אמריקה בוערת ומבולבלת. בוערת כתוצאה מרצח מתועב, שהוביל למהומות דמים ששחררו החוצה קיטור שנאה בן מאות שנים של אפליית שחורים. ומבולבלת כי רק לפני שלוש שנים וחצי סיים גבר שחור כהונה בת שמונה שנים כאחד הנשיאים הפופולריים בארה"ב, ורק לפני חודש היא סיימה לצפות בסדרה על ילד שחור שהפך לשחקן כדורסל אגדי, אייקון אמריקאי גלובלי, ודמות נערצת על לבנים ושחורים כאחד.
ובתוך הקלחת הכאוטית והמבעבעת הזאת, ההבטחה של האבות המייסדים כי "כל בני האדם זכאים לחיים, חירות ושאיפה לאושר" נאלמת בינות לצווחות האנשים שיורקים רעל אחד על רעהו, בעודם חובשים מסכות הגנה על פניהם. לא מחמת הגז המדמיע שמפזרים השוטרים, אלא עקב מגפה קטלנית שמאיימת על כל בני האדם, ללא קשר לרמת צפיפות הפיגמנטים שחנן אותם הטבע.
מה עושים? חוזרים לימים בהם המציאות האמריקאית הייתה ברורה. השחור היה שחור, הלבן היה לבן, והגזענות הייתה גזענות: ממוסדת, ממושטרת ומושרשת עמוק בתוך החלום האמריקאי, שעבור מיליונים מהם היה סיוט מתמשך של דיכוי ואפליה. אבל היו כמה צדיקים בסדום. אחד מהם הוא גיבור סיפורנו – הרב אליהו אלן לוין.
הרב לוין נולד בשנת 1932 במונטריאול שבקנדה. ב-1956 הוא ביקר בישראל, למד באולפן בירושלים, שם פגש את סוזן מארש, שעלתה לישראל ממרוקו. השניים התאהבו, נשבעו אמונים זה לזו והחליטו לקבוע את ביתם בארה"ב. לאחר שלמד רבנות במסגרת התנועה הרפורמית, הפך לוין לרבה של הקהילה היהודית הרפורמית ברוצ'סטר, ניו-יורק. יום אחד, כך סיפרה אשתו אחרי מותו, הדליק הרב לוין את הטלוויזיה. על המרקע שודרה כתבה שעסקה במיזם חברתי מעורר השראה, שארגנו אנשי התנועה לזכויות האזרח, כדי להילחם באפליה הגזעית נגד שחורים בדרום המדינה.
חמש שנים אחרי שרוזה פארקס סירבה לפנות את הכיסא שיועד ללבנים בקדמת אוטובוס מספר 2857 שנסע לאיטו בדאון טאון מונטגומרי, אלבמה, פסק בית המשפט האמריקאי כי הפרדה גזעית בנסיעות ציבוריות היא בלתי חוקית. השנה הייתה 1960 וחוקי ג'ים קרואו הידועים לשמצה ששלטו בדרום הלבן במשך כמעט מאה שנה, וחייבו הפרדה גזעית במרחב הציבורי – שימוש בברזיות נפרדות, שירותים על בסיס גזעי, וספסלי רחוב ללבנים בלבד – עמדו בפני סיומם הדרמטי. אבל הוואספי הדרומי המצוי לא התכוון להרים ידיים בכזו מהירות. החוק אמנם עבר, אבל בשטח המצב לא השתנה. ההפרדה הגזעית חיה ובעטה.
הכתבה שהרב לוין צפה בה עסקה במיזם "נסיעות החופש" במסגרתו פעילי זכויות אדם, שחורים ולבנים, עלו על אוטובוסים ציבוריים של קווים בין-מדינתיים למדינות בדרום ארה"ב, כדי להפגין מחאה שקטה ובלתי אלימה נגד הסגרגציה הגזענית, ולוודא כי החלטת בית המשפט מיושמת. בליבו של לוין גמלה ההחלטה להצטרף למיזם האצילי.
