בלוג

מי לא מכיר את אלאדין ומנורת הקסמים (מהגירסה המצוירת של דיסני, או זו של מיכל הקטנה וטל מוסרי), מי לא מחבב את סינבד המלח (מי שגדל באייטיז ודאי זוכר את גירסת האנימה היפנית), שלא לדבר על עלי באבא וארבעים השודדים (עם איורים של דודו גבע או בגירסה של סמדר שיר). דווקא בשל הניחוח האקזוטי החזק העולה מהם, הפכו סיפורי "אלף לילה ולילה" לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב והפנטזיות הקולקטיביות שלה. מפריץ לאנג ועד פאזוליני – הקולנוע הרבה להתעסק בחומרים הללו, וכמה מהסיפורים הפכו – בגרסתם המצונזרות והמרוככות – לקלאסיקות ילדים. שלמה אבס הקריא אותם לזבי חוטם ישראלים, ושלמה אבסים בינלאומיים[…]

תור הזהב של האנימציה האמריקאית התחיל בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ודעך בשנות ה-60 כשמרכז הכובד של האנימציה עבר מהקולנוע לטלוויזיה. מרבית דמויות האנימציה הנצחיות, ממיקי מאוס ועד טום וג'רי, נוצרו בתקופה הזו בתור סרטוני אנימציה קצרים המוקרנים בבתי קולנוע. ואחד הכוכבים הגדולים ביותר של התקופה היה יהודי בשם מל בלאנק. במשך עשרות שנים היה קולו של מל בלאנק הקול הנפוץ ביותר באמריקה, גם אם לעתים לא מזוהה איתו אלא עם כוכבי ענק כמו באגס באני, דאפי דאק, ספידי גונזלס, פורקי פיג (החזיר המגמגם), טוויטי, סילבסטר, יוסמטי סאם, טאז השד הטסמני, פפה לה פיו (הבואש הצרפתי!) ועוד ועוד –[…]