מי לא מכיר את אלאדין ומנורת הקסמים (מהגירסה המצוירת של דיסני, או זו של מיכל הקטנה וטל מוסרי), מי לא מחבב את סינבד המלח (מי שגדל באייטיז ודאי זוכר את גירסת האנימה היפנית), שלא לדבר על עלי באבא וארבעים השודדים (עם איורים של דודו גבע או בגירסה של סמדר שיר).
דווקא בשל הניחוח האקזוטי החזק העולה מהם, הפכו סיפורי "אלף לילה ולילה" לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב והפנטזיות הקולקטיביות שלה. מפריץ לאנג ועד פאזוליני – הקולנוע הרבה להתעסק בחומרים הללו, וכמה מהסיפורים הפכו – בגרסתם המצונזרות והמרוככות – לקלאסיקות ילדים. שלמה אבס הקריא אותם לזבי חוטם ישראלים, ושלמה אבסים בינלאומיים הקריאו אותם לילדים ברחבי תבל.
השם "אלף לילה ולילה" מיד מעלה בנו חזיונות של שטיחים מעופפים, מנורות קסמים, נערות יפהפהיות שחומות עור וחשופות טבור, ועוד ועוד. אסוציאציה אחת שהשם "אלף לילה ולילה" לא מעלה היא יהדות. אבל כמו בכל מקום אחר, גם כאן יש נקודה יהודית. ואני לא מדברת על העובדה שמילי אביטל גילמה את שחרזדה במיני-סדרה של הולמרק.
מי שאף פעם לא התעמק בעולם המופלא של "אלף לילה ולילה" אולי יופתע לגלות שחלק מהסיפורים הם ממוצא יהודי, מכילים דמויות יהודיות, ומבוססים על אגדות יהודיות. לאנתולוגיה הפופולרית הזאת אין נוסח אחד קאנוני; ישנן גרסאות רבות, עם סיפורים שונים, ושפע של מהדורות ותרגומים. הסיפורים שאוגדו תחת הכותרת "אלף לילה ולילה" לא נכתבו על ידי סופר אחד ואפילו לא נכתבו במקום אחד ובתקופה אחת. זו בעצם אסופה של סיפורים שמקורותיהם בפרס, הודו, עיראק, סוריה ומצרים. אם לוקחים בחשבון שהאסופה כוללת סיפורים שנאספו על פני כמה מאות שנים ומדינות שונות, ומתבוננים על יחסי הגומלין בין התרבות היהודית לזו המוסלמית בימי הביניים, אך טבעי להניח כי היתה פה תרומה יהודית. ואכן היתה.
לאסופה הזו יש היסטוריה ארוכה, פתלתלה ולא לגמרי ידועה. בגדול, ההסכמה היא שסיפורי "אלף לילה ולילה" המוקדמים ביותר הגיעו מהודו ומפרס. במאה השמינית או התשיעית הם תורגמו לערבית, ככל הנראה בעיראק. שם נוספו סיפורים ערביים, ובסביבות המאה ה-13 נוספו עוד סיפורים בסוריה ובמצרים. על פי ההיסטוריון שלמה דב גויטיין, העדות המוקדמת ביותר לשם "אלף לילה ולילה" נמצאה במחברת מסביבות שנת 1150, הכתובה בערבית-יהודית, אותה העביר רופא ומוכר ספרים יהודי אלמוני החי בקהיר לאדם בשם מג'ד אל-עזיזי.
