רשת בתי הספר "אליאנס" נחשבת מזה שנים רבות לאימפריה חינוכית, עם מאות בתי ספר בעשרים מדינות ברחבי העולם, ומעל מיליון תלמידים שיצאו מקרבה מאז הקמתה בשנת 1860. רבות נכתב על הבשורה החינוכית של אליאנס, שראשיה השכילו לשלב בין ישן וחדש, מסורת וקידמה, מצוינות ואנושיות, והובילו למהפכה תרבותית וחברתית משמעותית בקרב בני ובנות הקהילות היהודיות שחיו בארצות האיסלאם – מהעיר תטואן שבצפון אפריקה, דרך ארץ–ישראל, ועד טהרן שבאיראן.
כל זה טוב ויפה. אבל האם אלפי התלמידים שיצעדו ביום ראשון הקרוב במסדרונות בתי הספר של אליאנס מודעים לכך שהם חייבים את השכלתם לחיידק שתקף תינוק יהודי–איטלקי חסר ישע לפני 167 שנה? כנראה שלא.
שלמה מורטארה היה חייט יהודי מצליח מבולוניה, שבין לקוחותיו נמנתה גם המשטרה המקומית. ערב אחד, ליתר דיוק ב-23 ביוני 1858, דפקו על דלת בית משפחת מורטארה עשרה שוטרים לבושים במדים רשמיים, מעשה ידיו של בעל הבית. מארשת פניהם הקפואה הבין החייט היהודי כי החבורה העליזה לא הגיעה כדי לשבח אותו על כישרון התפירה שלו. אחד השוטרים הגיש למורטרה צו בחתימת האפיפיור פיוס ה-9. בצו נכתב כי הוא מחויב למסור לכנסייה לאלתר את אדגרדו, בנו בן ה-6. הסיבה: על פי המידע שברשותם אדגרדו הקטן הוטבל בכנסייה בהיותו בן שנה ועל פי החוק ילדים קתולים לא יכולים להתחנך בבית של יהודים. צריך לזכור שבאותם ימים המדינה האיטלקית המודרנית טרם נוסדה והעיר בולוניה הייתה חלק ממדינת האפיפיור – תאוקרטיה נחשלת עם גופי אכיפה פרימיטיביים שצייתו לראש המדינה, האפיפיור פיוס ה-9, שהכריז על עצמו כבן האנוש היחיד על פני הגלובוס שמעולם לא טועה.
החייט היהודי התחנן בפני הז'נדרמים האיטלקים שיעניקו לו 24 שעות לברר את העניין, ומיד פנה למושל העיר. האחרון מסר לו אינפורמציה ששמטה את לסתו. מסתבר שכשאדגרדו היה בן שנה הוא חלה בשחפת ונטה למות. על כך כמובן ידע האב. מה שהוא לא ידע זה שהמשרתת הנוצריה של המשפחה, בחורה בשם אנה מוריסי, חששה שהעולל ילך לבית עולמו מבלי שנפשו תיגאל מחטאיו, ובכדי למנוע ממנו צלייה במדורות הגיהנום, היא לקחה את התינוק הקודח מחום לכנסייה הקרובה והטבילה אותו.
אבל אנה מוריסי לא הייתה רק מאמינה תמימה, אלא גם מופקרת לא קטנה. מספר שנים קודם לכן היא נכנסה להריון מחוץ לנישואין, ומתוך רחמים שיכן שלמה מורטארה את התינוק בבית יתומים על חשבונו. כעבור מספר שנים המקרה חזר על עצמו, אלא שהפעם משפחת מורטרה לא הסכימה לשתף פעולה והמשרתת פוטרה. "כשאתם עוזרים למישהו, תוודאו מראש שיש לו רק אבנים קטנות בכיסים", אומר פתגם עתיק. בעקבות הפיטורים, הלשינה המשרתת לשלטונות הכנסייה שמשפחת מורטארה מחזיקה בביתה ילד שהוטבל לנצרות.
לא עזרו תחנוניו של האב. כעבור יומיים נעצרה בחזית בית משפחת מורטרה כרכרה עמוסה בצעצועים וסוכריות מטעם הכנסייה, וכשדמעות חונקות את גרונם נאלצו ההורים להיפרד מבנם הקטן. בפעם הבאה שהם ייפגשו, אדגרדו כבר יהיה נער כמורה זך בשם פיוס, כשמו של חוטפו.
