הוא לא היה הראשון להוציא עיתון מודרני בעברית, העיתון שלו לא היה הגדול או הפופולרי ביותר, לפעמים הוא העתיק פורמטים מהמתחרים שלו, ולא היה ידוע כמשכיל יוצא דופן בהשוואה לחבריו ובכל זאת, בתוך גל עיתונות ההשכלה של המאה ה-19 שמור מקום של כבוד לעיתון "המליץ" ולמוציא לאור והעורך שהיה מזוהה איתו – אלכסנדר צדרבוים שהיה ידוע בכינויו "הארז". אחת הסיבות לכך שצדרבוים והעיתון שלו נחשבו ליוצאי דופן, נגע למקום שבו העיתון יצא לאור – העיר סנט פטרבורג ברוסיה הצארית.
כשצדרבוים ושותפו אהרן יצחק גולדבלום החליטו להוציא שבועון בשנת 1860, הם בחרו במקום הטבעי ביותר עבורם – העיר אודסה, שנודעה באותה תקופה כבירת ההשכלה העברית. כל יהודי ממזרח אירופה שרצה להיות חלק מהאליטה הספרותית החדשה עבר לעיר, שם פעלו משכילים, משוררים, סופרים וחוקרים שכתבו בעיקר בעברית ויידיש. "המליץ" התחיל כעיתון בעברית וגרמנית, אבל תוך שנה עבר לעברית בלבד. בתוך עשור, החליט צדרבוים שהגיע העת לשינוי – ועבר יחד עם העיתון לסנט פטרבורג.
זה לא היה עניין של מה בכך. מדובר היה בעיר הבירה של רוסיה הצארית, שרק החלה באותה תקופה להיפתח באופן מדוד ליהודים ורובם עדיין היו חייבים לגור במה שכונה "תחום המושב" (שאודסה הייתה חלק ממנו). הצאר אלכסנדר השני החזיק בעמדות ליברליות יחסית לתקופה וחלק מהיהודים הורשו לגור בעיר הבירה, אבל ההישג של צדרבוים היה מרשים עוד יותר – לא רק שהוא קיבל רשות לגור בעיר, אלא גם קיבל אישור מהרשויות בעיר להוציא לאור את עיתונו, כמובן תחת העין המשגיחה של הצנזורה הרוסית.
"המליץ" עצמו היה תערובת של ז'אנרים עיתונאיים. הוא כלל ידיעות על המתרחש בקהילות יהודיות ברחבי העולם, וגם בקרב עמים אחרים. הוא כלל עיתונות צהובה לצד מאמרים אינטלקטואליים, וסקירות פוליטיות לצד שירה עברית. צדרבוים הביא מספר חידושים חשובים לעיתונות העברית שלא נעשו לפניו. הראשון שבהם היה מדור קבוע של "מאמר המערכת" שבו שטח את משנתו. חידוש אחר דווקא נחשב לבעייתי ולא הולם: בתור עורך, הוא נהג להעיר בגוף הכתבות שקיבל הערות שונות, ולבקר את הכותבים ששלחו לו חומרים על גבי העיתון. נסו לדמיין היום מצב שבו אתם קוראים כתבה ובאמצע מופיעה הערת המו"ל שמסתייג מהכותב או עוקץ אותו בסרקזם, כדי להבין עד כמה סגנון העריכה שלו היה בעייתי.