ישנם מחקרים הטוענים שכתשיעית מכלל סיפורי "אלף לילה ולילה" מקורם יהודי; בעיקר מאלה השייכים לגרעין הפרסי-הודי המוקדם. החוקר הבלגי ויקטור שארל שובן כתב בסוף המאה ה-19 שסיפורים יהודיים הוכנסו אל האסופה גם על ידי עורך יהודי בעריכות מאוחרות יותר שנעשו בקהיר בין המאה ה-12 למאה ה-15. בשני המוקדים הללו חדרו לתוך האסופה סיפורים יהודיים, ואגדות רבניות שעברו שינויים והתאמות. יש הקושרים לעניין את אברהם, בנו של הרמב"ם, וגם את ווהב איבן מונאבי – תימני מוסלמי בעל שורשים פרסיים ויהודיים. הדעות חלוקות לגבי השאלה האם איבן מונאבי נולד יהודי והתאסלם או שאולי אביו כבר התאסלם. היסטוריונים מוסלמים ניסו לטשטש את זהותו היהודית, על כן זה לא ממש ברור, אך בכל מקרה, הוא היה מומחה לסיפורי התנ"ך ולעלילות פולקלור יהודיות ורבים מכתביו הם סיפורים יהודיים במסווה מוסלמי.
נתחיל בסיפור המסגרת המפורסם של האסופה כולה, שמספר על המלך המוסלמי שהרג את אישתו לאחר שבגדה בו, ומאותו יום החליט להעביר כל לילה עם בתולה אחרת ולהרוג אותה למחרת, כדי להבטיח כי אף אישה לא תבגוד בו יותר. הטריק הזה כידוע נגמר כשהגיעה אליו בתולה בשם שהרזאד (או שחרזדה כפי שקוראים לה לפעמים) שכל לילה סיפרה לו סיפור מופלא, אך לא הספיקה לסיים אותו אז הוא היה צריך להשאיר אותה בחיים כדי שתמשיך אותו למחרת. כך עשתה במשך 1001 לילות, בהם גם ילדה לו שלושה בנים, מה שגרם לו לחוס על חייה. הסיפורים שהיא סיפרה היו מגוונים מאוד – סיפורים היסטוריים, סיפורי אהבה, סיפורים טראגיים, קומיים, סיפורי פנטזיה, ארוטיקה קלה וקלה פחות ואפילו סיפורים שנחשבים כיום למד"ב מוקדם – והם הם הסיפורים שאנו מכירים בשם "אלף לילה ולילה".
עוד לפני שנכנסים לסיפורים עצמם – כבר בסיפור המסגרת של שהרזאד האמיצה ורבת התושייה יש גרעין יהודי. האוריינטליסט ההולנדי מיקל יאן דה חויאה (Michael Jan de Goeje) טען במאה ה-19 שסיפורה של שהרזאד הוא למעשה הסיפור ממגילת אסתר המקראית. שהרזאד, במסורת הפרסית, היא חמותו של אחשוורוש, ודה חויאה טען שדוקא העלילה כפי שהיא מסופרת ב"אלף לילה ולילה" היא המקורית, ואילו במגילת אסתר היא עברה שינויים.
ניתן בקלות למצוא רשימות של אילו סיפורים מתוך "אלף לילה ולילה" נחשבים לבעלי מקור יהודי. מי היה מאמין ש"האלוף המוסלמי", "עבדאללה והדייג" או "סולטאן תימן ושלושת בניו" הם סיפורים יהודים במקור? לעומת זאת, סיפורים עם שמות כמו "מלאך המוות ומלך בני ישראל", "מלך האי והיהודי הצדיק" ו"הישראלי המאמין" לא ממש טורחים להסתיר את מקורם.
אחד הגיבורים היהודיים הנודעים בסיפורי "אלף לילה ולילה" הוא בולוקיה, בנו של מלך ישראל, גיבור הסיפור "הרפתקאותיו של בולוקיה". לאחר מות אביו הפך בולוקיה למלך ובין האוצרות של אביו מצא, מוחבאת, תיבת זהב ובה מוסתר ספר על הנביא מוחמד. הספר הותיר בו כזה רושם שבולוקיה יוצא למסע בחיפוש אחר מוחמד, במהלכו הוא עובר הרפתקאות פנטסטיות ומטורפות. סיפור זה לקוח כנראה מאוספים של סיפורים נבואיים, והוא מיוחס לעבדאללה בן סלאם – יהודי מהעיר אל-מדינה (ערב הסעודית) שהתאסלם לאחר שהאזין לדרשותיו של מוחמד. החיפוש אחר סם חיי הנצח שמופיע בו הופיע כבר באפוס המסופוטמי העתיק עלילות גילגמש, מבסביבות אלפיים שנה לפנה"ס. יש הקושרים את סיפורו של בולוקיה גם לסיפור המקראי על מציאת ספר התורה בימי יאשיהו שמופיע בספר מלכים ב', בו מצא חלקיהו הכהן את ספר התורה בזמן שיפוץ בית המקדש הראשון והביא אותו לשפן הסופר, שהקריא אותו ליאשיהו מלך יהודה. מספרים מוסלמים שינו כמה פרטים והוסיפו כמובן את החיפוש אחר הנביא מוחמד בסיפור של בולוקיה. באשר לשם המשונה, קיימת סברה שאולי מדובר בשיבוש שנפל בתרגום של שם עברי לערבית.
