"ליהודים יש שישה חושים", כתב הסופר ג'ונתן ספרן פויר, "מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה ו…זיכרון. בעוד שהגויים חווים ומעבדים את העולם באמצעות החושים המסורתיים, ומשתמשים בזיכרון רק כאמצעי נחות להסביר אירועים, עבור היהודים, הזיכרון הוא לא פחות בסיסי מנצנוצה הכסוף של דקירת מחט, או טעם הדם שהיא שולפת מן האצבע. היהודי נדקר על ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות – כשאימו ניסתה לתקן את שרוול חולצתו כשזרועו עוד הייתה בפנים, כשאצבעותיו של סבו נרדמו מרוב שליטפו את מצחה הלח של אם-סבו, כשאברהם בחן את חוד הסכין כדי להיות בטוח שיצחק לא יחוש כאב – היהודי יכול להבין למה זה כואב. כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: כמו מה זה נזכר?"
בחיבורו הקאנוני "זכור" דימה ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי את הזיכרון היהודי למעבדת כאב המאוכלסת בטקסים, ריטואלים, מסורות ומנהגים, שתכליתן איננו חיפוש הסבר סיבתי לאירועי העבר, אלא ניסיון לחלץ מהם פשר ומשמעות. "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אמרו חז"ל, ולא מפני שפצחנו במרד אבוד מראש כנגד אימפריה עוצמתית. היריב הגדול של היהודים הוא השכחה, טען ירושלמי, עד כדי שאימת השכחה זהה לאימת המוות.
זיכרון, שכחה ומוות היו חומרי הגלם שהעסיקו את האמן כריסטיאן בולטנסקי, שנפטר בחודש שעבר בביתו בפריז, ואשר יצירתו מוקדשת למלחמה נגד השכחה, ולחיפוש קדחתני אחרי משמעות הזיכרון ושבריריות החיים. את הסיבה לכך תלה בולטנסקי – מחשובי האמנים שפעלו בעולם בעשורים האחרונים – באביו היהודי, שבמהלך מלחמת העולם השנייה, התחבא מתחת לרצפת ביתם במשך שנה וחצי. "אני מאמין שכל אמן מונע מאיזו טראומה, והשואה היא הטראומה שלי", אמר בראיון. "אמנם נולדתי לאם קתולית, אבל אם שואלים אותי, אני אומר שאני יהודי, אפילו שאני לא אדם מאמין. לא הייתי מעולם בבית כנסת, אבל אני מרגיש בן השואה. אני מתחבר לסיפור היהודי בגלל הסיפור של המשפחה שלי, וכל החברים של הוריי שהיו ניצולי שואה".
הילד בולטנסקי פחד ללכת לבד ברחובות פריז, ולכן עזב בגיל 13 את בית הספר. את לימודיו השלים בבית משפחתו, אותה תאר כ"משפחה משוגעת", לטובה כמובן. מחמאה שקיבל מאחיו אחרי ששרבט איור אגבי על דף, הובילה אותו להחלטה להיות אמן. הוריו עודדו את הכשרון הצעיר וסיפקו לו את הציוד הנדרש. הנסיקה של בולטנסקי הייתה מהירה. מיד אחרי שסיים את לימודיו באקול נסיונל סופרייר דה בוז-אר שבפריז – אחד מבתי הספר היוקרתיים בעולם לאמנות – הציג תערוכת יחיד ראשונה, ומשם הדרך להצלחה עולמית הייתה קצרה.
את הטראומה האישית שלו – השואה – לקח בולטנסקי למקומות אוניברסליים. בתערוכות הרבות שהציג ברחבי העולם, לא תמצאו את הפריטים השכיחים המזוהים עם זיכרון השואה, אלא הנצחה קונספטואלית, שבה הספציפי והאוניברסלי מתמזגים לכדי יצירה עזת רגש. כך, למשל, באוסף נבזלין לאמנות במוזיאון החדש "אנו – מוזיאון העם היהודי" בתל אביב, מוצגת עבודתו של בולטנסקי, "מלאי" משנת 1989 שמורכבת מ-54 קופסאות פח ישנות, ומזכירה מבנה דמוי מזבח. מעל "המזבח" תלויה תמונה מוגדלת של תלמיד תיכון, הלקוחה מצילום מחזור כיתתי בבית הספר היהודי בווינה, שנת 1931. בולטנסקי הגדיל את התמונה, והרכיב מעליה מנורה קטנה, כך שהיטל האור הפוגע במצח נראה כמו פצע של כדור. האנונימיות של התלמיד היהודי, שככל הנראה נספה בשואה, מפעילה את כפתורי הרגש, כך שאי אפשר להפריד בין תחושת העצב והאובדן שהוא מעורר, לבין האימה לנוכח האופן שבו הסתיימו חייו.
האמנות של בולטנסקי עסקה בארעיות של החיים האנונימיים ובניסיון הנואש ליצוק בהם משמעות למרות הבאנליות המובנית בהם. "כל אחד מאיתנו הוא ייחודי וחשוב", אמר, "ויחד עם זאת נועד להיעלם. רובנו נשכח תוך שני דורות, לאחר שמי שהכיר אותנו הלך לעולמו". השואה הייתה מבחינתו דוגמא למוות משותף, ללא טביעת חותם אישית, ולכן השתמש בה כדי להעביר מסר אוניברסלי. "אנשים שלא יודעים שאני מתעניין בשואה יכולים לראות משהו אחר. ואני רוצה שיראו משהו אחר".
כמי שליהק את עצמו לדון קישוט של הזיכרון, שנלחם נגד טחנות הרוח של השכחה, בולטנסקי היה אספן כפייתי, שלא נח לרגע במלחמתו הסזיפית נגד השכחה. הוא אסף הכול: חוטים, בדים, קופסאות, ארכיון עצום של מיליון צילומים, ואפילו פעימות לב. ממש כך. באי טשימה ביפן מצוי ארכיון הלב המכיל עשרות אלפי הקלטות של פעימות לב אנושיות במאגר ההולך וגדל. בתערוכות שלו הציב בולטנסקי אולפן הקלטה, שבו המבקרים הוזמנו להוסיף את הקלטת פעימות ליבם לאוסף. גם כאן, כל לב מסמל עולם ומלואו, אבל הופך אנונימי ברגע שהוא משתלב בפעימה הכלל אנושית.
לפני כשלוש שנים הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה "ימי חיים" שהקיפה 30 שנות יצירה פורייה של בולטנסקי. בכניסה לתערוכה ניצב שעון עצר המורה את הזמן שעבר מאז ה-7.9.1944 – תאריך לידתו של בולטנסקי. כאשר יעצום האמן את עיניו לצמיתות, גם השעון ייעצר.
לפני קצת יותר מחודש, ה-14 ביולי, נדם ליבו של בולטנסקי, והשעון עצר מלכת. בדומה לגורלו של פונס, גיבורו הבלתי נשכח של חורחה לואיס בורחס בסיפור "פונס הזכרן", שלא מסוגל לשכוח דבר ולו הפעוט ביותר, עד כי מכובד משקל הזיכרונות הוא קורס ומת, כך גם בולטנסקי, האמן שהקדיש את חייו למלחמה בשכחה, התמוטט ומת תחת עול הזיכרון.