נסיעת החופש הראשונה של הרב לוין, יחד עם קבוצה של שחורים ולבנים, הייתה לשדה התעופה של ג'קסונוויל, פלורידה, שם הם התיישבו יחדיו במתחם המסעדות, שהנהיג בזמנו מדיניות של הפרדה. כמה דקות לאחר שהגיעו לשדה התעופה, נעצרו הרב לוין וחבריו והושמו במאסר. האירוע עורר תהודה רבה ברחבי אמריקה ולאחר ששוחרר קיבל הרב לוין מכתב הוקרה מג'יימס פארמר, אחד המנהיגים המיתולוגיים של התנועה לזכויות אזרח. במכתב הודה פארמר לרב לוין על נוכחותו באירוע, שנכנס לפנתיאון המאבק הארוך אל עבר השוויון המיוחל.
אבל גם אלף מילות שבח לא שוות תמונה אחת. הכוונה היא לאחת התמונות הזכורות ביותר מהמאבק לשוויון באמריקה. ב-7 במרץ 1965 צעדו 600 פעילי זכויות אדם מהעיר סלמה לעבר העיר מונטגומרי באלבמה. כשהגיעו הצועדים לגשר אדמונד פטוס, שחצה את נהר אלבמה, הם נתקלו במחסום של משטרת המדינה. השוטרים תקפו את הצועדים באלימות, בעודם משתמשים בגז מדמיע. באירוע, שכונה לימים "יום ראשון העקוב-מדם" (Bloody Sunday) נפצעו 17 מפגינים. על גבי מסכי הטלוויזיה נראו תמונות של מפגינים מושלכים לקרקע ומוכים עד זוב דם.
אחת מהן הייתה של צעירה שחורה בשם אמליה בוינטון רובינסון, שנראתה שרועה על האספלט, כשהיא מחוסרת הכרה, לאחר שהוכתה בידי שוטרים. בעדשת המצלמה נתפס הרב לוין מגיש לה עזרה, עם כיפה לראשו וסיגר בפיו. התמונה התפרסמה בכל כלי התקשורת האמריקאים, וזכתה בתואר "תמונת השנה" במגזין LIFE. מאז היא מוצגת כעניין שבשגרה ביום מרטין לותר קינג, המצוין מדי שנה סמוך יום הולדתו של המנהיג המיתולוגי של התנועה לזכויות האזרח והפך חג פדרלי על ידי הנשיא רונלד רייגן באמצע שנות ה-1980.
הרב לוין, שהמשיך בפעילותו האינטנסיבית במסגרת נסיעות החופש, שילם מחיר משפחתי וקהילתי על הפעילות האקטיבית שלו למען מאבק השחורים באמריקה. הוא נעדר רבות מהבית ובקהילה היהודיתשל רוצ'סטר, בה כיהן כרב, לא קיבלו בהתחלה ברוח טובה את שיתוף הפעולה שלו עם מנהיגי השחורים. בהמשך, אחרי שהמאבק הצליח, כפי שסיפר בנו אורי אחרי מותו, הם התגאו בו.
בשנת 1971 עלו הרב לוין וסוזן לישראל והיו בין מייסדי קיבוץ יהל, הקיבוץ הרפורמי הראשון בארץ. לזוג לוין נולדו שלושה בנים. אחד מהם, רמי, נפל במהלך שירותו הצבאי. הרב לוין נפטר בינואר 2016 והוא בן 81.
רבים מכירים את התמונה המפורסמת, שהתקבעה בהקשר היהודי של מאבק השחורים באמריקה, בה צועד הרב יהושע השל לצד מרטין לותר קינג, במצעד המחאה שנערך ב-1965 בעיר סלמה, אלבמה. אבל מעטים התוודעו לסיפורו של הרב הצנוע, עם הכיפה והסיגר, שהונצח בתמונה שצולמה לא רחוק משם, והפכה לאחד מאייקוני המאבק לשוויון זכויות לשחורים. במציאות הבוערת והמבלבלת, שמפלגת בימים אלו את אמריקה, כדאי שנזכור שהיו וישנם עוד גם אנשים כמוהו.