תחרות היופי האמריקאית "מיס אמריקה" נוסדה לראשונה ב-1921, בתור תחרות יופי בבגדי ים. בהמשך היא הפכה לתחרות היופי, כשרון, יציבה זקופה ורצון להביא שלום עולמי שאנחנו מכירים היום, כשבכל כמה שנים הקריטריונים להשתתפות וזכייה קצת משתנים. את מרבית הזוכות ב"מיס אמריקה" אף אחד לא זוכר, אבל יש כמה בלתי נשכחות. אחת מהן היא בס מאירסון.
לקח קרוב לרבע מאה עד שבחורה יהודיה זכתה בתואר הנכסף. בס מאירסון, שהוכתרה ב-1945, הייתה מיס אמריקה היהודיה הראשונה, והיחידה עד כה. הכתר הונח על ראשה של מאירסון בת ה-21 בטקס רב רושם בבירת ההימורים של החוף המזרחי של ארצות הברית, אטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי, ב-8 בספטמבר 1945 – זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה באירופה, ובתקופה בה אמריקה עדיין סבלה מוירוס אנטישמיות חמור. זהו סיפורה הלא יאמן של מאירסון, שהתחילה כהבטחה גדולה, הפכה לסיפור הצלחה, וסיימה את דרכה כדמות ציבורית בסקנדל מלוכלך.
מאירסון נולדה ב-1924, בת אמצעית למשפחה ענייה של מהגרים יהודים מרוסיה שגרו בפרויקט דיור ציבורי על שם שלום עליכם בברונקס בניו יורק. רבים מיהודי ארצות הברית שנמלטו מהרדיפות באירופה התאכזבו לגלות אנטישמיות גם בארצם החדשה. זה לא פסח גם על מאירסון. מארגני תחרות "מיס אמריקה" קיבלו איומים מגופים אנטישמיים והוזהרו שלא לבחור במתמודדת יהודיה. מנהל התחרות אף ניסה לשכנע את מאירסון להחליף את שמה שלא יישמע יהודי, אך היא סירבה.
למרות יהדותה, היא נבחרה למלכת היופי. והיא באמת זהרה יותר מכל יתר המתמודדות. היא הייתה יפה, חכמה, מוכשרת (נגנית פסנתר קלאסית), תמירה ומרשימה. היא זכתה במקום הראשון בקטגוריית בגדי הים (קטגוריה שבוטלה בשנים האחרונות) וגם בתחרות הכשרונות, בה ניגנה קונצ'רטו של גריג בפסנתר ואת “Summertime” של גרשווין בחליל. היא גם הרשימה בראיון האישי באינטליגנציה גבוהה – מאירסון, שהיתה בוגרת מכללת האנטר בניו יורק, היתה בוגרת הקולג' היחידה מבין 42 המשתתפות בתחרות.
כפי שמתואר בסרטו התיעודי של דיוויד ארונד, "The One and Only Jewish Miss America", שיצא ב-2020, בילדותה חשבה בס שהיא מכוערת וגבוהה מדי (היא הגיעה לגובהה הסופי – 1.78 מ' – כבר בגיל 12). אך אחותה הגדולה, וצלם שהיא דיגמנה לו בקולג', רשמו אותה לתחרות ללא ידיעתה.
ניצחונה בתחרות היה רגע סימבולי עבור יהודי ארצות הברית. "בקהילה היהודית היא היתה הנערה היפה המפורסמת ביותר מאז מלכת אסתר", כתבה סוזן דבורקין בביוגרפיה של מאירסון שפורסמה ב-1987. אך רגע ההכתרה לא היה ההפי-אנד שקיוו לו. זה היה רק תחילת המאבק של מאירסון. כמה מנותני החסות המסחריים הגדולים של התחרות ביטלו את חסותם ברגע שגילו שיהודיה ניצחה, מחשש להיות מזוהים כתומכים ביהודים. כך מאירסון מעולם לא קיבלה במלואם את הפרסים המובטחים: מכונית חדשה של פורד ו-5000 דולר. היא כנראה קיבלה רק חלק מהסכום, בעזרתו המשיכה ללימודי תואר שני, אותם לא סיימה (בהזדמנות אחת אמרה שהיא רצתה את הכסף על מנת לעשות תואר שני במוזיקה בג'וליארד, בהזדמנות אחרת אמרה שהיא רצתה אותו כדי לקנות פסנתר כנף של סטיינוויי).
המסורת הייתה שכל מנצחת בתחרות "מיס אמריקה" עושה סיבוב של שנה ברחבי ארצות הברית, על מנת לקדם נושא היקר ללבה. הסיבוב של מאירסון נגמר מהר מאוד כשהתגלה שיש לא מעט מלונות ואולמות כנסים שאסרו עליה להכנס אליהם. זו היתה תקופה בה לא מעט מקומות בארצות הברית תלו שלטים שאסרו כניסה של "כלבים, שחורים ויהודים".
אך מאירסון לא הרימה ידיים. נהפוך הוא – במקום הסיבוב המתוכנן היא יצאה לסיבוב חלופי, בחסות הליגה נגד השמצה מיסודה של בני ברית שמטרתה להלחם באנטישמיות. כך היא נסעה ל-15 ערים ברחבי ארצות הברית על מנת להלחם באנטישמיות ובגזענות. היא דיברה נגד שנאה וגזענות בבתי ספר תיכוניים והסבירה שיופי ושנאה לא הולכים יד ביד. הסלוגן שלה היה: "אי אפשר להיות יפה ולשנוא". היא הופיעה בערבי גיוס למען ישראל, ובשנת 1965 זכתה בפרס "אשת השנה" של הליגה נגד השמצה ואף מונתה באותה שנה לתפקיד יושבת הראש של "הבונדס" (Israel Bonds) בניו יורק, צפקיד אותו מילאה שבע שנים.