ישנם באסופה סיפורים שמספרים על יהודים אדוקים, שמקורם באגדות התלמודיות והמדרשיות, כמו למשל סיפור על יהודי שאיבד את משפחתו בספינה טרופה. הוא ניצל ומגיע לאי והופך למלך של אותו האי. כעבור שנים רבות מגיעים לאי גם אישתו ושני בניו – כל אחד ממקום אחר – ולבסוף המשפחה מתאחדת. שני סיפורים נוספים, "הדייג והג'יני" ו"עיר הפליז" (או "עיר הנחושת"), מספרים כיצד שלמה המלך לכד שדים מרושעים בפכי נחושת והשליך אותם לים. ניתן לייחס את הסיפורים הללו לחיבורו של ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס "קדמוניות היהודים", ואילו הסיפור של "סינבד המלח" מכיל ציטוטים מקהלת.
חשוב לציין שלא כל הדמויות היהודיות המופיעות בסיפורי "אלף לילה ולילה" הן חיוביות. חוקרים מאמינים שבעוד סיפורים שנוספו על ידי עורכים יהודיים בתקופות מוקדמות יותר האירו דמויות יהודיות באור חיובי, בימי הביניים נוספו לאסופה סיפורים בהן דמויות יהודיות זוכות ללעג, בהתאם לתקופה בה האנטישמיות הרימה את ראשה.
גם כך, יהודים תמיד אהבו לקרוא את "אלף לילה ולילה". במדינות ערב הסיפורים הללו היו להיט בקרב היהודים ופורסמו מהדורות בערבית-יהודית, כלומר בערבית באותיות עבריות. מהרגע שסיפורי "אלף לילה ולילה" הגיעו למערב בראשית המאה ה-18, בתרגומו של המזרחן והדיפלומט הצרפתי אנטואן גאלאן, המערב התאהב בהם.
תרגומו המפורסם לאנגלית של ריצ'רד ברטון מהמאה ה-19 רק הוסיף לסטטוס של האסופה כרב מכר בינלאומי. וגם יהודי אירופה אהבו אותם מאוד; שלום עליכם וביאליק, בין היתר, היו מעריצים. כבר בשנת 1718, זמן קצר מאוד אחרי שהסיפורים הגיעו לראשונה למערב, יצא התרגום הראשון ליידיש. עד סוף מלחמת העולם הראשונה פורסמו גם תרגומים ללדינו ובוכרית-יהודית. ואילו המזרחן הישראלי יוסף יואל ריבלין שתרגם את הקוראן לעברית, תרגם לעברית גם את סיפורי "אלף לילה ולילה" – פרויקט שלקח לו שנים ארוכות, אותו החל שנה לפני קום המדינה.
בעברית, כמו בערבית, הסיפורים הללו נקראים בדרך כלל "אלף לילה ולילה", ואילו באנגלית, צרפתית ולא מעט שפות אחרות הם פורסמו תחת הכותרת המטעה "לילות ערב" (מטעה שכן העניין התחיל בכלל בהודו ופרס). כיום, מלבד החוקרים, לא רבים זוכרים את ההקשר היהודי של אסופת הפולקלור האוריינטלי המופלא הזה. בשביל זה אנחנו פה להזכיר.
