הוא היה פרנואיד, פרובוקטור, גזען ושוביניסט, אבל לרוב סלחו לו על הכל, כי הוא היה גם גאון חד פעמי עם איי קיו מעל 200, וזיכרון בנפח חוות השרתים של גוגל. הנוירוזות של בובי פישר, אלוף העולם בשחמט בין השנים 1972-1975, גלשו גם לחייו האישיים והציבוריים. בבגרותו חבר לכת נוצרית בשם "כנסיית האלוהים העולמית", שהאמינה בבוא האפוקליפסה בימינו, ובנוסף פיתח תחביב שהפך למרכז חייו אחרי פרישתו: פעילות אנטישמית אינטנסיבית.
אחד ההסברים לנפשו המסוכסכת של רב האמן המבריק, שהחל בשלב מסוים בחייו לבדוק לפני כל משחק שהכלים על לוח השחמט אינם עשויים מחומר רעיל, היא העובדה שגדל ללא דמות אב. אביו של בובי, לפחות ביולוגית, היה פאול נמני, פיסיקאי יהודי שהיגר מגרמניה לארצות הברית וניהל רומן עם רגינה, אימו של פישר. אנשים שהכירו את האב סיפרו כי הדמיון בינו לבין פישר לא התמצה רק בתווי פניהם הזהים, אלא גם בהתנהגות תימהונית שיכולה להיות משויכת רק לגאונים מעורערים. פאול, כך מספרים, נהג להסתובב בקביעות עם סבון בכיסים כדי שיוכל לשטוף את ידיו לאחר כל מגע עם ידית דלת וכמו כן נהג ללבוש פיג'מה מתחת למלבושיו העליונים כדי להימנע מחיכוך עם בגדים שהופקו מבעלי חיים.
למרבה האירוניה, בלשון המעטה, בנו של הפליט הגרמני שסולק מעבודתו באוניברסיטה על ידי הנאצים בגלל מוצאו היהודי, הפך בבגרותו למכחיש שואה ושונא יהודים אדוק. האם סלידתו של פישר מיהודים הייתה נקמה על כך שגילה כי לא רק אמו יהודייה, אלא גם אביו שנטש אותו? זו שאלה לפסיכולוגים. אבל השורה התחתונה ברורה – פישר תיעב יהודים. החל משנות השישים נהג להשמיע הערות אנטישמיות בראיונות ובין השאר טען כי "היהודים היו תמיד רמאים לאורך ההיסטוריה" וכי לעניות דעתו "יש יותר מידי יהודים בשחמט". לפחות בטענה האחרונה, כמותית, הוא צדק. שחמט נחשב לענף יהודי מובהק. אז לרגל יום השנה ה-11 למותו של הגאון המשוגע (17.1.2008) התמקדנו בחיבור המיוחד בין יהודים למשחק המלכים.
כמו בתחומים כמו ספרות, אמנות ומדע, כך גם השחמט חווה רנסנס יהודי באירופה במהלך המאה ה-19. אלוף העולם הרשמי הראשון בשחמט היה יהודי בשם וילהלם שטייניץ (אחד מאבות אבותיו של השר יובל שטייניץ) שנולד בגטו היהודי של פראג בשנת 1836 לאב מוכר סדקית, שייעד לבנו קריירה ברבנות, אך הבחין במהרה בכישורי המתמטיקה יוצאי הדופן של התכשיט הצעיר ורשם אותו ללימודים בטכניון בווינה, שם גילה שטייניץ את השחמט. והשאר היסטוריה.
