כמה ימים לפני מותו, בעודו על ערש דווי, שאל נשיא אוניברסיטת אוקספורד רוי ג'נקינס את ישעיהו ברלין, אם ירצה לערוך את טקס ההלוויה שלו בווסטמינסטר אבי, הכנסייה הלונדונית האייקונית, בה נערכים באופן מסורתי טקסי האשכבה של גדולי הממלכה. ברלין הפטיר כלפיו בזעם: "לא, לעזאזל, טקס ההלוויה שלי יערך רק במקום אחד: בית כנסת האורתודוקסי בשכונת המפסטד".
כעבור מספר ימים התייצבה כל השמנה והסלתה של האי הבריטי בבית הכנסת בהמפסטד ללוות את ברלין בדרכו האחרונה. פסיפס צבעוני של יהודים ולא-יהודים, נשים וגברים, אריסטוקרטים ושועי עולם. האדונים המכובדים חבשו כיפה והגברות תפסו את מקומן בעזרת נשים. סר ישעיהו ברלין, האתאיסט המושבע, החזיר את נשמתו לבורא עולם, כשברקע נישאות המילים העתיקות של תפילת הקדיש.
איש לא הופתע. אחריתו של ברלין העידה על מהלך חייו. איש רב סתירות, מורכב ואקלקטי, מעין לוליין אינטלקטואלי נוצץ, שלא היסס לצעוד במקביל על חוטי מחשבה מנוגדים. אחרת איך תסבירו את העובדה שהאויב הגדול של המדינה הטוטליטרית, תמך בהתערבות הממשלתית האגרסיבית בימי ממשל רוזוולט? כיצד תיישבו את הסתירה שאיש העולם הגדול, שחילק את חייו בין ניו-יורק, וושינגטון, לונדון וירושלים, האמין בכל ליבו ברעיון הלאומיות?
ישעיהו ברלין נולד בריגה, לטביה, בשנת 1909, בן יחיד למנדל, סוחר עצים אמיד, ומרי, שאת החלום הגדול שלה להיות זמרת אופרה היא צמצמה לתחומי הבית, בעודה מסתובבת עם חלוק שינה, שרה אריות של בליני – כך על פי זיכרונותיו של הילד ישעיהו. רשלנות רפואית מצד המיילדת בשעת הלידה גרמה למום בזרועו של ברלין, בו התבייש כל חייו. בכלל הדימוי העצמי של ברלין היה של אדם מכוער ומעוות – כך מספר מייקל איגנטייף, הביוגרף שלו. דימוי זה הוביל לחשש עמוק מדחייה מצד המין הנשי, חשש ממנו הצליח להשתחרר רק בגיל 43 כשאיבד לראשונה את בתוליו. כעבור שנתיים, בגיל 45, נשא לאישה את אלין דה גאזבורג, אריסטוקרטית ממשפחה יהודית רוסית, איתה ברלין ניהל רומן בעודה נשואה.
נחזור קצת אחורה. בשנת 1921 היגרה משפחתו של ברלין ללונדון. הוריו הבינו די מהר שגדל להם בבית מוח חד-פעמי והעניקו לבנם את מיטב החינוך בבתי ספר פרטיים. בסיום התיכון נרשם לאוניברסיטת אוקספורד, בה למד לימודים קלאסיים, פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה. מפה לשם, ברלין נשאר באוקספורד 57 שנים והשיג משם כל מה שאיש רוח יכול לחלום עליו. בין השאר שימש כפרופסור לתאוריה חברתית ופוליטית, קיבל תואר אביר ב-1957, אות מסדר ההצטיינות (Order of Merit) ב-1971, והיה לנשיא האקדמיה הבריטית מ-1974 ועד 1978.
