ויהי צחוק

העולם מצחיק, לא? אז צוחקים. בעיקר אם אתם יהודים. לעתים זה כל מה שנשאר. אז אחרי 2000 שנות גלות וקצת יותר מ-5000 שנות קיום, אנו - מוזיאון העם היהודי מציג את תערוכת ההומור היהודי המקיפה הראשונה אי פעם בישראל.

מהאחים מארקס עד הגשש החיוור, מג’רי סיינפלד עד שייקה אופיר, מלני ברוס עד אלי יצפאן, מוודי אלן עד פיליפ רות', מהקטסקילס במדינת ניו יורק למרתפי הסטנד-אפ של תל אביב, משרה סילברמן עד אורנה בנאי, משאולי של “ארץ נהדרת” ועד מירי פסקל, מהומור תחת ברית המועצות הסובייטית עד ג'וחא והרשלה, מכל התקופות והעדות, הגוונים והז’אנרים, יחד עם קטעי סרטים, מופעי סטנדאפ מקוריים, פריטי אספנות, כרזות, צילומים, מוצגים מקוריים נדירים ומה לא.

התערוכה חוגגת את הצחוק היהודי המגוון, את הדרך שעשה משורשיו העממיים ועד ימינו, ובוחנת גם את העקבות שהותיר בעברית, באנגלית, ביידיש, בלאדינו, בגרמנית, בצרפתית, ברוסית, בספרדית ועוד.

אז לא, זו ממש לא התחלה של בדיחה. הומור, ובמיוחד הומור יהודי, הוא סיפור רציני ביותר. רציני עד כדי כך שהחלטנו להקדיש לו תערוכה מקיפה ומרתקת שכל כולה צחוק יהודי בריא ומתגלגל.

התערוכה מציגה פריטים אישיים של גדולי הקומיקאים, הכותבים והקומדיות בקולנוע ובטלוויזיה, עושה שימוש בסרטים, קטעים ארכיונים וקליפים, לצד תחנות אינטראקטיביות מתקדמות המזמינות את הקהל לגלות בדיוק מה מצחיק אותם – ולהוסיף עוד ועוד חומרים למאגר הבדיחות העצום שנאסף עבור התערוכה.

במרכז התערוכה מועדון סטנד אפ ניו יורקי ועל הבמה מוקרן סרט מקורי שצולם במיוחד לתערוכה – “סטנדאפ תוצרת הארץ” – בהשתתפות עדי אשכנזי, אורנה בנאי, אלי יצפאן, יעל לבנטל, עידן ברקאי, תום יער, נלי תגר, רמי ורד, שמואל ברו, גיל קופטש, רמי שטרן ומיטל שפירו, המספרים על חוויות ילדות מצחיקות.

חובבי תנ"ך מושבעים מוכנים להישבע עם יד על עותק ממנו שאת הבדיחה היהודית הראשונה סיפר אלוהים בכבודו ובעצמו. זה קרה ביום בו הוא לחש באוזנה של שרה אימנו שהיא עומדת ללדת לראשונה בגיל תשעים. בכלל, ספר הספרים שלנו משופע בהומור משובח. מה תגידו על אתון מדברת? מנהיג גמגמן? שיח קוצני עם שגעון גדלות?

יש הסבורים שההומור היהודי התבשל ברחם תשעה חודשים ונולד יחד עם היהודי הראשון. בהמשך, כמו כולם, הוא נדד לגלות וכעבור זמן מה הופיע בצורת להקות בדחנים שעברו מעיירה לעיירה ושימחו חתן וכלה, עם דמויות כמו הרשלה האשכנזי או ג'וחא הספרדי.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה ואספן בדיחות יהודיות ידוע, טען כי ההומור העצמי הוא המאפיין המרכזי של ההומור היהודי. ואכן, הראשונים שנאלצו לספוג בדיחות יהודים היו היהודים עצמם. "צחוק מתוך דמע", הם כינו זאת. את קשיי הפרנסה הם המירו לסאטירות נוקבות, את עליבות העיירה לפיליטונים מושחזים ואת הרדיפות והפוגרומים לקומדיות מצבים מקוריות. היהודים אפילו ייסדו ערים מדומיינות כמו חלם במזרח אירופה ומיקדה הספרדית בהם הסתובבו אזרחיות חסודות ואזרחים נימולים שלא ברור מה הם היו יותר - טיפשים או מצחיקים.

ההומור היהודי נהפך לאוניברסלי בראשית המאה ה-20 אחרי שעלה על אוניה והפליג לאמריקה. ב"גולדנע מדינה" הוא התגלם בדמותם של קומיקאים אגדיים כמו דני קיי, ג'רי לואיס, לני ברוס, ובהמשך וודי אלן, ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד. אלה לא היססו להניף סכין חדה ולשחוט פרות קדושות. בשחיטה כשרה, כמובן. הנושאים האהובים עליהם היו המפגש של הנעבעך היהודי עם השיקסע הבלונדינית, ההתנשאות על תרבות הגויים, החשבון הנוקב עם הממסד הרבני, וכמובן האמא היהודיה והאובססיבית שחנקה את ילדיה מרוב אהבה ודאגה.

ההומור היהודי לא הגביל את עצמו לא בתוכן ולא בגאוגרפיה. ברוסיה צמחו הקומיקאי ארקדי רייקין והסטנדאפיסט מיכאל ז'בנייצקי, בצרפת הקומיקאים אנדרה איזאק וגד אלמליח ובמצרים כיכבו הבמאי טוגו מזרחי, הקומיקאי אלברט מוגרבי ואיש התיאטרון יעקב צנוע.

במדינת ישראל הצעירה השיל ההומור היהודי את מחלצות הגלות, חבש כובע טמבל וקפץ לתוך כור ההיתוך הבן גוריוני. מאפרים קישון ואביגדור המאירי ההונגרים, דרך דן בן אמוץ וחיים חפר הפולנים ועד הגשש החיוור העממית, החמישייה הקאמרית הלעומתית וארץ נהדרת האלמותית.