אירועים

אירועים

תוצאות חיפוש

פוסטים אחרונים

פרסומים אחרונים

פוסטים אחרונים

שנים אחרונות

חיות וחיוכים: סיפורו של האיש מאחורי באגס באני ואלף קולות אחרים

תור הזהב של האנימציה האמריקאית התחיל בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ודעך בשנות ה-60 כשמרכז הכובד של האנימציה עבר מהקולנוע לטלוויזיה. מרבית דמויות האנימציה הנצחיות, ממיקי מאוס ועד טום וג'רי, נוצרו בתקופה הזו בתור סרטוני אנימציה קצרים המוקרנים בבתי קולנוע. ואחד הכוכבים הגדולים ביותר של התקופה היה יהודי בשם מל בלאנק.

במשך עשרות שנים היה קולו של מל בלאנק הקול הנפוץ ביותר באמריקה, גם אם לעתים לא מזוהה איתו אלא עם כוכבי ענק כמו באגס באני, דאפי דאק, ספידי גונזלס, פורקי פיג (החזיר המגמגם), טוויטי, סילבסטר, יוסמטי סאם, טאז השד הטסמני, פפה לה פיו (הבואש הצרפתי!) ועוד ועוד – כולם דיברו מגרונו של בלאנק, אותו תחזק  במינימום קופסת סיגריות אחת ביום, החל מגיל 9!

דורות של ילדים אמריקאים גדלו על קולותיו בסדרת "לוני טונס" ואחרות. הכינוי שלו, עד היום, הוא "האיש בעל 1000 הקולות"; כך נכתב גם על המצבה שלו. אך אם לדייק, היו לו בסביבות ה-400 קולות. "כשעברתי תאונה והייתי בגבס גוף מלא, רציתי להבין כמה קולות אני יכול לעשות", סיפר בלאנק פעם בראיון לג'וני קרסון. "לא יכולתי לזוז, התחלתי לספור מוקדם בבוקר ונרדמתי בסביבות חצות, ועברתי את רף ה-400 קולות שונים".

דייויד לטרמן פעם אמר לו: "עשית כל כך הרבה קולות, בטח חלקם היו מאוד דומים זה לזה".

"לא", ענה לו בלאנק, "הם לא".

מל בלאנק, 1959 (צילום: Gene Hester, Creative Commons, Wikipedia)
מל בלאנק, 1959 (צילום: Gene Hester, Creative Commons, Wikipedia)

מלווין ג'רום בלאנק נולד בסן פרנסיסקו בתחילת המאה ה-20 להורים יהודים: אימו היגרה מליטא ואביו נולד באמריקה למשפחה יהודית שהיגרה מגרמניה. משפחתו עברה לפורטלנד ושם גדל להיות ילד שובב, בלשון המעטה. הוא התחיל לעשות קולות מצחיקים ולעצבן את המורים כילד, וכנער צעיר נכנס לעסקי השעשועים, תחילה כמנצח של להקה וכקומיקאי וודוויל ואחר כך כשחקן רדיו. ברדיו הוא פיתח את כשרונו לקולות, דיאלקטים, מבטאים ואפקטים קוליים משונים. אחת הדמויות המפורסמות ביותר שלו מימי הרדיו היתה דמות של מכונית  שזקוקה לתיקון. עוד דמות מפורסמת שבלאנק עשה בתכנית הרדיו של  הקומיקאי הפופולרי ג'ק בני, ומאוחר יותר בתכנית הטלוויזיה של בני, בה הופיע עם סומבררו על הראש, הייתה של  "סיי, המקסיקני הקטן" – דמות קאלט שלא הייתה עוברת היום בשום צורה.

את הקריירה שלו בתעשיית האנימציה החל אצל מפיק סרטי האנימציה לאון שלזינגר, שהאולפן שלו התפתח לכדי אולפני האנימציה של האחים וורנר. בלאנק היה מספר שהוא ניגש לאחראי על הקולות של שלזינגר וביקש שיעשה לו אודישן, והאיש אמר לו: "מצטער חבוב, יש לנו את כל הקולות שאנחנו צריכים". בלאנק הלך הביתה וחזר אחרי שבועיים וקיבל את אותה התשובה. לטענתו הוא לא הפסיק לנדנד: הוא היה ניגש לאחראי פעם בשבועיים, ככה במשך שנה וחצי, ובכל פעם קיבל את אותו סירוב. בסופו של דבר הבחור מת, אז בלאנק ניגש למחליף שלו. האחראי החדש היה מוכן לשמוע אותו ומאוד התרשם, וכך קיבל בלאנק את התפקיד הראשון שלו בסרט אנימציה: לעשות קול של שור שיכור.