אבל החידוש החשוב ביותר שהביא "המליץ" לעולם היהודי של מזרח אירופה, היה בכך שהוא היווה במה מרכזית לקשת רחבה מאד של דעות. צדרבוים עצמו מעולם לא הסתיר את דעותיו – לאחר שעבר לסנט פטרבורג הוא הלך והתקרב יותר ויותר לרעיון הציוני ותמך בפתרון לאומי ליהודים. הוא אמנם נחשב למשכיל, אבל מעולם לא היה שייך לצד הרדיקלי של תנועת ההשכלה. היו אף משכילים שזלזלו בצדרבוים שטענו שידיעותיו על העולם היו בסיסיות, וכי לא שלט בשפה הרוסית. בכל זאת, הוא התעקש, כעורך ראשי, ש"המליץ" ישקף את מגוון הדעות ונתן יד חופשית לכותבים מכל קשת החברה היהודית לשלוח מאמרים ולהתפלמס אחד עם השני. צדרבוים גם התעקש להכניס תגובות מלאות סרקזם של הקוראים לכתבות ודיווחים, כדי לבטא קולות רחבים. כך, "המליץ" היה בעצם שופר של מגוון קולות בקרב יהודים, יותר מכל עיתון אחר, ובכך הוא בלט בהשוואה לעיתונים אחרים שנקטו בקו מערכתי אחיד.
צדרבוים אולי לא ידע רוסית כל כך טוב, אבל הוא הצליח לקשור קשרים מצוינים בעיר עם פקידים ומושלים מקומיים, כנראה יותר מכל יהודי אחר בתקופתו. בשנות ה-1880, כשהחלה במזרח אירופה ההתארגנות של הארגון הציוני הראשון אי פעם "חובבי ציון", צדרבוים לא היה רק אחד ממייסדיו – הוא השתמש בכל הקשרים שהיו לו בעיר כדי שהארגון יקבל אישור מהשלטונות הרוסיים לפעול. הודות למאמץ בהפעלת קשריו, השלטון הרוסי אמנם פקח עין על "חובבי ציון" אך בסופו של יום, הארגון וממשיכיו קיבלו אישור לפעול. צדרבוים גם היה בין משתתפי ועידת קטוביץ ב-1884 שהיוותה למעשה כנס היסוד של "חובבי ציון".
קשריו של צדרבוים עם השלטונות בסנט פטרבורג לא הוגבלו רק לעניינים ציוניים, אלא גם לשתדלנות כללית כלפי הציבור היהודי ברוסיה. אחד המקרים שפרסמו אותו גם בציבור הכללי בעיר התרחש אחרי שמספר יהודים הועמדו לדין על עלילת דם בשנת 1879. צדרבוים לא עסק רק בהפרכת עלילת הדם עצמה, אלא התעמת מול יהודי מומר שהפך לכומר בשם היפוליט לוטוסטנסקי. מיד לאחר מקרה עלילת הדם, החל הכומר להפיץ תעמולה אנטישמית בעיתונות הרוסית שמרכזה היה כמובן בעיר הבירה של הקיסרות הרוסית. צדרבוים לא היסס ופרסם בעיתון שלו, כמו גם בעיתונים אחרים בעיר, התקפות חריפות נגד לוטוסטנסקי. הוא לקח הימור גדול כשכתב שהוא עומד מאחורי דבריו ואם לוטוסטנסקי רוצה, הוא מוזמן לתבוע אותו תביעת דיבה. הכומר המומר אכן תבע והדבר עורר סערה בעיר. בסוף 1880, בית המשפט המחוזי של סנט פטרבורג קבע כי תביעת הדיבה לא מתקבלת, וצדרבוים הפך לגיבור היום לא רק של היהודים – אלא גם של הקהל הליברלי בעיר.
בכל מה שנוגע לעריכת העיתון שלו, צדרבוים לא היה תמיד מקורי. הוא הגיב לתחרות מצד עיתונים אחרים כמו "הצפירה" ו-"היום" ולא פעם ניסה לחקות את סגנונם. כאמור, הוא היה עורך דומיננטי ומתערב וידוע כרודף כבוד, עם זאת הוא לא היסס לסייע לציבור היהודי, לקדם את הרעיון הציוני, ולהשתמש בקשרים שטווה בבירה השלטונית של הקיסרות הרוסית לטובת אחרים. אחרי פטירתו, ב-1893, צנחה הפופולריות של "המליץ", ותוך עשור הוא נסגר. צדרבוים נקבר בעיר שבה חי את 23 שנות חייו האחרונות והיה מזוהה איתה יותר מכל – סנט פטרבורג.