גניזת קהיר הלטינית: כך תפסו גנבים בימי הביניים בעזרת לחש מסתורי

פרופ' גידי בוהק, בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב

מנהג גניזת ספרי תורה וכתבי קודש אחרים מוכר ונפוץ במקומות רבים לאורך ההיסטוריה. בבית הכנסת בן עזרא שבקהיר היה חדר מיוחד שנועד לשם כך, אבל אל החדר הזה הוכנסו לא רק כתבי קודש אלא גם כתבי חול רבים שכבר לא היה בהם שימוש, החל בספרים מתחומי ידע שונים וכלה במסמכי יום יום כגון כתובות וגיטין, קמיעות, מכתבים אישיים, חוזים, ורשימות מסוגים שונים. כיוון שבית הכנסת הזה היה בשימוש רציף מהמאה ה-11 ואילך, ולא סבל מאסונות טבע או אסונות מעשה ידי אדם, בסוף המאה ה-19 נתגלה בו אוצר בלום של כ-300,000 קטעים כתובים שזמנם מהמאה התשיעית ואילך, ובהם מגוון רחב של מסמכים יומיומיים וטקסטים ספרותיים.

קטעים אלו כתובים בעיקר על נייר ועל קלף, בעברית, בארמית, בערבית-יהודית (ערבית הכתובה באותיות עבריות), ולעתים רחוקות יותר גם בפרסית-יהודית, בספרדית-יהודית (לדינו) ובגרמנית-יהודית (יידיש). הימצאותם של טקסטים בשפות אלו בגניזה של בית כנסת בקהיר איננה מפתיעה במיוחד, שכן הם משקפים מצד אחד את השפות בהן חשבו, דברו וכתבו יהודי קהיר, ומצד שני את השפות של היהודים הרבים שהגיעו לקהיר מקהילות רחוקות ומצאו בה את ביתם, לפני – ובעיקר אחרי – גירוש ספרד.

אולם קיומם של טקסטים בלטינית בגניזה מפתיע יותר, ולפיכך הייתי מופתע כשנתקלתי לראשונה בדף נייר ובו אוסף של מרשמים מאגיים וקטעים קצרים נוספים שנכתבו במאה ה-12 או במאה ה-13, וביניהם טקסט הנראה כלחש לטיני באותיות עבריות. הטקסט מנוקד כולו, כדי שגם מי שאיננו יודע לטינית יידע כיצד להגותו כהלכה, ומתחיל במשפטים הבאים: "…מְנֵי פוֹתַנְדֵּישׁ שוּם פִיתַרְנֵיש דֵיאוּש … קוּנְתַשְתוּ אִיקֵשׁ נִיכְּלוּ בְרִיאַשׁ … אַדוּמְנֵי דִילַא מוֹטַרְנַא פְרוֹמַשְתי…". קטע זה פורסם בידי הפרופסורים פטר שפר ושאול שקד, אשר עמדו על כך שהלחש הוא כנראה בלטינית, אולם לא ידעו איך לקרוא אותו. כאשר ראיתי אותו לראשונה, גם אני לא ידעתי איך לקרוא אותו, למרות שהצלחתי – או חשבתי שהצלחתי – לזהות פה ושם מילה לטינית כזו או אחרת.

את המפתח לתעלומה קבלתי מד"ר (היום פרופסור) בועז הוס, מאוניברסיטת בן-גוריון. כשספרתי לו על הלחש הלטיני המשונה מן הגניזה, הוא הפנה אותי למקבילה אפשרית בכתב יד אשכנזי מהמאה ה-13 או ה-14 שנמצא היום בפריז, וגם בו מופיע לחש בלטינית באותיות עבריות. חיפוש קצר בכתב היד השני – שצילום מיקרופילם שלו מצוי במכון לתצלומי כתבי יד בספריה הלאומית בירושלים – העלה שאכן מדובר באותו לחש, אולם במקרה הזה הועתק לא רק הלחש, אלא המרשם המאגי כולו.