בלאנק, ראשון מימין, וצוות התכנית של ג'ק בני, 1947 (צילום: Wide World Photos, Creative Commons, Wikipedia)
בלאנק, ראשון מימין, וצוות התכנית של ג'ק בני, 1947 (צילום: Wide World Photos, Creative Commons, Wikipedia)

ההתלהבות מיכולותיו של בלאנק באולפני האחים וורנר היתה כל כך גדולה, שבלאנק עשה את מרבית הקולות ב"לוני טונס" – סדרת סרטי האנימציה הקצרים שלהם. הוא לא היה מדבב, אלא שחקן קול. על מנת לייצר קול של דמות הוא היה מקבל ציור, תיאור של מאפייני הדמות וסטורי-בורד, ואת הקול שלו היו מקליטים לפני שהאנימציה עצמה היתה נעשית. כלומר, את האנימציה עשו כדי להתאים למה שבלאנק אמר – בקולו של חזרזיר ביישן או ברווז רגזן – ולא להפך. מה גם שמל בלאנק החל כשחקן רדיו, שזו היתה התמחות בפני עצמה, לפני שסרטים מצוירים נכנסו לתמונה.

כשנשאל איך יצר את קולו של באגס באני, לדוגמה, הסביר שאמרו לו שבאגס באני קשוח והמבטאים הכי קשוחים שהוא הכיר היו של ברוקלין ושל הברונקס, אז הוא ערבב את שני המבטאים יחד. במהלך ההקלטות של באגס באני, בלאנק היה נוגס בגזר ומיד יורק אותו לתוך מרקקה. האגדה מספרת שהסיבה היתה שהוא היה אלרגי לגזר, כאשר למעשה הסיבה האמיתית הייתה הצורך לעבור מהר מהנגיסה בגזר לדיבור, בלי לבזבז זמן על לעיסה ובליעה. וגם – מל בלאנק לא אהב גזר.

עוד קול בלתי נשכח, שמהדהד בתת המודע הקולקטיבי של תרבות המערב, הוא הצחוק הפסיכי של וודי וודפקר. בלאנק דובב את וודי הנקר רק בשניים-שלושה הסרטים הראשונים, ב-1940, ולאחר שחתם על חוזה בלעדי עם האחים וורנר, נאלץ לנטוש את הנקר הג'ינג'י. שחקנים אחרים החליפו אותו, אך אולפני האנימציה של וולטר לאנץ שיצרו את וודי וודפקר המשיכו להשתמש בצחוק המקורי של בלאנק במשך עוד עשור לפחות. בשנים מאוחרות יותר, לאחר שהסתיים החוזה הבלעדי שלו עם וורנר, החל בלאנק לספק קולות גם לסרטים מצוירים של האנה ברברה, כמו למשל את קולו של ברני, חברו הטוב של פרד פלינסטון במשפחת פלינסטון.

הכל הלך נהדר עד שבתחילת 1961 הייתה מכונית הספורט של בלאנק מעורבת בהתנגשות חזיתית בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס. בלאנק שכב בתרדמת בבית החולים במשך שבועיים וכל גופו היה מגובס. אחרי שבועיים בהם הוא לא הגיב לשום נסיון של הרופאים להעיר אותו, החליט הרופא לפנות לדמויות שלו. בנו של בלאנק סיפר שכאשר הרופא פנה אל אביו לא בתור מל אלא בתור באגס באני, ושאל את באגס מה נשמע, בלאנק הגיב לראשונה: "אה… בסדר גמור, דוק".

