מקובל לחשוב כי מי ששולט בזמן, שולט בסדר היום. לכן לא מפתיעה העובדה שהמהפכות הגדולות בהיסטוריה האנושית תמיד סיפקו הזדמנות מצוינת לשנות את מארגן הזמן האזרחי – לוח השנה.
כך עשו ראשי המהפכה הצרפתית שהחליפו את לוח השנה הגרגוריאני בלוח שנה חדש, שבו כל חודש הורכב משלושה שבועות, כל אחד בן עשרה ימים, וכך נהגו גם המהפכנים הבולשביקים שיצרו לוח שנה לפועלים המורכב משבוע בן חמישה ימים, שבו כל יום נקרא על שם צבע: צהוב, ורוד, אדום, סגול וירוק. לא עזר להם. בשנת 1806 ביטל נפוליאון בונפרטה את לוח השנה המהפכני הצרפתי, שבין כה וכה לא היה שמיש, ולקברניטי המשטר הסובייטי הספיקה שנה אחת בלבד (1931-1930) כדי להבין שזה לא עובד. הצרפתים והרוסים קיפלו את הזנב ושבו ללוח הגרגוריאני המסורתי. אחת הסיבות לכישלון נעוצה בכך שהחלפת לוח השנה לא הונחה על אדנים תרבותיים מוצקים, אלא נבעה מאקט כוחני של שינוי לשם שינוי.
מהפכה אחרת בלוח השנה, לעומת זאת, הצליחה מעל המשוער בדיוק מהסיבה ההפוכה: היא הדהדה מחלוקת עמוקה על משמעות מושג הזמן וזיקתו לאדם.
הסיפור הבא הוא סיפור יצרי ודרמטי אודות מאבקם של הצדוקים והפרושים – שני הזרמים היהודים המרכזיים בעת העתיקה. במוקד המאבק עמדה הסוגיה "מי שולט בזמן – אלוהים או האדם?". את הסיפור מביאה פרופסור רחל אליאור בספרה המרתק "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה".
תקציר האירועים: בסביבות שנת 187 לפנה"ס עלה אנטיוכוס הרביעי לראשות בית המלוכה הסלאוקי ששלט בארץ ישראל. כולנו מכירים את הסיפור על אנטיוכוס הרשע, שהתחיל בכפיית התרבות היוונית על היהודים ונמשך במרד החשמונאים ובציון חג החנוכה. מה שפחות ידוע הוא שבמסגרת החינוך מחדש דרש אנטיוכוס מחוניו השלישי, הכהן הגדול, לשנות את לוח השנה – מלוח שנה עברי המבוסס על השמש, ללוח שנה בבלי המבוסס על הירח.
חוניו השלישי, צאצא לשושלת בני צדוק, מנאמני בית דוד, שכיהנו ככהנים גדולים בבית המקדש במשך תשע מאות שנה ברציפות, סירב בתוקף. לוח השנה הצדוקי נגזר מלוח השנה המקראי, השמשי, שקבע כי השנה מתחילה בראש חודש ניסן – ראש השנה המקורי – עליו נאמר "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב', ב').
על פי האמונה הצדוקית, חנוך בן ירדי, דור שביעי לאדם הראשון, הוריד מהשמיים את לוח השנה השמשי המקודש שנמסר לו מפי המלאכים – כך על פי המסופר בספרים החיצוניים, חנוך א' וחנוך ב'. לוח השנה הצדוקי היה כאמור לוח שמשי. הלוח הורכב מ- 364 יום בשנה המחולקים לארבעה רבעים, כל רבע בן 91 יום ו-13 שבועות. סה"כ 52 שבתות לאורך השנה כולה (אגב יחידת הזמן "שבוע" היא המצאת יהודית מקורית).