"בס מאירסון מסמלת את רוח המלחמה בדעות קדומות מכל סוג", אמר דיוויד ארונד, בראיון לכבוד הקרנת סרטו במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק. "סיבוב הסובלנות שלה הוביל לעבודתה בתקשורת, בפוליטיקה ובתחום הצדק החברתי".
מאירסון תכננה להפוך לפסנתרנית קונצרטים אך די מהר הפסיקה להופיע. במקום זה היא פיתחה קריירה טלוויזיונית. היא הפכה לסלב בטלוויזיה האמריקאית של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת והשתתפה בשלל שעשועוני טלוויזיה. היא מינפה את הפופולריות והפרופיל הגבוה שלה לעשייה חברתית, ומשם פנתה לפוליטיקה, תחום בו עסקה בשנות ה-70 וה-80. במשך שנים ארוכות נחשבה מאירסון לאישה המפורסמת ביותר שיצאה מתחרות "מיס אמריקה", עד שוונסה ויליאמס (המיס אמריקה השחורה הראשונה) ועוד כמה מלכות מהשנים האחרונות עקפו אותה.
בין היתר כיהנה בתפקידים רמים בעיריית ניו יורק, ראשית תחת ראש עיריית ניו יורק ג'ון לינדזי ואחר כך תחת אד קוץ' היהודי, אליו הייתה מקורבת מאוד. הם החזיקו ידיים והתחבקו באירועים ציבוריים במטרה להשתיק את השמועות שהוא הומוסקסואל, מה שהיה גומר לו את הקריירה הפוליטית (רק לאחרונה ה"ניו יורק טיימס" אישר שקוץ' אכן היה גיי בארון).
ב-1969 התמנתה מאירסון לתפקיד יו"ר הוועדה האחראית על זכויות הצרכנים והעובדים בעיר, ובשנות ה-80 כיהנה כיו"ר וועדת התרבות בעיר. בנוסף שימשה כיועצת בענייני צרכנות, וישבה בשורה של ועדות נשיאותיות בנושאים מגוונים. היא הפכה לסוג של רפי גינת אמריקאית שנלחמה על זכויות הצרכן בטורים בעיתונים ובתכנית טלוויזיה בסגנון "כלבוטק". היא היתה חלוצה בהעברת חוקים להגנת הצרכן, ונלחמה לחקיקה לגבי ציון ברור של תאריכי תפוגה ונתונים אחרים על מוצרי מזון.
אך הקריירה הפוליטית שלה הסתיימה ב-1987 בפרשת שחיתות מתוקשרת. בתחילת אותו עשור היא רצה לסנאט, ללא הצלחה, וגמרה את הקמפיין עם חובות. מאז מצבה החל להדרדר. היא היתה גרושה פעמיים (יש לה בת אחת – השחקנית והתסריטאית בארה גראנט), והיא פצחה ברומן עם קבלן ביוב עשיר ונשוי בשם קארל אנדרו "אנדי" קאפאסו, הצעיר ממנה ביותר מעשרים שנה. אנדי היה כנראה מקורב למאפיה וב-1987 – בזמן שהשניים ניהלו רומן – הוא הורשע בהעלמת מס ונכנס לארבע שנים לכלא.
אבל הסיפור נהיה מלוכלך ממש כשאישתו של קאפאסו גילתה את הרומן ודרשה להתגרש. על פי הדיווחים, שופטת בית המשפט הורתה על תשלומי מזונות שבועיים של 1500 דולר לטובת הרעיה הנבגדת. מאירסון יצאה לעזרתו של אהובה ונתנה לבתה של השופטת, שנטען בזמנו כי היא סובלת מבעיות נפשיות, עבודה בתור העוזרת האישית שלה במחלקת התרבות של העיריה. מהר מאוד השופטת הורידה את תשלומי המזונות של קאפאסו ל-500 דולר בשבוע.
מאירסון, קאפאסו והשופטת הואשמו לדין על האשמות שוחד, מרמה וקשירת קשר. בסופו של דבר שלושתם זוכו – בין היתר כי בתה של השופטת, שהעידה נגד אימה, התבררה כעדה לא אמינה – אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שמה הטוב של מאירסון כבר הוכפש בעיתונות. הפרשה דווחה בהרחבה בתקשורת וכונתה ה-Bess Mess. כותרת במגזין "פיפל" זעקה: "הסיפור המזעזע על איך אהבתה לפושע הביאה את מלכת היופי המפורסמת ביותר שלנו לידי חרפה". בעקבות הפרשה החלו עוד כתמים ברקורד לצוץ (כמו למשל זה שהיא נעצרה באשמת גניבה של מוצרי קוסמטיקה על סך 44 דולר מחנות כשהיתה בדרכה לבקר את קאפאסו בכלא). בס מאירסון היתה גמורה.
בעקבות השערוריה, מאירסון נאלצה להתפטר מתפקידה בעיריית ניו יורק. הקריירה הפוליטית שלה באה לקיצה כשהיא בגיל 63. היא חיה עוד קרוב לשלושים שנה, הרחק מאור הזרקורים, ונפטרה ב-2014 בגיל 90. היא לנצח תיזכר בתור גאוות יהודי אמריקה בתקופה חשוכה, ימים בהם אנטישמיות הייתה מקובלת וממוסדת בארצות הברית ומאירסון הפכה לסמל לקבלתם של יהודים בחברה האמריקאית.