תוך חודשיים בלאנק שוחרר מבית החולים הביתה, אבל הוא לא חיכה חודשיים כדי לחזור לעבוד. האולפנים הביאו ציוד הקלטה לחדרו בבית החולים והוא הקליט את התפקידים שלו בעודו שוכב על גבו, כשכל גופו בגבס, ושאר שחקני הקול עומדים סביב מיטתו. בהמשך עבר אולפן ההקלטות לביתו, עד שיכול היה לחזור לעבוד באולפנים – תחילה בעזרת כסא גלגלים ומקל הליכה, ואחר כך בלעדיהם.  כעבור שנים בלאנק התוודה שבזמן ההחלמה שלו, בנו היחיד נואל הקליט כמה מהקולות שלו במקומו – ללא קרדיט. בהמשך חייו, הבן החל לקבל קרדיט גם הוא. היום נואל בלאנק הוא בן 86; הוא המשיך בקריירה של אביו, ואפילו נכנס לנעליהן של כמה מהדמויות שאביו יצר את קולותיהם.

בשנותיו האחרונות התארח מל בלאנק לא מעט במיטב תכניות האירוח האמריקאיות שהתמוגגו להראות לצופים בבית את האיש מאחורי הקולות הנוסטלגיים. בלאנק מצדו סיפק את הסחורה בכל פעם: ניכר כי הוא נהנה לספר את אותן אנקדוטות על דמויותיו ולהדגים את הקולות כשהוא עובר מקול אחד למשנהו בספונטניות מפעימה ובמהירות הבזק. באותם ראיונות ניתן היה לשמוע את קולו האמיתי. לטענתו של בלאנק, הקול הבדיוני שהכי דומה לקולו האמיתי הוא קולו של סילבסטר החתול, חברו/אויבו של טוויטי, ציפור הקנרית הצהובה – הוא רק הוסיף לקולו של סילבסטר את רסס הרוק בסוף כל משפט.

מל בלאנק, 1975 (צילום: Alan Light, Wikipedia)
מל בלאנק, 1975 (צילום: Alan Light, Wikipedia)

בלאנק המשיך לעבוד עד יומו האחרון. הוא נפטר באמצע ההפקה של “Jetsons: The Movie”. סרט הקולנוע של משפחת ג'טסון, או "משפחת סילוני" כפי שקראו להם אצלנו, יצא ביולי 1990 – שנה לאחר מותו – ונרשום בתולדות האנימציה בתור הסרט האחרון שמל בלאנק עבד עליו. כשהאיש בעל 1000 הקולות נפטר, בגיל 81,  האחים וורנר הדפיסו שלט בילבורד עם כל הדמויות וסטנד מיקרופון מיותם. כותרת הפוסטר היתה: "חסרי מילים".

כפי שמוכיח הסיפור על היציאה שלו מהתרדמת, הדמויות של מל בלאנק הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו, ומערכת היחסים שלו עם באגס באני כנראה היתה מערכת היחסים העמוקה ביותר בחייו. "באגס באני הוא הדמות האהובה עלי", אמר בלאנק בראיון שנתן בגיל שבעים ומשהו. "הוא היה מאוד טוב אלי אז אני צריך להיות טוב אליו", אמר בעודו מיישר את העניבה שדיוקנות קטנים של באגס באני מודפסים עליה. מל בלאנק לקח איתו את באגס באני לכל מקום אליו הלך, וסביר שמעולם לא ניהל שיחה מבלי שנושא הארנב יעלה. בעיקר כשהוא התלוצץ עם רופאיו.

תכנון ביקור

שעות פתיחה

יום ראשון
17:00-10:00
יום שני
17:00-10:00
יום שלישי
17:00-10:00
יום רביעי
17:00-10:00
יום חמישי
20:00-10:00
יום שישי
14:00-10:00
יום שבת
17:00-10:00

סוגי כרטיסים

כרטיס רגיל
54 ש"ח
אזרח/ית ותיק/ה וסגל אוניברסיטת תל אביב
27 ש"ח
בעל/ת תעודת נכה, סטודנט/ית
44 ש"ח
דיגיתל
44 ש"ח
ילדים וילדות עד גיל 5
הכניסה חינם
חיילים וחיילות במדים, אנשי ביטחון ומפוני הדרום והצפון
הכניסה חינם

סוכנים וקבוצות

טלפון

איפה אנחנו

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רחוב קלאוזנר, רמת אביב