המרשם מתחיל בהסברים מפורטים על מטרתו ועל אופן השימוש בו: "לראות אחר הגנבה עיין במזמור בבוא אליו נתן הנביא (כלומר, בתהלים נ"א), בפסוק יי' שפתי (כלומר, תהלים נ"א, י"ז). וקח פוזייל (כלומר, פלך) ותשים על הפסוק ותשים בפוזייל אבן וֵורְטֵיל (כלומר, משקולת פלך) ותקרא עליו את ההשבעה הזו." אחר כך מופיע הלחש הלטיני, כתוב באותיות עבריות ומנוקד, ולאחריו הוראות נוספות: "ויאמר ג' פעמים ההשבעה זו על האדם או על האשה אם יהיה חייב יתגלגל התילים (כלומר, ספר תהילים) ואם אינו חייב לא יתגלגל סביב סביב." כלומר, מדובר כאן במרשם לתפיסת גנבים באמצעות שימוש בספר תהלים, אותו תולים באוויר על מוט עץ (הפלך, ובקצהו המשקולת) ולוחשים את הלחש הלטיני. אם החשוד בגנבה אכן אשם, הספר יסתובב, ואם החשוד חף מפשע, הספר לא יסתובב כלל. במרשם זה מופיע לא רק הלחש הלטיני אלא גם מלים בצרפתית עתיקה – פוזייל ואבן וורטיל – וגם בכך יש כדי להעיד על מקורו בעולם האשכנזי בימי הביניים.

מרגע שהיה בידי המפתח הזה, פתרון התעלומה היה רק שאלה של זמן. טקסים שמטרתם לקבוע האם חשוד מסוים אכן אשם – בגניבה, בכישוף, או בכל עבירה אחרת – היו נפוצים ביותר בימי הביניים, וידועים בדרך כלל בשמם האנגלי, ordeal. מחקרים רבים הוקדשו לתופעה היסטורית זו, ונבירה שיטתית בהם ובמקורותיהם העלתה עד מהרה ריטואל נוצרי לתפיסת גנבים, ובו נעשה שימוש בספר תהלים, ובלחש לטיני המתחיל במילים, Omnipotens sempiterne deus, qui cuncta ex nichilo creasti, et qui hominem de limo terre formasti, כלומר, "האל הכל-יכול, הנצחי, אתה שבראת את הכל מלא-כלום, ויצרת את האדם מעפר האדמה" ועובר לבקש מהאל שיגלה – על-ידי סיבוב ספר תהלים תלוי – האם החשוד בגנבה הוא אכן הגנב.

מרגע שהיה בידי המקור הלטיני לטקסט מהגניזה, יכולתי להתקדם בשני כיוונים שונים. מצד אחד, איסוף של עותקים נוספים, הן של המרשם העברי והן של המרשם הלטיני, אפשר לי לעמוד על גלגוליו הרבים של מרשם זה ועל כתבי היד הרבים בהם הועתק. מצד שני, השוואה בין הגרסאות הנוצריות והעבריות של המרשם הראתה בבירור כי מקור המרשם במאגיה הנוצרית, כנראה באחד המנזרים בגרמניה במאה ה-12 או קודם לכן, וכי היהודים ששאלו אותו לראשונה ידעו היטב מה מקורו. כיוון שכך, הם השמיטו ממנו את כל ההפניות הנוצריות המובהקות, כגון ברכות בשם האב הבן ורוח הקודש, ותפילות למריה אמו של ישו או לקדושים נוצרים אחרים.

כך התגלגלה לה גרסה "כשרה" יחסית של המרשם ברחבי העולם היהודי, ואף אל גניזת קהיר הגיעה. אולם הלחש הלטיני הבסיסי המשיך להוות חלק בלתי נפרד מהמרשם, והיה בשימוש אף בקרב יהודים דוברי ערבית ועברית שבוודאי לא נתקלו מימיהם בכמרים דוברי לטינית, ולא ידעו כי ללחש בו הם משתמשים יש משמעות מילולית, מעבר לכוחותיו המאגיים. וכך, דווקא הופעתו של לחש לטיני בגניזת קהיר היא שאפשרה לי לתפוס את הגנבים, או – אם נשתמש בשפה היסטורית יותר – להציץ אל עולמם של היהודים שעסקו בשאילה בין-תרבותית בימי הביניים, ולגלות פן חדש ובלתי-צפוי ביחסי יהודים ונוצרים בתקופת מסעי הצלב.

הצעות לקריאה נוספת –

Gideon Bohak, “Catching a Thief: The Jewish Trials of a Christian Ordeal,” Jewish Studies Quarterly 13 (2006), pp. 344-362

המאמר זמין להורדה כאן https://goo.gl/Wj3QkP