ב-1889 הציונות כבר הייתה תנועה קיימת. אמנם עוד לא היה קונגרס ציוני, והרצל עוד לא הפך לכוכב עולה, אבל שמונה שנים קודם לכן כבר הוקמו ברוסיה קבוצות שנקראו "חיבת ציון" או "חובבי ציון", והם הגו את הרעיון המהפכני לשעתו כי הפתרון ליהודים הוא לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ולנסות להתפרנס בכוחות עצמם. בניגוד לדימוי הרומנטי של תנועה חלוצית, במשך אותן שמונה שנים היא ידעה אינספור סכסוכים ובעיות: חברי התנועה הדתיים והחילוניים הסתכסכו על רקע שאלות של שמירת מצוות בארץ ישראל, התעוררו קשיי מימון לא קטנים, השלטונות ברוסיה פקחו עין לוודא שלא מדובר בתנועה חתרנית, ואילו האימפריה העות'מאנית לא הייתה בטוחה שהיא ששה לקבל לשטחה יהודים רוסים שלא ברור מה תכליתם ומטרתם.
על הרקע הזה קם ב-1889 אדם בשם אשר צבי גינצברג והחליט כי התנועה למעשה פשטה את הרגל מבחינה רוחנית. במאמר שזכה לשם "לא זה הדרך!" הסביר כי אין שום סיבה לחשוב שאחרי 2000 שנות גלות היהודים יוכלו לקום ולהתיישב בארץ ישראל ופשוט לנהל חיים עצמאיים. לטענתו, היהודים כלל לא יודעים מהי לאומיות, ולפני שמבצעים עלייה פיזית יש צורך ב"הכשרה רוחנית" שתגרום להם לחוש קולקטיב מאוחד ורק אחר כך יבצעו אותה בהתלהבות. כנהוג באותם ימים, לא חתם גינצברג בשמו המלא אלא בכינוי שבחר לעצמו, כינוי שלימים הפך מפורסם מאד ומזוהה איתו – "אחד העם".
הוא לא היה היחיד מחובבי ציון שחשב כי יש צורך בהתעוררות רוחנית לצד העלייה. הוא חבר לכמה אינטלקטואלים נוספים שהיו חברים בתנועה, גם הם מתוסכלים מכישלון השנים ההן. אחד מהם היה יהושע אייזנשטט. במחקרו על תנועת חיבת ציון, מצביע יוסי גולדשטיין כי אייזנשטט היה זה שהגה את הרעיון שלא צריך בהכרח להקים תנועה מתחרה, אלא לעשות משהו מתוחכם הרבה יותר – הקמת מסדר סודי וחשאי שיורכב מאנשים שתומכים במטרות העלייה לארץ ישראל, אך גם ברעיונות של אחד העם. תפקידו של המסדר החשאי יהיה למעשה להשתלט מבפנים על "חיבת ציון", ולשנות את דרכה.
למה הכוונה במסדר חשאי? בדרך כלל כשאנו מדמיינים מסדר שכזה עולה לנו בראש תמונה של אנשים נפגשים במקום סודי, מכוסים בגלימות, מקיימים טקסים מיסטיים משונים, ומנסים להשתלט על העולם כשהם מצרפים עוד ועוד אנשים בעמדות מפתח למסדר. האמת היא שאירופה של המאה ה-19 הייתה מלאה באינספור מסדרים סודיים – בכולם היו חברים כמעט אך ורק גברים, וחלקים רבים מהם היו סגורים ליהודים. לא פעם מטרת המסדרים הייתה לנסות להשפיע על הפוליטיקה המקומית בארצות השונות ובחלק מהמקרים חברי המסדר ניסו למצוא מקורות עתיקים בכדי לבסס את ההיסטוריה של המסדר שלהם, והייתה אף התעניינות בכתבי הקבלה היהודיים שנתפשו לפתע כעניין אקזוטי שמסדרים חשאיים ימצאו בו עניין רב. חשוב לציין כי יכולת ההשפעה של המסדרים הללו הייתה מוגבלת מאד ויותר משהם השפיעו על החברה – הם היו תוצאה של שינויים שהחברה עצמה עברה.
