ברת בנישו-אבולקר, שעתידה הייתה להפוך למשוררת ומחזאית מצליחה הכותבת בצרפתית, נולדה באלג'יריה בתקופה בה המדינה כבר היתה חלק בלתי נפרד מצרפת במשך כמה עשורים. ב-1870, כשהיא בת 3, העניק שר המשפטים הצרפתי-יהודי אדולף כרמיה אזרחות צרפתית לכ-35 אלף היהודים שחיו באותו זמן באלג'יריה. מצד אחד, צעד זה קידם את היהודים מבחינה כלכלית וחברתית, אך גם הגביר את האנטישמיות של המתיישבים הצרפתים כלפיהם, כמו גם את השנאה של המוסלמים, שלא קיבלו אותו מעמד.
בנישו-אבולקר נולדה למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת בעיר הנמל אוראן שמנתה את אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר באלג'יריה באותה תקופה. הוריה ראו באזרחות הצרפתית ברכה, ונתנו לילדיהם שמות צרפתיים וחינוך צרפתי. אימה, הסופרת והמשוררת, אדלייד בנישו, התאלמנה מבעלה הראשון, ד"ר משה אבולקר והתחתנה בשנית עם מרדכי בנישו – ראש הקהילה היהודית באוראן, ששימש כסגן ראש העיר ונמשך אל המודרנה האירופאית והתרבות הצרפתית. ברת היתה אחד משלושה ילדים שנולדו מנישואים אלה. אחיה, ריימון בנישו, גדל להיות פילוסוף נודע, שזכור בתור "המצפן של יהדות אלג'יריה".
כמו כל בני משפחתה – כולל הנשים – היא קיבלה חינוך טוב עם נטייה לאמנויות. רבים מבני ובנות משפחתה היו אמנים, ציירים וכותבים, וניתן להתחקות אחר אילן היוחסין שלה כדי לגלות רשימה ארוכה של דמויות מפתח בקרב יהודי אלג'יריה, בתחומי האמנות, ההגות, הרפואה והפוליטיקה.
ברת הסתובבה בחוגים אינטלקטואלים יהודים והייתה אשת חברה. היא עסקה לא רק בכתיבה, אלא גם במוזיקה (היא ניגנה ושרה) ובציור. בפורטרט היחיד שמלווה כל ערך אינטרנט על אודותיה היא מוצגת כצעירה בעלת חיוך בוטח – מאופרת, לבושה בשמלה מפוארת בצבע טורקיז (או פיירוז, אם תרצו), תכשיט גדול מתנוסס על צווארה החשוף ושיערה אסוף בתסרוקת לפי צו האופנה. היא נראית כספסימן מושלם של אריסטוקרטיה אוריינטלית. נקודת חן שובבה ופלרטטנית מתנוססת ליד פיה; אולי אמיתית ואולי מזויפת, מהסוג שאצילי צרפת נהגו להדביק על פניהם במאה ה-18.
הפורטרט הזה משדר הידור פריזאי בטוויסט אלף לילה ולילה. האישה בפורטרט נראית כמי שמודעת היטב ליתרונותיהם של שני העולמות האלה. סממנים יהודיים אין בו, למרות שאימה הייתה נצר לרבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מגדולי רבני אלג'יריה. אך גם אם לא רואים, היהדות היתה עוד מרכיב חשוב בזהות המשפחה. בילדותה גדלה בווילה מפוארת שנבנתה עם בית כנסת פרטי; ומשפחתה תמיד היתה פעילה מאוד לקידום הקהילה היהודית המקומית. כך גם בעלה ובנה.
בגיל 22 התחתנה בנישו-אבולקר עם דוקטור מכובד ממשפחה מיוחסת לא פחות מזו שלה. הרופא המנתח הנודע פרופ' אנרי אבולקר היה מרצה באוניברסיטת אלג'יר וגיבור מלחמה שאיבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה. הוא כיהן כנשיא השלוחה האלג'יראית של מפלגת המרכז הליברלית הצרפתית, כסגן ראש עיריית אלג'יר ואף עמד בראש הפדרציה הציונית של אלג'יריה. למרות כל הייחוס, ברת שמרה גם על שם המשפחה המקורי שלה כשהתחתנו וצירפה אותו לשלו, מה שכמובן לא היה מקובל באותם ימים.
לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים (אחת מהם נפטרה בילדותה), ובמקביל ברת ציירה, ניגנה וכתבה. היא פרסמה טקסטים בעיתונות יהודית מקומית, והיתה כבר בת 47 כשפרסמה את ספרה הראשון. היא חיה לאחר מכן רק עוד 9 שנים, כך שהתקופה בה פרסמה את כתביה היתה קצרה, אך פורה. במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת פרסמה מספר מחזות וספרי שירה.
