הגיעו ממקומות שונים וחיו בתקופות שונות, אבל האופן היצירתי שבו עגנון סידר אותם הביא אותם לחיים בדיאלוג אינטראקטיבי שחורג מהזמן והגיאוגרפיה. מילים שנאמרו במקור בהפרש של מאות שנים זה מזה, זרמו זה לתוך זה באופן פואטי. הם חלקו רעיונות על מנהגיו הייחודיים של ראש השנה, תפילותיו, כוחה של תשובה וקולות השופר… כשקראתי את דבריהם, נלקחתי אל עולמם. יכולתי לשמוע את קולותיהם. כאילו עגנון הזמין אותי לבית מדרש נצחי ומתמשך על הימים הנוראים".
האינקלוסיביות הזו שבוסקילה מתאר, היא בבסיסו של הספר, שהוכנס לארון הספרים היהודי אך גם עזר לחילונים להתקרב למהות הימים הנוראים. אותה אינקלוסיביות אף הופכת את "ימים נוראים" של עגנון לספר שמתאים לקוראים בני ימינו. "ימים נוראים אינו ספרדי או אשכנזי, הוא אינו של חסידים או מתנגדים, הלכתי או פילוסופי", הוא כתב. "הוא כל הקולות האלה ביחד, ורבים נוספים, שהתאחדו בהרמוניה בזכות הקסם הספרותי של עגנון".