בספטמבר 1950 פנו מספר בכירי מפא"י אל ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, והציעו לו לשאת נאום לאומה בקול ישראל. לטענתם, שידור כזה ינחית "מכה קשה לשוק השחור" ויביא לשינוי "המצב הפסיכולוגי" בציבור.
כשבכירי מפא"י דיברו על "המצב הפסיכולוגי" של הציבור ועל הצורך "להנחית מכה קשה על השוק השחור", הם התכוונו להשפעת מדיניות הצנע הכלכלית שהונהגה בישראל הצעירה באפריל 1949, בשל הצורך להתמודד עם תועפות ההוצאות הכרוכות בקליטת רבבות עולים מדי חודש, הקמת ובניית צבא ההגנה לישראל וכל שאר הסעיפים התקציביים הכבדים הכרוכים בהקמת מדינה צעירה על רגליה.
לפחות בשלב הראשון של הגבלות תקופת הצנע אזרחי ישראל היו ממושמעים וצייתנים וגילו הבנה למצב. מי שלוהק לתפקיד "משה בר סימן טוב של תקופת הצנע" היה דב יוסף, שר התקצוב והאספקה. בהשראתו ובפיקוחו של "יוסף המשביר", נקבע מה תושבי המדינה יאכלו, ילבשו, יקנו ויצרכו, וכיצד ינוהלו ענייני חלוקת המזון והפיקוח.
אולם בהמשך, כמה מוכר, חוסנם הנפשי של האזרחים החל להיסדק. בנוסף, בשיא המרירות הציבורית, הרחיב משרד התקצוב את מדיניות הצנע גם על מוצרי הנעלה והלבשה. בן גוריון שמע את זעקת העם הנלחץ תחת הגזרות הכלכליות, וגם חש אותה על בשרו הפוליטי. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, מפא"י, המפלגה הכול יכולה, ניצחה ברוב זעום של 3% בלבד את תנועת "הציונים הכלליים", שסיסמת הבחירות שלה "תנו לחיות בארץ הזו" נגעה בעצב הרגיש של המצוקה הציבורית. ואם זה לא מספיק, אל הפצע ההולך ומתפשט, נוספו דיווחים על שחיתות בצמרת הפקידותית.
במאמר מאיר העיניים של רפי מן, "ימי הצנע – עיתונות מגויסת למען מחאת האזרחים", מתאר המחבר כיצד "המסודרים", מחזיקי הפנקס האדום, וחברים בכירים ב-"חברת העובדים הכללית" – ענק כלכלי בשליטת ההסתדרות, ניצלו את כוחם כדי להפיק טובות הנאה ורווחים אסטרונומיים בשוק השחור. גם התנועה הקיבוצית, בבת עינה של מפא"י, ספגה ביקורת חריפה אחרי שנחשף כי הקיבוצים בית השיטה ומנרה מכרו סחורה בשוק השחור, וכי 22 קיבוצים שקיבלו מהממשלה חומרי בניין, העבירו חלק מהם לסוחרים בשוק השחור.
בהמשך התברר כי בדמיון מפתיע לימינו, גם המנהיגים עצמם לא לגמרי צייתו להוראות משרד הקיצוב. כך דווח כי רעיית בן גוריון ורעיית הנשיא ויצמן השתתפו בשיא המשבר הכלכלי במסיבה מפוארת שארגנה אשת האופנה לולה בר במלון מפואר. איסר הראל, ראש השב"כ הראשון, סיפר לימים כי באותה תקופה "שרר משבר מוסרי בכל החוגים, כולל חוגי ההנהלה בהסתדרות ובמפלגה".
בן גוריון, שחש שהאדמה בוערת תחת רגליו, הקשיב לעצת חבריו ממפא"י וניגש למלאכת כתיבת הנאום. המנהיג הסוציאליסטי כיוון את הארטילריה הכבדה לעבר האויב משכבר הימים – השיטה הקפיטליסטית וגרורותיה המזהמות. "השוק השחור", אמר הזקן בנאום שהועלה בעיתונות על נס כבעל מימד צ'רצ'רליאני, "הוא מדרון מסוכן שעלול לגלגל אותנו לתהום השחיתות המוסרית". הזקן קרא לאזרחים להצטרף אל המאבק בשוק השחור. "הקונה בשוק השחור איננו רק הקורבן", קבע בן גוריון, "אלא הוא שותף למעשה המגונה". את המפלגה והמנגנון הפקידותי הרקוב הוא הקפיד להשאיר מחוץ לטווח הבליסטראות המילוליות שלו.