החינוך הצרפתי שיהודי אלג'יריה קיבלו בזמנו תרם להתעוררות משמעותית של ספרות ושירה שנכתבה בשפה הצרפתית על ידי יהודים אלג'יראים. בנישו-אבולקר היתה חלק מגל של סופרות משוררות יהודיות אלג'יראיות שכתבו בצרפתית, כמו אליסה ראיס שעברה לצרפת בתחילת המאה ה-20 והצליחה שם עם סיפוריה האקזוטיים, ובלאנש בן-דהאן, שגם היא כמו בנישו-אבולקר הגיעה מהעיר אוראן. אך בעוד האחרות פרסמו את כתיבהן רק בצרפת – שיריה ומחזותיה של ברת היו פופולריים גם בקרב המוסלמים וכך היא היתה בין הנשים הראשונות, ואולי האישה הראשונה ממש, שכתביה פורסמו באלג'יריה עצמה.
היא אמנם כתבה בצרפתית, אך בשיריה ניתן להרגיש באהבתה החושנית לארצה. ניחוח האוריינט עולה מהם, כשהיא מתארת בשפה ציורית את "ניחוחות המנטה והחינה" ואת "שדות הזית והאלוורה". בשירה "אלג'יריה", הפותח את אסופת שיריה Pays de flamme ("ארץ הלהבה"), כתבה על האדמה הנדיבה והפורייה של ארצה, על היופי של אוכלוסייה מעורבת משלוש הדתות, ועל יופיין של נשים שחומות עור ולבנות שחיות זו לצד זו באלג'יריה.
במחזותיה עסקה לא פעם בדמויות של גיבורות היסטוריות או מיתולוגיות. בין היתר כתבה על לואיז דה לוואלייר מהמאה ה-17, פילגשו של לואי ה-14, מלך צרפת. הספר הראשון שפרסמה – עד כמה שידוע – היה למעשה מחזה, שעד היום נחשב ליצירה המוכרת ביותר שלה. "לה כאהינה, מלכה ברברית" שעסק בקורותיה של הלוחמת המיתולוגית דהיה אל-כאהינה מהמאה ה-7 שיש הגורסים כי היתה יהודיה.
קבוצות פוליטיות רבות אימצו את דמותה של הגיבורה המיתולוגית כדי לקדם את האג'נדה שלהם, בין היתר נתנה אל-כאהינה השראה ללוחמי המחתרת היהודית באלג'יר, שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה במטרה לפעול כנגד הכיבוש הנאצי במקום. לא בכדי, מי שהנהיג אותה היה לא אחר מאשר ז'וזה אבולקר, בנה של ברת.
תקופת מלחמת העולם השניה היתה קשה ליהודי אלג'יריה. משטר וישי שלל את אזרחותם הצרפתית ורדף אותם. אנרי, בעלה של ברת, סולק ממשרתו כפרופסור לרפואה באוניברסיטת אלג’יר בשל יהדותו ובנם ז'וזה בן ה-22 סולק מלימודי הרפואה באוניברסיטה בשל יהדותו. משפחתה של ברת לא קיבלה את גורלם בהכנעה, אלא יצאה למאבק והצטרפה למחתרת. במהלך המלחמה סייעה משפחתה לבעלות הברית בהכנה ל"מבצע לפיד", בו נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה בנובמבר 1942.
ביתם שימש מקום המפגש לכל תאי המחתרת. ז’וזה הצליח לארגן סביבו צבא מחתרתי, ובסופו של דבר הנהיג מבצע בו אנשי המחתרת היהודית התחפשו לאנשי וישי והשתלטו על מוקדי תקשורת וכוח בעיר. במאמרו "ליל תחפושת וקרב: יהודי אלג’יריה במבצע לפיד" כתב החוקר יהודה מורלי כי "מבצע לפיד הציל את יהודי אלג’יריה מגורל דומה לזה של יהודי אירופה, והיה גם נקודת מהפך במלחמה כולה". אנרי, בעלה של ברת, קיבל את מדליית הרזיסטנס על השתתפותו במבצע. וגם שניים מילדיהם קיבלו אותות של כבוד כלוחמי רזיסטנס: ז'וזה קיבל את מדליית מסדר השחרור ובתם, קולט אבולקר-מוסקט, קיבלה את צלב החירות האלג'ירי, אך ברת לא הספיקה לראות זאת או לשמוע על ניצחון בעלות הברית בארצה.
ברת בנישו-אבולקר נפטרה פחות משלושה חודשים לפני מבצע לפיד. היא היתה בסך הכל בת 56 במותה, והשאירה אחריה את כתביה (אלו ששרדו את מלחמת העולם השנייה) ומשפחה מפוארת של רופאים, אמנים וגיבורים.