ובכל זאת, מה העניין? הרי לאורך ההיסטוריה חטפה הכנסייה מאות ילדים יהודים, מה הפך את סיפורו של אדגרדו מורטרה לסיפור שסטיבן שפילברג בכבודו ובעצמו כמעט הפיק ממנו סרט? התשובה היא שילוב של טכנולוגיה ופוליטיקה.
חשוב לזכור שהמקרה לא מתרחש בחשכת ימי הביניים, אלא בשליש האחרון של המאה ה-19. בימים בהם מסילות רכבת מתחילות לחצות את אירופה ומכשיר הטלגרף מחבר בין קצוות עולם ומוביל להתפתחות מואצת של תעשיית העיתונות. העולם היהודי ניצל את המהפכה הטכנולוגית ובזכות דמויות מפתח כמו סר משה מונטיפיורי, עורר הסיפור הד בינלאומי שכונה בעיתונות העולמית "פרשת מורטארה". הייתה כאן גם בשורה לא מבוטלת מאחר וזו הייתה המחאה היהודית הציבורית הראשונה, מאז זכו היהודים באמנסיפציה.
בנוסף, פרשת מורטארה נגעה בעצב רגיש מאוד בפוליטיקה של הימים ההם – המאבק של מדינות המערב החילוניות להפקעת המרחב הציבורי ממוסדות הדת, ובראשן מדינת האפיפיור. העיתונים המרכזיים בצרפת ובאנגליה השתמשו בילד היהודי החטוף כדי להתנגח בכנסייה ופרשת מורטארה לא ירדה מהכותרות. "זה היה מעשה של עריצות מטעם אחת המדינות המפגרות ביותר של המערב", כתב ההיסטוריון רנה רמו על מדינת האפיפיור והוסיף, "חטיפתו של הילד האיטלקי–יהודי מבולוניה עשתה למען האנטי–דתיות הקתולית הרבה יותר מאשר כל מעשי השלומיאליות והטעויות הפומביות של עשרות בישופים ואלפי כמרים". כלומר יותר משהעולם החופשי ריחם על משפחת מורטארה, הוא שנא את הכנסייה.
איך הסתיים הסיפור? ובכן, כל הניסיונות לשחרר את אדגרדו נכשלו, גם בגלל סירובו של פיוס ה-9 וגם לאור החינוך מחדש שהפך את הילד היהודי לקתולי אדוק. כאמור, בבגרותו שינה אדגרדו את שמו לפיוס והצטרף למסדר האוגוסטיני. בהמשך פעל בגרמניה ובניו יורק, וקיבל את התואר "מיסיונר אפיפיורי". רק בשנת 1879, כ-21 שנה אחרי שנלקח מבית הוריו, הורשה לחדש את קשריו עם משפחתו היהודית. הוא מת במנזר בלגי ב-1940.
אבל הלקח החשוב ביותר שהופק מהפרשה העגומה היה הצורך בהקמת מנגנון יהודי עצמאי שיאבק במיסיונריות של הכנסיה. זה היה הרקע לייסודה ב-1860 של חברת "אליאנס – כל ישראל חברים" בצרפת שנוסדה במידה רבה כתוצאה מ"פרשת מורטרה" ושחרטה על דגלה את חיזוק הזהות היהודית בשילוב הקניית ערכים מודרניים, רכישת שפות זרות ולימוד מדעים. ב-1862 נפתח בית הספר הראשון, בעיר תטואן שבמרוקו. ב-1870 נוסד בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל – מקווה ישראל, ב-1884 נפתח בית ספר אליאנס בחיפה וכעבור שמונה שנים, גם בירושלים.
אומרים שמשק כנפי הפרפר בצד אחד של העולם עלול לחולל צונאמי בצד השני של העולם. בסיפור שלנו היה זה חיידק מיניאטורי שצץ בארץ המגף וגרם למהפכה חינוכית וחברתית בעולם היהודי של ארצות האיסלאם והמזרח התיכון, ששינתה את חייהם של רבבות ילדים ומבוגרים. שתהיה שנת לימודים מוצלחת!