עד מהרה הוקם "המטה למלחמה בשוק השחור", שראש הממשלה נמנה עם חבריו הפעילים. ה"מטה" התכנס מדי יום ולעתים אף פעמיים ביום, ונדונו בו ההיבטים השונים של השוק השחור, מקורות הזרימה אליו, והדרכים לחסלו. בן גוריון ירד לפרטי פרטים, וביקש מהפקידים שהשתתפו בדיונים אלה (בין השאר השר דב יוסף, המפקח על המזונות, ויועצי שר האספקה והקיצוב) הצעות לסוגים חדשים של מזון ומוצרים אחרים שייכנסו לסל הקיצוב. "הזקן" הורה להעצים את המאבק בעזרת מסע פרסום אגרסיבי למיגור מה שכינה "נגע חברתי". באחת מהכרזות נכתב "חסל את השוק השחור, ולא – יחסל הוא אותך". אל המערכה גויסה גם המשטרה, שהפעילה מעקבים יום יומיים אחרי חשודים פוטנציאליים – הרבה לפני שהומצא האיכון הסלולרי – והציבה מחסומי פתע בכניסה לערים הגדולות.
אולם ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. לא רק שהשוק השחור לא נעלם, הוא אף גדל ופרח. בראשית 1951 התנוססה בעיתון דבר הכותרת: "כל הארץ — שוק שחור". חודשים אחדים אחר כך דיווח שמואל שניצר במעריב: "יש לנו רק שוק אחד — וצבעו שחור. השוק הרשמי התמוטט לחלוטין – אספקה לספסרים בלבד". בן גוריון המתוסכל ספק ידיים בחוסר אונים. למרות 1,500 הפקחים, שהסתובבו ברחובות וחילקו קנסות ל-5,000 אזרחים, וחרף היד הקשה שהופעלה כנגד מפרי החוק, השוק השחור סרב להיעלם מהשטח ורק גדל מיום ליום.
לבן גוריון ולבכירי מפא"י לא הייתה אסטרטגיית יציאה מהמשבר. בסופו של דבר החיסון לנגיף השוק השחור הגיע ממקור לא צפוי – רגשות האשם הגרמנים שביקשו לפצות, לפחות כספית ולו במעט, על חרפת השואה, וחתמו עם המדינה הצעירה על "הסכם שילומים" שחילץ את המשק הישראלי מהבוץ והעמיד את הכלכלה הישראלית על הרגליים בשנים הכי קריטיות.
מדיניות הצנע והקיצוב, כמו גם תופעת השוק השחור, אמנם המשיכו ללוות את אזרחי ישראל עוד מספר שנים, אך בהיקף נמוך יותר, עד גסיסתם ומותם בסוף שנות ה-1950. בפברואר 1959 נשא שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר נאום ברדיו בו הכריז על תום עידן הצנע. "הנה בא יום שקיווינו לו ואנחנו מציינים את הסיום, אולי אפילו מוקדם יותר מאשר פיללו רבים במדינה, שהייתה בת 700 אלף תושבים בראשית דרכה ושגדלה עד שני מיליון".
במשך השנים הפך צמד המילים "תקופת הצנע" למונח נוסטלגי שערבב בתוכו גם תקופות היסטוריות רחוקות יותר ולא ממש קשורות, כמו ייבוש ביצות וסלילת כבישים. דב יוסף, האיש שספג בזמן אמת את רוב החצים וזכה לז'אנר שלם של בדיחות מרושעות על שמו, נחקק בהיסטוריה כמי שלמפרע הציל את הכלכלה הישראלית. תופעת שלטון המקורבים נותרה, לצערנו, בעינה.
חג עצמאות שמח!