שטייניץ, שהחליט להפוך את השחמט לתכלית חייו, קבע את מגוריו בלונדון, שם זכה בשנת 1866 באליפות העולם הרשמית הראשונה אי פעם בתולדות המשחק. כמי שאלוהים חנן אותו לא רק במוח יוצא דופן, אלא גם בקומה נמוכה במיוחד, לשון חריפה ומזג אלים, הסתכסך שטייניץ עד מהרה עם קהיליית השחמטאים באנגליה והיגר לארצות הברית. אחת התרומות הגדולות של שטייניץ למשחק הייתה פיתוח אסטרטגיית "עמדת ההגנה" שהתבססה על מבנה הגנתי מוצק של הכלים, תוך יציאה להתקפות מפתיעות ומבריקות שהיממו את יריביו. חרף העובדה שזכה בסכומי כסף לא מבוטלים בתחרויות, חוסר יכולתו לכלכל את ענייניו הכספיים בתבונה גרם לכך ששטייניץ מת חסר כל בבית חולים ציבורי בניו יורק.
עד כמה שחמט היה "מקצוע של יהודים" מעידה העובדה שאת כתר אליפות העולם הפסיד שטייניץ ליהודי אחר, עמנואל לסקר, שנולד בפרוסיה למשפחת חזנים מפורסמת. גם בשאר מדינות אירופה השתלטו היהודים לגמרי על הענף. האלוף הראשון של פולין, דויד פז'פיורקה, האלוף הראשון של גרמניה המאוחדת, ברטולד אנגליש, האלוף הראשון של צרפת, שמואל רוזנטל, האלוף הראשון של ארצות הברית, שמואל ליפשיץ והאלוף הראשון של רומניה, אלכסנדרו טירולר – כולם היו יהודים לעילא ולעילא. בין חמשת השחקנים הראשונים שזכו אי פעם לתואר רב אמן בשחמט, תואר שהוענק על ידי הצאר הרוסי ב 1914, היו שני יהודים – לסקר וזיגברט טאראש.
כמו המתאגרפים היהודים, שלמה ארוך ו-ויקטור פרץ, שהשתמשו בכישוריהם כדי להציל את חייהם בשואה, כך גם השחמט סייע לשחמטאים יהודים להיחלץ ממוות. הסיפור המפורסם ביותר הוא של יהודי בשם אוסיפ ברנשטיין, שנולד באוקראינה וגדל להיות שחמטאי דגול. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה ברח ברנשטיין לצרפת ונעצר באודסה על ידי הצ'קה (המשטרה החשאית של הבולשביקים) שהעמידה אותו לפני כיתת יורים. כאשר כיתת היורים התארגנה לביצוע הירי ביקש מפקדם לבדוק את רשימת המוצאים להורג. כשגילה את שמו של ברנשטיין שאל אם מדובר בשחמטאי המפורסם. אחרי שברנשטיין אישר כי הוא האיש ציווה הקצין על קיום משחק שחמט בינו לבין האסיר. ההסכם היה שאם ברנשטיין יפסיד או שהמשחק ייגמר בתיקו, הוא יוצא אחר כבוד להורג. ברנשטיין ניצח כמובן, ולפני שיפגוש שמפקד בולשביק אחר וחובב שחמט קטן יותר, נמלט על גבי אנייה בריטית והתיישב בפריז.
עד כמה שזה נשמע מגוחך, הקשר בין יהודים ושחמט שימש חומר אנטישמי בידי מכונת התעמולה הנאצית, שטענה כי ההצלחה הפנומנלית של היהודים במשחק המלכים מעידה על אופיים המנוון והלא פרודוקטיבי. לצורך אישוש התיאוריה המופרכת גייסו הנאצים את אלוף העולם בשחמט דאז, אלכסנדר אלכין, שפרסם, תחת שמו כביכול, שישה מאמרים אנטישמיים כנגד שחמטאים יהודים והשפעתם על עולם השחמט. במאמרים אלה הוצגו שחמטאים יהודים בולטים כנציגים מובהקים של השחמט הדקדנטי חסר תעוזה המתרכז רק בהגנה. לא במקרה, מנסחי המאמרים הנאצים של אלכין "שכחו" להוסיף לרשימה את השחמטאי היהודי הנודע ביותר באותה תקופה, רודולף שפילמן, אמן המשחק הנועז וההתקפי, שהקרבת כלים הייתה מרכיב מרכזי באסטרטגיית המשחק שלו.