כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, וכנגד ארבעה מנהגי חג משונים מדברים אנחנו.
כמו בכל חג ומועד, גם פסח וליל הסדר נחלקים בין המנהגים האוניברסליים, שיהודי כל העולם מקיימים כאחד, לבין מנהגים לוקאליים יוצאי דופן. גם בין אלה המקומיים, יש כאלה ששמענו עליהם ואנחנו מכירים היטב, כמו המימונה המרוקאית למשל, וגם אם אצלכם בליל הסדר לא נוגעים לנוכחים בראש עם קערת ליל הסדר, בטח יצא לכם להתארח פעם בסדר שבו עשו את זה. כל זה טוב ויפה, אבל אנחנו רוצים להביא לכם מנהגים משונים ואיזוטריים הרבה יותר, מכל קצוות תבל. הנה ארבעה מנהגי פסח שאנחנו, לפחות, לא הכרנו עד עתה.
הודו: טובלים את הידיים בדם
מנהגי חג בדרך כלל עוברים איזושהי סובלימציה לאורך הדורות. במקום לעשות את "הדבר עצמו" – כפי שכתוב או כפי שעשו פעם – עושים מעשה סימבולי כלשהו שמטרתו להזכיר ולסמל את הדבר ההוא. אבל פה ושם, יש קהילות שלוקחות את הדברים באופן לגמרי מילולי.
זה ניכר בעיקר במקומות כמו הודו או אתיופיה אליהם לא הגיעו לאורך ההיסטוריה הארוכה היהדות הרבנית ופירושי ההלכה, והטקסט היחיד שיכלו להסתמך עליו הוא התורה עצמה. אי לכך, יהודי הודו לקחו את הכתוב בספר שמות יב, ז, באופן לגמרי מילולי: "וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם."
קהילת יהודי הודו החיה בארץ אמנם חדלה מכך, אך בהודו עצמה – בכפרים וגם במומבאי – עד עצם היום הזה יהודים נוהגים לחקות את מריחת דם הטלה על פני הכניסות לבתי ישראל במצרים ערב שחרורם. יהודי קהילת בני ישראל טובלים את כפות ידיהם בדם של כבש או עז ומטביעים את המשקוף. עם הזמן הפסיקו להטביע את המשקוף עצמו אלא לעשות זאת על נייר ולתלות את פיסות הנייר מעל המשקוף. טביעת היד האדומה מזכירה חמסה, ומסמלת מזל טוב והגנה.
גיברלטר: שמים אבק בחרוסת
תתפלאו, אבל גם בגיברלטר – טריטוריה בריטית הממוקמת בקצה הדרום-מערבי של אירופה, בין ספרד למרוקו – יש יהודים. הם הגיעו לשם אחרי גירוש ספרד, והיום הם בעיקר עובדים כעורכי דין ורואי חשבון במקלט המס שהיא גיברלטר. וליהודים הללו יש מנהג משונה ממש בפסח, שגם הוא, כך נדמה, מצביע על נטייה לפרש דברים באופן מילולי מדי.
רבי יוחנן, מגדולי האמוראים, טען שהסיבה שאוכלים חרוסת בליל הסדר היא לזכר הטיט שהיהודים היו צריכים להכין לייצור לבנים כשהם היו עבדים במצרים. בדרך כלל החרוסת מזכירה טיט בצבעה ובמרקמה, כשלמעשה היא עשויה דברים מתוקים וטעימים, כמו תערובת של אגוזים כתושים, תפוחים, יין אדום מתוק וקינמון בגירסה האשכנזית, או תאנים ותמרים בגירסה הספרדית. אך יהודי גיברלטר לא מחפפים, ועל מנת שהחרוסת שלהם באמת תזכיר טיט הם שמים בה… אבק. כן, הם כותשים אבק מלבנים אמיתיות ומוסיפים למתכון. טיט על מלא.
איראן ואפגניסטן: מרביצים עם בצל ירוק
בניגוד למנהגים המילוליים, באיראן ובאפגניסטן דוגלים דוקא במנהג סימבולי משעשע. בסדר הפסח הפרסי והאפגאני נוהגים בזמן שירת "דיינו" להכות אחד את השני (קלות) בבצל ירוק (או כרישה) עם בוא הפזמון. מסורת זו, מתברר, מסמלת את ההצלפות שסבלו בני ישראל במצרים בימיהם כעבדים.
