פתאום, בעיצומה של שממת הקורונה, המוזיאון קיבל חיים חדשים. אחרי שהיה סגור ארבעה חודשים לקהל בהוראת משרד הבריאות ונפתח מחדש תחת הגבלות מחמירות וקשות, נדמה היה שהדבר האחרון שעובר בראשם של הורים וילדים הוא ביקור במוזיאון. אבל רעיון אחד מקורי, הברקה רגעית שמיד הפכה לגיוס כללי של צוות העובדים ויציאה לאור תוך פחות משבועיים. כך, במהלך חודש אוגוסט האחרון התחפש מוזיאון העם היהודי לנמל תעופה.
הלובי הוסב לאולם מקבלי הנוסעים הטסים לחו”ל, וקומת האגף החדש – גלריות תערוכת ”הומור יהודי סביב העולם” וגלריית היכל בתי הכנסת, “הללו-יה! כינוס, תפילה, לימוד” היוו היעד אליו מגיעים הנוסעים לאחר הטיסה. ל”יעד” זה הצטרפו גם תערוכת הצילום “שִׁים (דייוויד סימור)“ והגלריה “גיבורים – פורצי הדרך של העם היהודי” בקומת הלובי.
בתקופה הנוכחית, שבה משתוללת מגפת הקורונה והטיסה למקומות שונים בעולם אינה מתאפשרת, הציע עצמו המוזיאון כחלל חליפי למיצוי חוויית הטיסה לחו”ל: חוויית התרגשות לנסיעה לעבר הבלתי ידוע, כמיהה להתנתקות מהשגרה ומהמציאות העכשווית, תשוקה לחוויה חדשה המבטיחה היכרות עם סביבות, תרבויות ואנשים לא מוכרים ושונים.
על רקע תפאורת הלובי שכללה שילוט תואם נמל תעופה, מסכים דיגיטליים עם לוח טיסות, הסבת חנות המוזיאון לחנות דיוטי פרי והקמת נקודת שער עלייה למטוס, קיבלו את פני הבאים “טייסים” ו”דיילי קרקע” שתשאלו את הנוסעים והדריכו אותם לקראת מה שמצפה להם בנמל התעופה שלנו.
בנוסף, בית הספר של המוזיאון הציע פעילות למשפחות המבקרים שכלל כתב חידה, מונגש באמצעות דרכון וכרטיס עלייה למטוס, שבאמצעותו הם נעו בין היעדים השונים בגלריות המוזיאון.
בקומת האגף החדש הוצב דלפק החללפת כסף ובגלריות הוצבו שלטים מעוצבים כהודעות וואטספ המאפיינות מלל וניסוח של התייר הישראלי המוכר, המשתף את חוויותיו בחו”ל עם חבריו ומשפחתו.
במסדרון קומת האגף החדש הוצבו שלושה באנרים מאוירים כמסכי רקע ל”תיירים” שרצו להצטלם בשלוש מדינות: טיימס סקוור בניו יורק (ארה”ב), גונדולר המשיט סירה בוונציה (איטליה), ומגדל בורג’ ח’ליפה האייקוני (דובאי).
חטיבת השיווק של המוזיאון שיתפה פעולה במכירת “מוצר” שאיננו מזוהה עם מוזיאון, אלא עם דימוי שיווק של חברת תעופה מן השורה. את הפרויקט ייצגה דמות דיילת חיננית שקראה לבאים להצטרף אליה מטעם חברת התעופה מוזיאון איירליינס, שהומצאה לצורך זה.
על פניו נראה כי המוזיאון השתמש ב”גימיק” של הבטחה לחוויה שאיננה יכולה להתממש באותם ימים במציאות, וכהצדקה או מעטפת להזמנה לפעילות של משפחות בקיץ.
אך היה בכך הרבה מעבר לדברים אלה: המוזיאון יצר עבור המבקרים מיצב, תפאורה של פנטזיה למציאות אשלייתית המשתקפת ומשקפת את התרבות בימים אלה: הזהות שלנו נקבעת על ידי המקום והאופן שבהם אנו נראים בתצלומים (סלפי) ברשתות החברתיות, ולא איך אנו נראים, מה אנחנו מרגישים וחווים בפועל. הוואטסאפ, האינסטגרם, הפייסבוק, הטיק טוק והטוויטר הם העולם האמיתי. המבקרים במוזיאון היו מודעים לאשליה ושיתפו איתה פעולה בשמחה ובהומור.
כשעבדתי במהלך החודש כ”דיילת קרקע“ בקומת האגף החדש, נוכחתי איך באקט של התנהגות אוטומטית ניגשו המבקרים, במיוחד הילדים, לצלם “סלפי” על רקע הבאנרים של שלוש המדינות. הצילום, או ליתר דיוק, השיתוף שלו הוא חוויה מרכזית בביקור במוזיאון. אם לא הצטלמתי, לא הייתי שם, לא ביקרתי, לא “רכשתי” לי את המקום שבו הייתי.