בלוח השנה הצדוקי תאריכי מועדי ישראל לא השתנו מעולם. החגים, הרגלים, שנות השמיטה ושנת היובל, זמני גביית המיסים – התרומות והמעשרות – כולם צוינו בתאריכים קבועים ובלתי משתנים. כדי לשמור את הזמנים הללו פעלו בבית המקדש 24 משמרות הכהונה. משמרות כהונה אלו הורכבו מ- 24 משפחות הכהנים הבכירות שהתחלפו מידי שבוע. כל משפחה שירתה בבית המקדש שבועיים בשנה. סה"כ 48 שבועות. כדי להשלים ל- 52 שירתו ארבע משפחות שבוע נוסף.
הסיבה שהכהנים הצדוקים דבקו בשיטה המחזורית והקבועה לא נבעה מקנאותם לסדר ו/או סלידתם משינויים. המסורת הצדוקית האמינה כי הזמן אינו נתון בידי בני האדם. מקור המילה "בית מקדש" הוא במילה הלטינית Temp (זמן). בית המקדש, משכנו של האל, היה גם משכנו של הזמן, אם תרצו שעון הגריניץ' של העת העתיקה. היתה כאן תפיסה דטרמינסטית על פיה הזמן אינו נתון בידי בני האדם. על פי השקפת העולם הכהנית, התערבותו של האדם בקביעת זמן, משמעותה התרסה כנגד ריבונות האל.
ובכל זאת אנו רואים שבשלב כלשהו היהודים זנחו את לוח השנה השמשי ועברו ללוח שנה ירחי. יותר מזה, ראש השנה נחגג בא' בתשרי ולא בא' בניסן, כפי שכתוב במקרא. מי שאחראי לשינוי הדרמטי בתפיסת הזמן העברי היו חכמי המשנה, הפרושים, שעם חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, הפכו להגמוניה הדתית בארץ ישראל.
הרקע למהפכה התודעתית של חז"ל היה עצוב וטראגי. בית המקדש נחרב והיהודים המושפלים גורשו מירושלים. הכהנים, המתווכים בין העם לאלוהים ומי שהחזיקו במונופול של עבודת האל כבר לא היו רלוונטיים. אליטה חדשה עלתה לגדולה – חכמי המשנה.
חכמי המשנה, שהקימו מרכז אלטרנטיבי דתי בעיר יבנה, הבינו שכדי לשמר את האוצר היהודי הם חייבים לבצע מהפכה תודעתית – מבית המקדש לבית המדרש. המהפך התודעתי של חז"ל היה רדיקלי. כפי שהרשו לעצמם לדרוש את המקרא בדרכם, כך התירו לעצמם לפלוש לטריטוריית הזמן האלוהית. כדי לבסס את ריבונותם ההלכתית – בניגוד לבית צדוק הכהני – אימצו החכמים את לוח השנה הירחי, הבבלי, על פיו החודש הראשון בשנה הוא חודש תשרי. בבבלית "תשריתו". ובתרגום לעברית – התחלה.
אבל השינוי לא נבע רק מהפגנת כוח, אלא מתפיסה דתית הומניסטית חתרנית. אחרי חורבן בית המקדש והפניית העורף האלוהית, קבעו חכמינו כי הסמכות הדתית עוברת מאלוהים לאדם. מדי חודש נשלחו שליחים לצפות במולד הלבנה, ועל פי תצפיותיהם נקבע ראשיתו של החודש. כלומר, הריבונות על הזמן הופקעה מאלוהים והתגלגלה לפתחם של בני האדם. זו הסיבה שהלוח העברי שרד כל כך הרבה שנים.
באופן אירוני דווקא במדינת ישראל החילונית והריבונית אנו חוגגים את החגים לפי לוח השנה העברי הירחי, שמסמל את ריבונותו של האדם על הזמן, ואילו את הזמן החילוני – לוח השנה הגרגוריאני, הלועזי – אנו מציינים על פי הלוח השנה השמשי, האלוהי. שתהיה שנה טובה!