כך במידה רבה גם התנהל המסדר החשאי-ציוני החדש שהוקם על ידי אייזנשטט, ועד מהרה אחד העם הפך למנהיגו. המסדר נקרא "בני משה" והוחלט כי חברים חדשים יתקבלו אליו רק באישור של מקימיו. כמו כל מסדר חשאי, גם ב"בני משה" כל מי שהצטרף היה צריך להישבע בשבועת אמונים סודית שעליו לשמור על המסדר בסוד. בניגוד מוחלט לרשימת הפרוטוקולים של חיבת ציון, חברי המסדר הקפידו בכוונה תחילה שלא לתעד את פגישותיהם. הם הדגישו בפגישותיהם את היותם האוונגארד החלוצי שינחה את עם ישראל בדרכו החדשה, וכינו את עצמם בכינויים שיסוו את שמם (אחד העם למעשה הוסיף כינוי על כינוי, וקרא לעצמו האב"ם).
הקמת המסדר החדש עוררה התלהבות גדולה בקרב יהודי רוסיה שנמשכו אחרי הרעיון הציוני. "בני משה" נתפשו כמי שקוראים תיגר על ההנהגה המבוגרת של חיבת ציון (רוב בני משה היו כבני 30) ובלהט שלהם, לצד המשיכה ברעיון של סודיות וחשאיות, הם משכו לא מעט אנשים. אחד המצטרפים הטריים היה מי שיהיה לימים ראש העיר הראשון של תל אביב – מאיר דיזינגוף. אבל אז נוצרה בעיה שאחד העם כתב עליה בכעס, ושאיש לא היה יכול לצפות – הרעיון של בני ציון לא היה רק מושך מאד. הוא היה מושך מדי. אייזנשטט היה נלהב כל כך מהקמת המסדר ומהעובדה שהוא עורר שיח ער בקרב חובבי ציון עד כדי כך שהוא התחיל לצרף למסדר את כל מי שרצה להיכנס פנימה. אחד העם כתב לו בכעס כי בעוד שהוא בעצמו חיפש חברים חדשים למסדר ובשבועיים מצא רק אדם אחד, הרי שאייזנשטט מצא תוך יומיים תשעה חברים חדשים למסדר. במקום מסדר חשאי, בני משה הפך עד מהרה למסדר עממי שרבים מדי מחובבי ציון הצטרפו אליו – כולל כמה מהמנהיגים הבכירים שנגדם אחד העם יצא מלכתחילה!
במידה מסוימת, אחד העם הגשים את מטרתו. בני משה הפכו לחלק לגיטימי (אם כי ממש לא חשאי או חתרני) בתנועת חיבת ציון, ונחשבו לכוח חשוב וחיוני – ובעיקר זוהו עם האגף החילוני של התנועה. הם לקחו חלק חשוב בניהול הוועד ביפו שניהל את העולים ואת חייהם בשנים הבאות, והם לקחו חלק חשוב בהקמת "הועד האודיסאי" שהיה ההמשך של חיבת ציון כמה שנים מאוחר יותר. עם זאת לא מעט מהכישלונות ביכולת של חיבת ציון לקיים תנועה משמעותית נרשמו על שמם, ובסופו של דבר היה נראה כי הרעיון של אחד העם לתקומה תרבותית ורק לאחר מכן עליה ממשית לא באמת התנחל בלבבות. היה צורך בעוד כמה שנים כדי שדמות חדשה תעלה על הבמה ותנער לחיים מחדש את הרעיון הציוני כמו שאחד העם וחבריו עשו קודם לכן. לדמות הזו קראו בנימין זאב הרצל.
לקריאה נוספת – יוסי גולדשטיין/ אנו היינו הראשונים: תולדות חיבת ציון 1881-1918. הוצאת מוסד ביאליק