הסופרת והמבקרת סוזאן זונטאג התייחסה לזאת בספרה “הצילום כראי התקופה“ ((הוצאת עם עובד):
“הצילום הוא רכישה מכמה בחינות, באמצעות התצלומים אנו קונים לנו גם התייחסות צרכנית לאירועים, הן לאירועים שהם חלק בחויתנו והן לאלו שאינם חלק ממנה. כאשר מצלמים דבר מה, הוא נעשה לחלק במערכת מידע מסוימת, מותאם לסכמות של סיווג ואחסון החל בתצלומים משפחתיים וכלה בכינוס וכרטוס שקדני וזהיר הדרושים לשימושיו של הצילום בתחזית מזג האויר, באסטרונומיה, במיקרוביולוגיה… בפעילות משטרתית, באבחנה רפואית, במודיעין הצבאי ובתולדות האומנות”.
כשהמבקר במוזיאון מצלם עצמו “סלפי” עם אחד הרקעים או בחלל נמל התעופה בית בתפוצות, הוא מתעד עצמו בדימוי אשלייתי ומנציח עצמו כחלק מסיפור (שקרי) כזיכרון, כחלק מסיפור קטן, הסיפור שלו ("אתם חלק מהסיפור“ הוא הסלוגן שלנו במוזיאון העם היהודי). כפי שכתב הסופר והאנתרופולוג מריו הליו גומס דה לימה במאמרו “בצלמי ובדמותי", שהתפרסם בפברואר 2018 בכתב העת הדיגיטלי "אלכסון":
“להצטלם משמעו להשלות את עצמך שאתה קיים ‘באמת’, גם אם מדובר בשקר. זוהי האשליה לפיה אנחנו משמעותיים במציאות, האשליה שאנחנו במידה מסוימת בעליה של המציאות, שאנחנו מתייגים אותה ומתייגים את עצמנו, שאנחנו מסמנים ומסתמנים, שאנחנו מקבעים, ולו לשניות אחדות, רגע מואר. אם לראות משמעו לחיות ולהיפך, הרי שלתעד את עצמך בדימוי הוא להשיג את האשליה שאתה מנציח את עצמך, לפחות כעד, כזיכרון, כחלק מסיפור קטן: הסיפור שלך, קורותיך”.
מלבד מבקרים שהגיעו במיוחד לפעילות המשפחתית, פגשתי גם אנשים שעברו במקרה במוזיאון והתרגשו מהשהייה בחלל שהוסב. הם מיהרו לעשות “סלפי” ושיתפו ברשתות החברתיות כדי “לעבוד” על החברים שלהם שהם אכן נמצאים במקום “האמיתי”. עובדת אוניברסיטה שבאה לקנות קפה בבית הקפה שבמוזיאון אמרה לי שהיא באה שוב ושוב לקומת הלובי, כדי לחוש שוב באווירה של נמל התעופה. הביקור, כך סיפרה, מעורר בה התרגשות כאילו הייתה בנמל תעופה לקראת טיסה.
בקיץ האחרון יצאה המועצה הבינלאומית למוזיאונים (איקו”ם) בהגדרה חדשה ושנויה במחלוקת למוזיאונים במאה ה-21: “מרחבים דמוקרטיים, מכילים ורב-קוליים לדיאלוג ביקורתי שמטרתם לתרום לכבוד האדם ולצדק חברתי, לשוויון גלובלי ולשמירה על הפלנטה”. הגדרה זו זכתה לביקורות נוקבות, ורבים האשימו את המועצה בכניעה לתקינות פוליטית והתפלפלות מילולית מיותרת. למרות הביקורת, נדמה שכל מי שמכיר את סצנת המוזיאונים בישראל ובעולם יכול להסכים שמוסד המוזיאון, ואיתו גם הגדרת המוזיאון, עוברים טלטלה עזה.
במאמר שהתפרסם בכתב העת “פלטפורמה” בהוצאת מחלקת החינוך של מוזיאון ישראל, יוני 2015, העלה ד”ר ג’יימס מ’ ברדבורן, חבר בהנהלת קרן פלאצו סטרוצי, ספקות והרהורים באשר לעתיד המוזיאונים:
“מהי מטרתם של מוזיאונים בכלל, ובמאה ה21 בפרט? כיצד עליהם להתמודד עם טבעו המשתנה של הידע בעידן הנוכחי? מה על המוזיאון לעשות כדי לשרוד בתנאי התחרות החדשים, הצמצום ההולך וגובר של מקורות המימון והדימוי הציבורי בעייתי?” ג’יימס מ’ ברדבורן, מאמין שמוזיאונים נוסדו לא כדי שיבקרו בהם, אלא כדי שישתמשו בהם, ומציע דרכים חדשניות שבאמצעותן מוזיאונים יוכלו להמציא את עצמם מחדש".
מוזיאון העם היהודי המציא עצמו מחדש במיזם נמל תעופה בית התפוצות (נתב”ה). נמל התעופה על כל מרכיביו הביא צורה של חוויה חדשה, יצירתית ועכשווית, העונה על מצוקת הזמן שהציעה דרך אחרת לחוות ולראות את התערוכות המוצגות דרך קבע במוזיאון. לולא הגבלות הסגר השני, החגיגה הקטנה שלנו הייתה ממשיכה גם לחודש חגי תשרי. הפרק הבא והמסעיר במיוחד בדברי ימי המוזיאון שלנו עוד לפנינו – תצוגת הקבע החדשה, פרי עבודה מאומצת בת עשר שנים על גבי שטח תצוגה בן שלוש קומות ו-6,600 מ"ר, תפתח את שעריה כבר בדצמבר הקרוב. נתראה בשמחות!