המשמעות רצינית אבל בפועל מדובר במנהג כיפי ושובבי שכל היהודים הפרסים מעידים כי הם מאוד מחבבים – במיוחד הילדים, שפעם בשנה יכולים לתת דרור ליצריהם הכבושים ומוזמנים לחבוט באחיהם ובהוריהם, ואפילו בסבא וסבתא, בבצל ירוק.
על פי מרבית התמונות ברשת, נוהגים להחזיק בצד של הפקעת ולהכות בעלים, אם כי קראתי עדויות של פרסים שובבים במיוחד שהפכו את הבצל והצליפו באחיהם הקטנים דוקא עם הפקעת. עדות אחרת שנתקלתי בה מספרת על משפחות בהן נהוג ללבוש חלוק בית או חולצה ישנה מעל הבגדים לפני שירת "דיינו" כדי להגן על בגדי החג במהלך מרחץ הבצל הירוק.
ארצות הברית: תפוז בקערת הפסח
יהודים אמריקאים פרוגרסיביים נוהגים להוסיף תפוז לקערת הפסח. עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת אימהות אמריקאיות פמיניסטיות היו מסבירות לבנותיהן שהתפוז על קערת הסדר הוא אקט של התנגדות פמיניסטית; סמל לזכויות נשים. המקור למנהג זה יוחס לפרופ' סוזנה השל, חוקרת יהודייה-אמריקאית ומומחית למדעי היהדות, בתו של התיאולוג והפילוסוף אברהם יהושע השל.
הסיפור שנהגו פעם לספר על התפוז הוא כזה: השל הרצתה באוניברסיטה במיאמי, פלורידה (מדינת התפוזים) ודיברה על פמיניזם. "אישה שייכת לבימת בית הכנסת, כמו שתפוז שייך לקערת ליל הסדר", מישהו מהקהל צעק לה בבוז. ומאז, מוסיפים לקערת הפסח – תפוז.
אלא שמסתבר שהסיפור הזה הוא מיתוס. סוזנה השל היא אכן המקור למנהג הוספת התפוז, אך הסיפור על הגבר שצעק לה מהקהל לא היה ולא נברא. אליבא דהשל, זה מה שקרה: היא דיברה בפני סטודנטים יהודיים במכללת אוברלין באוהיו בשנות ה-80 ונתקלה שם בהגדה שכתבה סטודנטית שכלל סיפור על נערה צעירה ששואלת את רבה אם יש מקום ביהדות ללסביות. הרב בסיפור משיב בכעס, 'ביהדות יש מקום ללסביות כמו שבקערת ליל הסדר יש מקום לקרום של לחם!", ובכך רומז שלסביות הן טמאות ומהוות פגיעה ביהדות.
בעקבות הסיפור הזה החליטה השל בליל הסדר הבא להניח תפוז על צלחת הסדר שלה, ושיתפה שבחרה בתפוז "מפני שהוא מעיד על כך שכאשר לסביות והומואים תורמים ופעילים בחיי הקהילה היהודית זה תורם לפוריות של כל היהודים באשר הם". זרעי התפוז מסמלים לידה מחדש והתחדשות, ויש כאלה שיורקים מהפה את הזרעים כדי להזכיר לכולם לירוק חוצה את ההומופוביה ושנאת האחר.
השל ביקשה בשנים האחרונות להבהיר את כוונתה ולספר את מקור מנהג התפוז כפי שהיה באמת. היא התרגזה מהמיתוס שנרקם סביב תוספת התפוז משתי סיבות: ראשית, רעיון התפוז מיוחס בו לגבר. ושנית, כוונתה לא היתה סתם פמיניסטית – לטענתה, נשים כבר מזמן קיבלו את מקומן על בימת בית הכנסת וזאת לא חכמה להלחם על כך. כוונתה המפורשת היתה להכליל לסביות והומואים ביהדות.
חג שמח!