אבל ברלין לא התבצר רק במגדל השן. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא שימש נציג בשגרירות הבריטית בוושינגטון. עד מהרה, בעיקר בזכות יכולותיו הוורבליות ורוחב אופקיו, שמו הלך לפניו ככוכב אינטלקטואלי והוא הוזמן לכל המסיבות הנכונות בבירת ארה"ב. ברלין רכש חברים בתקשורת וקשר קשרים הדוקים בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה האמריקאית. אישיותו הכובשת הפכה אותו לבן בית בסלונים החשובים והמשפיעים בעולם. לימים יספר כי בשיא משבר הטילים עם קובה הוזמן לארוחת ערב עם הנשיא קנדי.
כוחו הגדול של ברלין היה היכולת הרטורית שלו. ברלין דיבר אנגלית במבטא רוסי-יהודי כבד, ולמרות דיקציה נוראית פיו הפיק מרגליות. בשנת 1965 העביר בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון סדרת הרצאות מפורסמת על שורשי הרומנטיקה – כל הרצאה בת 50 דקות. אנשים שנכחו במקום סיפרו שזה היה מופע פנומנאלי כמעט לא אנושי. ברלין פשוט הקריא מהמוח שלו את הטקסט באופן מושלם, ללא עזרת דפים או פתקים. ההרצאות הועברו לדף כפי שהן, והפכו לספר הנושא את שם ההרצאות.
כדי לא להיתקע במלכודות האקרובט הוורבלי, שצויד במוח עם מעבד מהיר בעשרות מונים מבני אדם רגילים, ברלין גם כתב. וגם כשכתב היה מקורי, חד וחלוצי. אחת המסות המפורסמות והמכוננות שלו "שני מושגים של חירות" חוללה תמורה משמעותית בהבנת מושג החירות.
על פי ברלין קיימים שני סוגים של חירויות – חיובית ושלילית. חירות שלילית, שאותה הוא כינה "חירות מ…" היא החופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים. לעומת זאת חירות חיובית, ובלשונו "חירות ל.." היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו ולהגשים את הפוטנציאל שלנו.
כיאה להגותו הפרדוקסלית, ברלין טען שחירות שלילית היא חיובית מאחר והיא מגנה על הפרט מפני עריצות המדינה. בניגוד אליה, חירות חיובית דווקא יכולה להיות שלילית הואיל והיא עלולה להוביל למשטר טוטליטרי. מדוע? כי אם למשל המדינה תקבע שלכל אזרח מגיעה "חירות לאושר", מובלעת בתוך כך ההנחה שיש דבר כזה אושר אובייקטיבי. ואז מי קובע מהו האושר האובייקטיבי – המפלגה? הממסד הדתי? האליטה התרבותית? תפיסה מורחבת זו של חירות היא מדרון חלקלק, כי היא יוצרת מצב עניינים כזה שהמדינה עלולה לכפות את החירות, כפי שהיא תופסת אותה, על הפרט. ובמילותיו של ברלין "זה אחד הטיעונים החזקים והמסוכנים ביותר בתולדות המחשבה האנושית. ננסה לאתר את שלביו אחד לאחד. לא ניתן לגלות את הטוב האובייקטיבי, אלא על-ידי התבונה; אכיפתה של זו על הזולת, אינה אלא הפעלת התבונה הרדומה בתוכם; שחרורם של בני-האדם, פירושו לעשות בדיוק את מה שהם היו עושים לעצמם, אילו רק היו רציונליים, בלא קשר לרצונם הם; מכאן, שאין מנוס מכמה צורות של כפייה אלימה במיוחד, שהיא בבחינת חירות מוחלטת".
ברלין, שחי לאורך כל המאה ה-20 הסוערת, וראה במו עיניו את המהפכה הבולשביקית ועליית הנאצים לשלטון, חשש יותר מכל מדיקטטורה "נאורה" שמתיימרת לייצג את הצדק והמוסר האבסולוטי. זו, לדידו, יכולה להגיע מכל צד פוליטי – מימין או משמאל.
השבוע לפני 22 שנה הוא הלך לעולמו, בגיל 88, והשאיר לנו עולם עם הרבה יותר נקודות למחשבה מזה שהיה פה לפניו.