שוו בדמיונכם את התמונה הבאה. שבת בבוקר, בית כנסת בבני ברק. הרב שך זצ"ל נושא דרשה בפני הנוכחים. אווירת קדושה ושקט מוחלט באוויר. לפתע נשמע רעש צופר מחריש אזניים מכיוונה של מכונית ספורט שחונה בהפגנתיות בכניסה לבית הכנסת. לאיזה משני התסריטים הבאים לדעתכם יתפתח האירוע?
נהג מכונית הספורט יוצא מהשכונה עם גוף מרוסק, פנים מעוכות ושיניים שבורות
או
הרב שך מפסיק את דרשתו ויוצא מחוץ לבית הכנסת היישר לכיוון מכונית הספורט. הרב והנהג פוצחים בהתפלפלות תלמודית, בעוד הרב מלווה את הנהג החוצה מהשכונה.
כל מי שעיניו בראשו מבין שהאופציה השנייה לא ממש הגיונית, אלא שלמרבה הפלא לפני שנים רבות סיטואציה דומה אכן התרחשה – כך לפחות מספר לנו התלמוד הירושלמי במסכת חגיגה פרק ב'.
המקום: טבריה. הזמן: יום שבת, אי שם במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה. רבי מאיר, מי שהתלמוד כינה אותו "עוקר הרים וטוחנם זה בזה", נושא את דרשתו השבועית מול קהל של מאות מאזינים. לפתע נשמע רחש בקהל. מסתבר שגבר בגיל העמידה הגיע לרחבת בית הכנסת, בעודו רכוב על סוס צוהל. והנה רבי מאיר עוצר את הדרשה, יורד מהדוכן וניגש אל אותו אדם. השניים מתפלפלים בדברי תורה. רבי מאיר ברגל, האיש המבוגר על סוסו, כשהקהל צופה בהם בהשתאות.
מיהו האיש הזה שבמקום לגרש אותו בבושת פנים על ההתרסה של חילול שבת בפרהסיא, יוצא אליו גדול הדור, רבי מאיר, ועושה לו כבוד של מלכים? ובכן מסתבר כי אותו אדם היה אחד מגדולי התנאים במשנה, מורו ורבו של רבי מאיר, ותלמיד חבר של רבי עקיבא. היה זה אלישע בן אבויה, הכופר הגדול, שידוע בתלמוד בכינויו "האחר".
על חכמתו של אלישע בן אבויה מספר התלמוד כי בזמן שהיה עומד ודורש תורה בלשכת הגזית שבבית המקדש "כָּל הַחֲבֵרִים היו עוֹמְדִים וּמַאֲזִינִים לִדְבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּאִים כֻּלָּם וְנוֹשְׁקִין אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ". עדות לחשיבותו בקאנון היהודי היא העובדה שלוהק כאחד הדוברים בפרקי אבות – אם תרצו, שדרת הכוכבים הטקסטואלית של חכמי העם היהודי. בקיצור, לא מדובר באיזה ריקא פוחז, אלא בחכם חשוב ביותר שבעקבות משבר רוחני עמוק פרק עול תורה ומצוות והתפקר. למען הדיוק, אלישע בן אבויה היה הכופר הראשון המתועד בהיסטוריה היהודית, הרבה לפני "אחרים" אחרים, כמו שפינוזה, שלמה מימון ואוריאל ד'קוסטה.
עוד נגיע לכינוי "האחר". אבל לפני כן ננסה להבין כיצד אחד מגדולי החכמים שהוציא מתוכו העם היהודי הפך לאחד הכופרים הגדולים של אותו עם.
הגמרא במסכת חגיגה מספרת על ארבעה שנכנסו לפרד"ס – רבי עקיבא, בן זומא, בן עזאי ואלישע בן אבויה. הפרד"ס (ר"ת: פשט, רמז, דרש, סוד) הוא כמובן אלגוריה לעולם האלוהות. התלמוד ממשיך ומספר לנו מה עלה בגורלם של אותם ארבעה: רבי עקיבא יצא בשלום, בן זומא הציץ ונפגע, בן עזאי הציץ ומת ואלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות (התפקר וחדל לקיים מצוות).
למעט רבי עקיבא שכאמור נכנס בשלום ויצא בשלום, המסע לעולם האלוהות גבה מהחברים מחיר כבד. אז מה ראה אלישע בעולם האלוהות שגרם לו להחזיר ציוד לקב"ה? על פי המסופר בגמרא בהמשך (חגיגה ט"ו), באותו מסע אל הפרד"ס ראה אלישע את המלאך מטטרון (הלא הוא חנוך) יושב על כסא. אלישע שידע כי למעלה, בעולם האלוהות, אין לאף אחד זכות לשבת על כיסא חוץ מלקב"ה, הסיק מכך שיש שתי רשויות, ומתוך כך בא לידי התמוטטות האמונה.
חשוב להבין כי במאות הראשונות לספירה, התקופה בה חי אלישע בן אבויה, עלו לגדולה הדתות הגנוסטיות – הדואליסטיות – שהתיאולוגיה שלהם נשענה על חלוקת העולם לשתי ממלכות: ממלכת הטוב וממלכת הרע. על פי תפיסה זו, לא רק העולם הגשמי מחולק לטוב ורע, אלא גם בעולם העליון – בשמיים, יש שתי רשויות – ממלכת הטוב וממלכת הרע.
הספרות התורנית מספרת לנו שאלישע בן אבויה הוטרד מאוד משאלת הרוע. אם אלוהים הוא כל יכול, יודע כל ושופע חסד, כיצד יש רוע בעולם? באחת האגדות שמופיעות בתלמוד הירושלמי מסופר כי יום אחד ראה בן אבויה ילד שעולה בהוראת אביו על עץ כדי לקיים מצוות שילוח הקן. כשירד הילד מהעץ הכיש אותו נחש והוא מת. בן אבויה תהה: הרי מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב הן מצוות עליהן נאמר "למען יאריכון ימיך" אז כיצד מת הילד? המסקנה של אבויה הייתה חד משמעית: ניתוץ עקרונות הדת המונותאיסטית היהודית שהאמינה באל אחד.
חז"ל לא צנזרו את אלישע בן אבויה. ההערכה העצומה שרחשו לו, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכבוד שעשה לו רבי מאיר, מעידה על פתיחות יוצאת דופן. אפילו השם שהדביקו לו – "האחר" – נגזר מההבנה כי כפירתו לא נבעה מנוחות, אלא הייתה תולדה של חשיבה מעמיקה, "אחרת", אודות הדיסוננס בקיומה של הנהגה אלוהית רעה.
דמותו של "האחר" הציתה את דמיונם של יהודים לאורך הדורות, לא רק את זו של ברי סחרוף, אבל רק בקרב יהדות ארה"ב הוא הפך לאייקון תרבותי. עדות לכך הוא הצלחת הרומן "כעלה נידף" על חייו של בן אבויה, שחיבר מילטון סטיינברג, ושהפך מיד עם פרסומו לספר חובה בכל בית ספר יהודי באמריקה.
אולי, וזו רק השערה, הסיבה שיהודי אמריקה כל כך הזדהו עם סיפורו של אלישע בן אבויה הייתה התחושה החזקה שבעיני "היהודים הנכונים" שחיים בארץ ישראל גם הם נחשבו "אחרים".