כמאמר הקלישאה על מוחות גדולים שחושבים דומה, גם ההשראה לשמו של בגד הים הידוע בעל שני החלקים, הביקיני, הגיע מאותו מקור – החלקיק הקטן ביותר של יסוד כימי, הלא הוא האטום. רצה המקרה ובאותו זמן שמהנדס מכוניות צרפתי בשם לואי ריאר, שהצטרף לעסק עיצוב הבגדים של אמו, שקד על עיצוב בגד הים המהפכני, התקיים ניסוי נשק גרעיני באי זעיר בשם ביקיני באוקיינוס השקט. ריאר האמין, ובדיעבד גם צדק, שבגד הים החדש יעורר "התלהבות בעוצמה אטומית" ולכן קרא לו ביקיני. השם הפך לאייקון היסטרי ואת זה אי אפשר לקחת לריאר. אבל מסתבר שבנוגע להמצאה עצמה, היה מישהו אחר שהקדים אותו.
ז'אק היים, בן למהגרים יהודים ממוצא פולני, נולד בפריז בשנת 1899. כשהיה בן 23 נכנס לעסק של הוריו, חנות פרוות קטנה, ותוך שנים ספורות הרחיב את העסק, והוסיף מחלקת "הוט קוטור" – שמלות ומעילים, עשויים מבדים מקוריים בהזמנה אישית. בשנת 1930 בית המלאכה הפך ל"בית האופנה ז'אק היים" ונוספו לו עוד קווי עיצוב לנשים צעירות. כעבור שנתיים, בשנת 1932, יצר היים בגד ים בעל שני חלקים, המורכב מחזייה עם סלסולים ופרחים יפים, שהוא כינה בשם האטום. היים בחר בשם הזה כדי להדגיש את זעירותו של בגד הים, כרפרנס לגודל האטום. וכל זה קרה מעל עשור לפני שהרעיון עלה בדעתו של ריאר.
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, פריז אמנם נחשבה לאחת הערים הליברליות בעולם, עיר המקלט של "הדור האבוד" האמריקני של בין שתי מלחמות עולם, עם סופרים נודעים כמו ארנסט המינגווי וסקוט פיצג'רלד וסצנה אמנותית פורחת שכללה ציירים גדולים כמו מאטיס, פיקאסו, ואפילו מארק שאגל וסוטין שלנו, אבל מסתבר שבכל הנוגע לאופנה – פריז, ובמקרה זה נשות פריז – היו עדיין שמרניות ולא מספיק בשלות להמצאה של היים.
אבל היים היה לא רק מעצב מקורי, אלא גם איש עסקים עם חושים מסחריים חדים – עובדה שאפשרה לעסק שלו לצמוח ולשגשג במשך כמעט ארבעה עשורים. פריצת הדרך המשמעותית שלו, הייתה ההבנה שאפשר לעבוד עם פרווה ובד במקביל. וכך, שילובי צמר ופרווה, גיאומטריות של פרווה וטקסטיל, והדגשי פרווה, הפכו לסימני ההיכר של אופנת היים בשנות ה-1930. במקביל, יחד עם שאנל, ז'אן פאטו ואחרים, הוא נכנס לעולם העיצוב של בגדי ספורט אלגנטיים.
במהלך הכיבוש הנאצי בפריז היים ירד למתחרת והיה חבר פעיל בתנועת ההתנגדות הצרפתית. את העסק שלו הוא המשיך להפעיל מאחורי הקלעים באמצעות מחליף לא-יהודי שהתחזה לבעלים של בית האופנה.
ביוני 1946 היים חזר להמצאה שלו, השיק מחדש את בגד הים "אטום", בעל שני החלקים, ומיתג אותו בתור "בגד הים הקטן בעולם". כדי לפרסם את המצאתו היים בחר בגימיק שיווקי: מטוס שצייר בשמים את הכתובת "אטום – בגד הים הקטן בעולם". חודשיים לאחר מכן הציג ריאר את המצאתו, והפעם תוך גניבה מודעת וחסרת בושה של הגימיק השיווקי של היים, וגם הוא העלה לאוויר מטוס, שצייר בשמיים את הכתובת "ביקיני – קטן יותר מבגד הים הקטן בעולם". למען האמת ההיסטורית יש לציין כי בגד הים שעיצב ריאר "ביקיני" אכן היה קטן יותר מבגד הים שעיצב היים, מאחר ובניגוד לבגד הים שעיצב האחרון, הוא חשף גם את הפופיק.
בגד המורכב משני חלקים הנלבש על ידי נשים לצרכים אתלטים נמצא בעתיקות על כדים יוונים וציורים, שגילם המשוער הוא כ-1,400 שנים, אבל שני בגדי הים בגרסתם המודרנית הוצגו לראשונה באופן רשמי ב-5 ביולי 1946 בתצוגת אופנה בפריז. הפעם ריאר הקדים את היים, כשצילם רקדנית עירום בשם מישלן ברנרדיני, עוטה ביקיני, במה שנחשבת לתמונה הראשונה בהיסטוריה של אישה לובשת ביקיני בגירסא המוכרת עד היום – כולל חשיפת הטבור.
למעשה עד ראשית שנות ה-1950 הביקיני נחשב נועז מדי עבור החברה הפוריטנית של הימים ההם. מי שניפצה את תקרת הזכוכית הייתה השחקנית בריז'יט בארדו שלבשה את בגד הים הזעיר שעיצב היים בסרט "ואלוהים ברא את האישה" משנת 1956 והפכה אותו לסנסציה בינלאומית.
בארדו הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את הצלחת הביקיני, שחצה בהמשך את האוקיינוס והגיע לאמריקה, שם הוא פיאר את גופותיהן של השחקנית וסמל המין ג'יין מנספילד ולאחר מכן של אורסולה אנדרס, שיצאה מן המים, עוטה ביקיני, בסרט ג'יימס בונד הראשון, "ד"ר נו". בארה"ב השמרנית של שנות ה-1950 היחס לבגד הים הנועז היה חשדני בראשיתו. סכר הפופולאריות נפרץ עם יציאתו לאקרנים של הסרט "מסיבת חוף" משנת 1963, שמרבית השחקניות בו עטו ביקיני.
בזמן כהונתו של שארל דה גול כנשיא צרפת בשנות ה-1960, השתמשה רעייתו, איבון, בשירותיו של היים והוא מונה למעצב הבית של אשת הנשיא. לקוחות מפורסמים נוספים שלו היו השחקנית סופיה לורן, מלכת בלגיה פביולה, הגברת הראשונה של ארה"ב, מיימי אייזנהאואר והשחקנית גלוריה סוונסון.
היים היה גם פעיל ציבורית וכיהן כנשיא איגוד סחר האופנה בפריז בשנים 1958-1962. בשנת 1967 הוא הלך לעולמו והותיר אחריו בן ובת. בנו, פיליפ, ניסה להמשיך את העסק של אביו, ללא הצלחה והוא מכר אותו בשנת 1969 לקונצרן הלבשה תחתונה צרפתי.
בהספד שהתפרסם אחרי מותו במגזין האופנה הנחשב (Women's Wear Daily) WWD נכתב: "הבשורה הגדולה של היים הייתה השילוב המוצלח בין עסקים לאמנות. הוא לא רצה שיקראו לו מעצב, אלא יצרן בגדים; היים הגה דרכים יצירתיות שבהן אופנת הקוטור זכתה לפופולאריות רבה, ונחשב לאחד הדוברים הבולטים של תעשיית האופנה בצרפת".